וכשעניינים משתבשים לא עלינו, כשדברים לא הולכים ועד שנופלים קרבנות ר''ל, לא יעזור לחפש סיבות ופתרונות טכניים, צריכים להגיע אל השורש הרוחני ולתקן אותו
מכירים את האגדה ההולנדית על הילד שזיהה פירצה בסכר וסתם אותה באצבעו לילה שלם עד שהגיעה עזרה? הסיפור הזה נראה לי כהצעה לשינוי בהתנהלות האנושית שנוטה להתעלם מסימנים ראשונים של בעיה או סכנה ודוחה את הטיפול בהן עד השלב שהן מחריפות ואף מגיעות לכדי העדר פתרון. מעניין שהמחברת בחרה בילד שיזהה את הפירצה ויתאמץ למנוע את האסון, מדוע לא בחרה במבוגר בר דעת, זה יותר הגיוני, לא? אולי מפני שככל שמתבגרים לומדים להתפשר ולדחות עוד קצת את הטיפול בבעיה; מה הלחץ, עוד לא קרה כלום, כשתהיה באמת בעיה, אם תהיה, נטפל בה. דומני כי לא רבים יחלקו עלי אם אומר שאנחנו חיים היום במציאות של סכר שנפרץ כי לא סתמו את הפירצה כשהיתה קטנה.
כבר תקופה ארוכה שאני נמנע בטור זה מהתייחסות ישירה לתופעות פוליטיות ולאישים פוליטיים. עשיתי זאת בעבר, גם בטרם הכרתי את המרשתת, וגיליתי כי אנשים לא כל כך אוהבים את הקישור בין דברי תורה נעלים ובין עניינים פחותים ערכית. מה גם שלעתים המסקנות אליהן הגעתי מהתבוננות בדברי התורה הובילו למסקנות ''פוליטיות'' שקוממו עלי אנשים שונים, כולל קרובים ביותר. אמנם פעמים רבות הסברתי שהתורה מתייחסת לכל המציאות, גם לרבדים הנמוכים ביותר של הבריאה ושל הבריות וכי כל ניסיון להפריד בין התורה ובין המציאות הוא מלאכותי ועלול להוביל לתוצאות קשות, אבל ההסבר לא שינה את תגובתם של המתנגדים לחיבור הזה, למרות שלא הפריכו אותו.
וכעת, משהגענו למציאות שבפי רבים מוגדרת כ''כאוס'' שלהבנתי פירושו צבר של בעיות קשות שפתרונן אינו זמין, אציע כאן מעט מטעמים משתי הפרשות שקוראים בשבת הקרובה, מטעמים הקשורים לטיפול בבעיה בעודה קטנה. בפרשה הראשונה, פרשת בהר, הפסוק אומר
(ויקרא כ''ה): לה וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ--וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ. מפרש רש''י:
וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ - אל תניחהו שירד ויפול ויהיה קשה להקימו אלא חזקהו משעת מוטת היד, למה זה דומה - למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור - אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ - חמשה אין מעמידין אותו. ויש גם עניין של מודעות נכונה שמנחה להתנהגות נכונה שעשויה לחסוך צרות. הפרשה מלאה מזה ונקח רק דוגמא אחת:
להתחבר אל השורש הרוחני
בתחילת הפרשה מצווה התורה על השמיטה:
ד וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת, שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ--שַׁבָּת, לַה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. המפתח כאן הוא המודעות שביטול עבודת האדמה בשנה השביעית הוא משום ''שַׁבָּת לַה'''. לא מסיבות חקלאיות. כמו שמפרש רש''י:
שַׁבָּת לַה' - לשם ה', כשם שנאמר בשבת בראשית. בהמשך מאריך רש''י בתיאור הקשיים שעלול לעבור, ר''ל, מי שמתעקש לסמוך על השכל של עצמו ''או של חוקרים למיניהם'' ולא משבית את עבודת האדמה בשמיטה. רש''י כמובן מצטט את חז''ל והם מצידם מסתמכים על רצף הפסוקים בפרשה ועל הסדר שלהם. בקצרה, הוא עלול להידרדר כלכלית עד כדי מכירת עצמו לעבד ר''ל, כדי שיהיה לו מה לאכול.
