|
|
|
של עיתון הארץ 25 לאוקטובר 2002.
הכתבה של יאיר שלגי. המאמר דן בצוואה אשר נמצאה בחורבות גטו ורשה מוסתרת בתוך בקבוק. צוואה זו שנכתבה בשעות האחרונות של הגטו, על ידי יוסל מטרנפול, חסיד גור שאיבד את אשתו וששת ילדיו בשואה. אלו היו מילים אחרונות שלו לפני ששפך על עצמו בקבוק בנזין והצית את עצמו על מנת לא ליפול בידי הגרמנים.
בצוואה בא רקובר בחשבון עם האלוהים: ''דוקא מפני שאתה כה גדול ואני כה קטן, אני מפציר בך, אני מזהיר אותך, למען שמך: חדל להבליט את גדולתך על ידי התרת דמם של חפים מפשע.. אל תמתח יותר מידי את החבל, כי הוא עוד עלול חלילה להקרע, הנסיון שבו העמדת אותנו קשה כל כך..''. בצוואה הוא מדבר על גאוותו ביהדותו ''לא למרות יחסו של העולם כלפינו , אלא דוקא בגללו. הייתי בוש ונכלם להשתייך לעמים ההם, אלה שהולידו וגדלו את הרשעים האחראים לפשעים הנעשים עכשיו נגדנו''...
הצוואה נוגעת ללב, חזקה ומעוררת מחשבה.
המענין בסיפור זה, שהצוואה התפרסמה בכל העולם הן אצל היהודים והן אצל הנוצרים והפכה להיות נושא ספרותי תיאולוגי.
עד כדי כך התפרסמה הצוואה והתקבלה כמסמך אוטנטי, שלמרות שידוע מי כתב אותה, הסופר והעיתונאי היהודי צבי קוליץ, המסמך קיבל חיים משלו ורבים מסרבים לקבל שהצוואה נכתבה על ידי קוליץ אלא מאמינים שקוליץ מצא אותה ופרסם אותה.
לסיפור הצוואה יש לו השלכות על נושאים רבים מחיינו.
האחד - כיצד מדרש נוסח המדרשים שמביא מר ניסים ישעיהו, הופכים להיות ''אמת'' ומקבלים קדושה. יש ביהדות הרבה דוגמאות לכך בין היתר ספר הזוהר.
שנית - מערכת היחסים שלנו היהודים עם האלוהים, לגבי משמעות הצדק האישי והאוניברסלי.
שלישית - מערכת היחסים שלנו עם העולם החיצוני שמשך 1900 שנה רודף אותנו וגילויי האנטישמיות עולים ויורדים כמו גאות ושפל של האוקינוס ומידי פעם מטביעים אותנו.
אני ממליץ לכם לקרוא את המאמר ואת הצוואה שצריכה להכלל בנכסי התרבות של העם היהודי ורצוי ללמדה בבתי התיכון בארץ.
|
|
|
אגדת חייו העצמאיים של יוסף רקובר - גליון יום שישי
