לא תיתכן אחדות בין שונאים ובין עצמם, קל וחומר בין שונאים ובין אוהבים. אמנם חייבת להיות אחדות בינינו, בזה תלויה הגאולה האמיתית והשלמה, אבל אחדות בעם ישראל יכולה להתקיים אך ורק תחת המטריה של הוראות התורה
חג הפסח מכונה ''זמן חירותנו'' כך הוא מוגדר בנוסח תפילת המוסף של חג. והנה - לכאורה כתוצאה ישירה מתוצאות הבחירות שנערכו ימים ספורים לפני התקדש החג - כולנו עוקבים באדיקות אחר אמירות של פוליטיקאים ובעיקר של אנשי תקשורת ופרשנים שנראה כי הם מעורבים לגמרי בפוליטיקה. כלומר הם לא מסתפקים במילוי תפקידם לדווח ולפרשן אלא מחצינים את העדפותיהם ולגמרי שקוף שדיווחיהם ופרשנותם מוטים לכיוון המועדף עליהם. אמנם לא כולם כאלה, יש מיעוט המקפיד לא לערב את דעותיו בדיווחיו אבל אלה היוצאים מן הכלל ובולטים לטובה. ואנחנו עוקבים אחר דבריהם באדיקות, משעבדים את עצמנו למהדורות החדשות והפרשנות בלי לחשוב על התנתקות.
כאמור, ימים אלו מוגדרים כ''זמן חירותינו'' בהם יצאנו ממצרים ומהם אנחנו אמורים לשאוב כוחות להיות בני חורין לאורך השנה כולה. והשאלה היא מה מוגדר כחירות. במקור מדובר בחירות משיעבוד לפרעה במצרים אלא שעל כן יש הטועים לחשוב ששיחרור משיעבוד גופני זו ההגדרה של חירות, כמו למשל להתפרנס כעצמאי ולא להיות ''משועבד'' כשכיר, ומעבר לזה לעשות מה שטוב לי מתי שבא לי. אבל התורה אומרת לנו בפירוש שחירות אמיתית פירושה שהאדם חופשי להחליט לעשות ההיפך ממה שבא לו, ההיפך מנטיית הלב שלו ודוקא בכך נמדד בן חורין אמיתי, ביכולת להתגבר על נטיה טבעית וכמובן, בכך שהוא אכן פועל הפוך מהנטיה הטבעית שלו.
הבאנו כאן בעבר את דברי המהר''ל מפראג שביציאת מצרים זכינו גם בתכונה יחודית, להיות ''בני חורין בעצם'' כלומר שמאז ועד בכלל הטבע של יהודי הוא, שהוא בן חורין. אלא שהיא הנותנת, בן חורין הוא מי שיש לו זכות בחירה, כולל הבחירה להשתעבד ר''ל. כמובן, לא מדובר בבחירה מודעת אלא בהימנעות מפיקוח על נטיות הלב ומהצבת גבולות לאותן נטיות. התוצאה היא שיעבוד פנימי שעלול להתגבר עוד ועוד ובו בזמן גם להרגיש בן חורין, שהרי הוא עושה או אומר מה שהוא אוהב לעשות או לומר. וברוח הפסח נוסיף וכאן הבן שואל: מי קובע את הגבולות? חז''ל מאירים את עינינו שהפיכתנו לבני חורין נעשתה בתהליך שאמנם התחיל ביציאת מצרים אבל נשלם במעמד הר סיני.
המרשם לאחדות ישראל
באותו מעמד קיבלנו את התורה שקובעת עבורנו את הגבולות; מה צריך לעשות, מה מותר ומה אסור. על זה אומרים חז''ל
(פרקי אבות ו', ב): אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. לא סתם 'מי שלומד תורה' אלא 'מי שעוסק בתורה', שמתייחס אל התורה כאל עסק פרטי שחייבים להשקיע בו כדי להצליח. מתוך כך הוא יידע היטב את הגבולות וכאשר יעמוד בפני בחירה, האפשרויות יהיו ברורות לו וגם יוכל לשער את תוצאות הבחירה. והרי זה סוד שרידותנו בגולה אלפי שנים, שרדנו בזכות הדבקות בתורה ומצוותיה. בדרך שעברנו בגלות הארוכה היו בודדים וקבוצות שחשבו שאפשר לוותר על חלק מהתורה, להתפשר פה ושם, להיות חופשיים איך שנוח לנו.
היו תקופות שהם צברו עוצמה לזמן קצר או ארוך, אבל בסופו של דבר מי ששרד זו היהדות הנאמנה לתורה בלי פשרות. כיום אנחנו חיים במערכת שהתנתקה במכוון מהגבולות שמציבה התורה וזה שורש כל מה שרע אצלנו. כי חייבים שיהיו גבולות, אז מי קובע אותם? התשובה לשאלה הזאת נתונה במחלוקת קשה כידוע והתוצאה היא מאבק כוחות בין מערכות שונות של המדינה. והאזרח הקטן מבולבל, הוא מביט במי שאמורים לנהל את המדינה ותוהה מה יהא עליה ועליו. הוא תלה תקוותו ב''כלבי השמירה'' של הדמוקרטיה ומגלה להוותו כי הם תפסו צד ולאו דווקא את הצד שלו. כי ברור לגמרי שרוב ככל הציבור בישראל, גם אם הוא עדיין לא שומר את כל המצוות, מעדיף את דרך התורה.
אלא שכאן טמון המוקש, כי רבים מהנאמנים לתורת ישראל ולעם ישראל הושפעו מההכפשות שהומטרו על ראשי הנאמנים לתורה ולעם ולכן מבקשים להוציא אותם אל מחוץ למחנה. ''למען האחדות'' כן? אלא שאחדות לא תהיה כאן. כי לא תיתכן אחדות בין שונאים ובין עצמם, קל וחומר בין שונאים ובין אוהבים. אמנם חייבת להיות אחדות בינינו, בזה תלויה הגאולה האמיתית והשלמה, אבל אחדות בעם ישראל יכולה להתקיים אך ורק תחת המטריה של הוראות התורה. אז אין טעם להשתעבד לחדשות שאינן מחדשות דבר ורק מעכירות את האווירה בדיווחים שליליים. עדיף להתרכז בהגברת האור בדרך של מעשי חסד רבים ככל האפשר ובלימוד תורה שהיא היא 'אורו של עולם'.
שיעבוד בחג החרות
השמדת העם היהודי היא מעשה הרבנים.