הפרשה השניה הולכת באותו כיוון אבל בהיבט הרחב – הקהילתי, הלאומי. ככה זה מתחיל
(פרק כ''ו): ג אִם-בְּחֻקֹּתַי, תֵּלֵכוּ; וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ, וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. עד כאן ההתניה בפן החיובי, שלושה מרכיבים משולבים. מכאן ואילך התוצאה שכוללת גם היא שלושה מרכיבים:
ד וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם, בְּעִתָּם; וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ, וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. אח''כ בא פירוט של הרווחה הכלכלית ובהמשך הבטחה שבטחון ושלום ישררו בארץ:
... וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. ו וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ, וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד; וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה, מִן-הָאָרֶץ, וְחֶרֶב, לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. בפרשה הקודמת אומר ה':
כג וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת--כִּי-לִי, הָאָרֶץ... וכאן זו פתאום ארצכם? אלא שאם מקיימים את התנאים זוכים לבעלות על הארץ.
ותנאי עיקרי כדי לזכות לכך הוא לחיות במודעות שאכן הארץ היא של הקב''ה והוא נתנה לנו ולנו בלבד. בכך זוכים שתתקיים ההבטחה לביטחון ושלום בארץ, הפוך לגמרי מאלה שחושבים כי על ידי שנחלוק עם אחרים את מה שהקב''ה נתן לנו, נשיג ביטחון ושלום. וכשעניינים משתבשים לא עלינו, כשדברים לא הולכים ועד שנופלים קרבנות ר''ל, לא יעזור לחפש סיבות ופתרונות טכניים, צריכים להגיע אל השורש הרוחני ולתקן אותו. וזהו החלק הארוך יותר בפרשה הזאת, החלק שמכונה 'תוכחה' שבו מפורט מה יקרה אם נתעקש ללכת בדרך שלנו:
יד וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ, לִי; וְלֹא תַעֲשׂוּ, אֵת כָּל-הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה. בכל שלב בחלק הזה מוצעת לנו נקודת יציאה. צריכים רק לחזור ולהתחבר אל השורש הרוחני.
המציאות אצלנו מלמדת שהתרחקנו מרחק רב מנקודת המוצא, מהשורש הרוחני שאותו הזנחנו. אני מודה שכואב לי מאוד המצב הנוכחי אבל גם שאני לא מרגיש שותף לשיח המקצין והולך. מבחינתי עברתי מזמן את שלב הדיבור החריף. הנה לדוגמא משהו שכתבתי בסגנון הישן:
בימים אלה ''חגגנו'' ח' שנים להסכם אוסלו ושנה לתחילת הפוגרום, ועדיין משלים את עצמנו כי המדינה תתאושש ואף תצמח ממנה גאולה?! הגיע הזמן להתפכח: לא צמיחת גאולה יש כאן אלא צניחה חפשית לתהום אין-סופית ח''ו. מוטב שנחליף את התפילה לשלום מדינה שכבר מתה, בתפילה לגאולה האמיתית והשלמה ע''י משיח צדקנו. תפילה זו, לשם שינוי, תועיל גם לבטחון. למיטב ידיעתי הסגנון הזה לא הביא אף אחד להתפכח ואולי אפילו להיפך, גרם להתבצרות בדעות המוכרות. חוץ מזה גם התבגרתי. אז נכון שאת האמון בבנט איבדתי זמן קצר אחרי שהצבעתי עבורו בשנת 2013, אבל לא טרחתי לכתוב על זה עד היום, כי מה הטעם. על אריק שרון כתבתי בזמן אמת וזכיתי לקיתונות של ביקורת. התבגרתי ומה שנשאר לי זה להמשיך להתבונן בפרשות השבוע כדי למצוא הדרכה נכונה לחיים מלאים של דבקות בה', והלוואי שאצליח בכך.
מה עושים כשהסכר נפרץ
