|
|
|
מחשבות על הרציחות במגזר הערבי והבדווייוסף אליעז
כולנו, וכיום בעיקר אזרחים בני המגזר הערבי, סובלים ממעשי הרצח לסוגיהם: רצח במשפחה, רצח אגב ביצוע עבירה כמו שוד, רצח בין אזרחים חמומים בשל סכסוך כלשהו ורצח על רקע לאומני. דןמה שבשנתיים האחרונות נחשפנו ליותר ויותר פשעים אלימים מאשר בעבר. בשנתיים אלו רבו מאד הרציחות במגזר הערבי, וכבר הביאו להפגנות זעם, לא כל כך מוצדקות כלפי המשטרה שניצבת לעתים חסרת ישע ויכולת להלחם בתופעה. ד''ר ערן גרף (גימלאי, איש הכימיה במקצועו) כתב ושלח כך: בֵּין עֲרָבִים סַּכִּין וְאֶקְדַח,
הֵם פּוֹתְרֵי הַסִּכְסוּכִים.
בַּמְּדִינַת יִשְׂרָאֵל, עֲרָבִים
כְּלַל אֵינָם זֶה לָזֶה עֲרֵבִים;
כָּל יוֹם, רַב הַצַּעַר,
נִרְצַח אִישׁ אוֹ נַעַר.
עַד כַּמָּה גוֹרְמֵי-חֹק, מִתְעָרְבִים?
|
מזה זמן חשבתי על המצב הרצחני של המציאות אצלנו. ברשותכם אעלה הרהורי בנדון על הכתב:
יש בסיס-מה לתלונות הערבים נגד המשטרה, בוודאי בנושא איתור והחרמת נשק בלתי חוקי. כך גם לטענות שהצבא אינו מקפיד דיו על שמירת מחנותיו ועל שמירת הנשק והתחמושת זהו אירוע נפוץ שמחסן נשק נפרץ, (צה''ל הפך לספק הנשק והתחמושת העיקרי לעולם התחתון ולאלמנטים לאומנים במגזר הערבי). אולם כל עוד במגזר יִשָּׁאֲרוּ בתוקפם המנהגים הפרימיטיביים הקדומים של רצח על רקע ''חילול כבוד המשפחה'', שמעניק יד חופשית לכל אדם אחר במשפחה, ובעיקר אח או אב, לרצוח אותה בת-משפחה שלעתים כלל לא ''חטאה'' ורק נחשדה, הרציחות לא תיפסקנה. כבר ראינו גם אִמָּהוֹת שהשתתפו ברצח בנותיהן אותן הרו, ילדו, גידלו וטיפחו. אוי לו לאותו ''כבוד משפחה''. הרצח עצמו – הנורא בפשעים, אינו גורע מ''כבוד המשפחה'', ואולי אף תורם לו באותו מגזר.
מנהג נורא שני הוא מנהג ''נקמת-הדם''. הנפגע, או בן משפחתו, רשאי כנהוג (!) לרצוח כל בן משפחה, גם תמים, במשפחתו או שבטו של ''האשם''. מהרה שוכחים מתי ומדוע הסכסוך החל, לעתים הוא ריב בין ילדים שהוריהם ''נשאבו'' לתוכו ובחרו להתעמת ביניהם במקום לְיַשֵּׁב מיד את המחלוקת. הריב מַסְּלִים עד מהרה, מבוצע רצח ראשון והצדדים מתחילים ב''התחשבנות'': כיצד ובעיקר כמה נרצחו? העיקר הוא שמירה על ''מאזן הדם''. כנקמה רוצחים גם ילד, אישה הרה וזקן, העיקר שהחמולה או השבט ''שלי'' לא ישארו ''חייבים'' לעוד רצח של מישהו מהמשפחה או השבט היריב.
אצל הערבים לא קיים המושג העברי הקדום של ''ערי מקלט'' של הַלְּוִויִים למתן מחסה לאדם שהרג, ככל שעלה בידו לְהִמָּלֵט ולהגיע אליהן. הגם שבאסלאם יש הגנה מסוימת להורג שלא במזיד, כך שאם ההורג מבקש ומקבל את חסותו של שייח או נכבד אחר- ההורג יהיה מוגן אצלו, אך החסות היא זמנית ואינה פתרון.
חוקרים מערביים מצאו באפריקה שטחים גדולים, ובהם אדמה פוריה, עשירה בכרי מרעה עשירים ריקים מאדם, התברר כי לא זבובי הַ''צֶּה צֶה'' ולא חיות טרף או מגיפה הביאו לכך, אלא מנהג נקמת הדם שגרם לדילול האוכלוסיה ועד לנטישה רבתי של אותם אזורים.
מנהג שלישי: אי שתוף פעולה עם הרשויות, לדעת רבים במגזר אין לסמוך על הרשויות שֶׁיְּמַצּוּ את הדין עם העבריין. המנהג השבטי של רצח כנקמה עדיף ומכאן – גם אי מתן מידע לרשויות.
כאן מעורבת בעיה רחבת היקף אחרת: הערבי רואה עצמו כחלק מהמשפחה המורחבת, ''החמולה'', ובמבט רחב יותר- כחלק משבט. דומה ששם טרם שורש ההיבט שכל אדם הוא חלק מהמדינה. ראינו שגם במדינות ערב שונות התיחסות הפרט היא לשבט. השלטון בירדן מבוסס על תמיכת השבטים במלך ובשילוב יחסים ביניהם. כיום בתימן התמוטט ברוב המדינה השלטון המרכזי והשליטה בשטח יא בידי השבטים, כמו ה''חות'ים''.
אפילו במדינות ותיקות אשר ירשו שלטון קולוניאלי ההשתייכות המירבית היא לדת, לא למדינה: עלאווים, שיעים, סונים, דרוזים, נוצרים. על כן כל אדם מצפה להגנה ולמשפט .משבטו או מעדתו, לא מהשלטון המרכזי .
כך שלשלת הרצח נמשכת עד בלי די, גם ''הסולחה'' היא פתרון לזמן קצר. הגחלים לוחשות ובשל כל ריב קטן יתלהטו ויהפכו שוב לשלהבת רציחות כמו לפני ה''סולחה''.
לחיי אדם כפרט אין ערך רב, לא לסגולותיו או להישגיו של הנרצח התורן, אלא אם מדובר באיש דת בכיר או מנהיג השבט או העדה. כפי שהיה נהוג אצל האינדיאנים באמריקה בעבר במלחמותיהם: ''ספור בגאווה את הקרקפות שעל חגורתך''.
בָּאִסְלָאם השיעי קיימת מסורת של פציעה עצמית עד זוב דם בחג הָ''עַשׂוֹרָא'' וחיי אדם הם ממש חסרי ערך. במלחמת עיראק-איראן נשלחו עשרות אלפי חיילים איראנים בלתי מאומנים אל מותם, בהסתערות מול מקלעים ותותחים של סדאם. תחת שלטון שיעי ההוצאה להורג היא עונש נפוץ, ובטהרן לא נפסק מצעד התליות בפומבי גם לא לשבוע אחד.
באסלאם הסוני קיים ערך ''השהיד'', המתאבד או הנופל בקרב ''למען אללה''. ערך חיי האדם אולי במעט (מאד) נחשב יותר מאשר בָּ''שִׁיעָה''.
מה רוצה האל מ''מגיניו'' מִכֹּחַ עצמם? שאלה גדולה היא וכל רוצח עונה עליה בדרכו וּמְמַנֶּה עצמו כשליח האל לנטילת חיי-אדם.
למזלם לא כל המוסלמים חושבים כך. קיים גם איסלאם מתון, אך כיום הקיצונים ''נותנים את הטון''.
מצד שני - גם הסונים מתמכרים בקלות לשפך דם. כפי שראינו הן ב''אל קעידה'' והן ב''דאעש'', חסידי ''המדינה המוסלמית'' הרצחנית, והן בדיכוי המרד הסורי נגד אסד הבן.
גם טבח ביריבים, או בכאלו שחיים לצד יריבים, קל ומקובל. אסד חאפז האב טָבַח בנתיניו שאינם ''עלאווים'', גם בשימוש בגזים, ובנו באשר, רופא העיניים בעל החינוך האנגלי, אף עלה עליו. חינוך זר תורם לידע הנחוץ לחיים מודרניים אך אינו ערובה להשתחררות ממנהגי-שפך דם קדומים.
נראה שבתקופות לא רחוקות אכן היה צורך במנהג נקמת הדם. בני השבט ובעיקר בנות השבט, שיצאו לבדם לרעות את הצאן במרחקים, היו טעוני הגנה במרחבים ובמדבריות. כל עובר אורח ידע שאם יפגע בְּרוֹעָה כזו, יאנוס אותה, או אפילו יחזר אחריה דינו מוות מיידי וגם שבטו שלו ייחשף לנקמה. הצורך הזה בהגנה אולי כבר כמעט ונעלם אולם המנהג נותר.
בעיה אחרת היא שגם עברייני העולם התחתון פותרים את המחלוקות ביניהם ברצח ועינויים. אבוי: העבריינים ''הכבדים'' במגזר היהודי אינם טובים בהרבה. ואם במהלך הרצח נפגעים גם חפים מפשע? למי אכפת? זה אינו שיקול רלבנטי לרוצחים ולשולחיהם.
מה הפתרון? אולי איננו כרגע בנמצא. גם באירופה עד לפני 200 או 300 שנה חיי אדם היו הפקר. במלחמות בין נסיכים ואצילים מקומיים נהרגו לוחמים מקצועיים (''האבירים'') אך גם איכרים וַוסָלִים שנקראו לנשק ולהרג, ותמיד כמובן - היו פרעות ביהודים חסרי המגן.
גם סכסוך בין אבירים בחצר הנסיך נפתר בדו-קרב רצחני.
היה נדמה שהרצח נעלם כמעט מאירופה של תחילת המאה העשרים אך חזר באופן נורא בג'נוסייד שביצע היטלר בעם היהודי, ובטבח שטבח בעמים ומיעוטים אחרים.
אולי בעוד אי-אלו מאות שנים הבסיס התרבותי ישתנה מעט. אולי חכמי ההלכה המוסלמים יתגייסו להגנה על חיי צאן מרעיתם. גם יד ברזל של אנשי החוק (שאיננה קיימת עדיין) יכולה לתרום, בעיקר באיסוף הנשק הבלתי חוקי, בשימוש באמצעי מודיעין לסיכול עבירות, מאסר עבריינים ופעולות חינוך נרחבות בשיתוף מנהיגי השבטים והחמולות וראשי הדת במאמץ. דומה שגם גיוס שוטרים ראויים מתוך המגזר ברכתו בְּצִידּוֹ.
|
|
|
מחשבות על הרציחות במגזר הערבי והבדווי
