(בראשית יח): א וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח-הָאהֶל כְּחֹם הַיּוֹם:
במה זכה אברהם אבינו שה' ייראה אליו, ומדוע אנחנו לא זוכים לכך? על כך השיב בעל ה-'צמח צדק' לנכדו הקטן שבכה לפניו, 'למה אלי לא נראה ה' כמו שנראה לאברהם אבינו?' ענה הסבא: 'כשיהודי צדיק, בגיל 99 שנה, מחליט שהוא צריך למול את עצמו – מגיע לו שה' ייראה אליו'.
הוא צדיק והוא בגיל 99, ועדיין לא מרגיש שהוא מושלם;
הוא חי במודעות שצריכים להשתפר ומסיר מגופו את הערלה, שורש התאוות הרעות, מגיע לו שה' ייראה אליו.
(רשי): וירא אליו, לבקר את החולה; אמר רבי חמא בר' חנינא: יום שלישי למילתו היה ובא הקב''ה ושאל בשלומו.
ממש כמו חבר טוב; בא לבקר אותו בהיותו חולה כתוצאה מחיתוך העורלה. מכאן ואילך, כביכול מתהדק הקשר בין ה' יתברך לבין אברהם אהובו:
יז וַה' אָמָר הַמֲכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עשֶׂה: יח וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ-בוֹ כּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:
ה' מתכנן להשמיד את סדום ועמורה והוא ''מבקש אישור'' מאברהם. והנימוק:
יט כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת-בָּנָיו וְאֶת-בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל-אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר-דִּבֶּר עָלָיו:
אברהם אבינו אינו מוותר בקלות:
כג וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם-רָשָׁע? כה חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם-רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?
ה' מבטיח כי אם ימצא 50 צדיקים יוותר לכולם בזכות הצדיקים;
וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיּאמַר הִנֵּה-נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל-אֲ-דנָי וְאָנכִי עָפָר וָאֵפֶר:
וכך נמשך המו''מ עד לסופו הידוע, חורבן סדום ועמורה, כי לא נמצאו שם אפילו עשרה צדיקים שזכותם תגן על העיר.
העמקת המודעות
כעת, לאחר שאברהם מל את עצמו, הגיע הזמן למילוי ההבטחה ששרה תלד בן שימשיך את דרכו של אברהם.
(פרק כא) א וַה' פָּקַד אֶת-שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: ב וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר-דִּבֶּר אתוֹ אֱלֹקִים: ג וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם- בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק: ד וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן-שְׁמנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אתוֹ אֱלֹקִים: ה וְאַבְרָהָם בֶּן-מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ:
אבל כעת מתחילות צרות מסוג חדש: שרה מזהה את ישמעאל כבנה של הגר המצרית ומבקשת לגרשו כדי להגן על יצחק מהשפעות רעות;
ט וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת-בֶּן-הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר-יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק: י וַתּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזּאת וְאֶת-בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזּאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק:
אברהם רואה בו את בנו ורעיון הגירוש לא מוצא חן בעיניו:
יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדת בְּנוֹ:
ה' מתערב ומודיע לאברהם כי שרה ניחנה בראיה חדה משלו; אכן, ישמעאל יורש את הרמה הרוחנית והמוסרית של אמו, ואברהם מתבקש לשמוע בקול שרה:
(זוהר): רבי שמעון אמר: המקרא הזה מגלה את שבחה של שרה; כיוון שראתה את ישמעאל מתעסק בעבודה זרה, אמרה ודאי אין בן זה מזהה עצמו כבנו של אברהם להתנהג כאביו, אלא בנה של הגר המצרית הוא ומעדיף את התרבות האלילית של אמו; לכן 'ותאמר לאברהם גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק'. שמא יטען מישהו כי היא קינאה לירושת בנה – זה אינו; והראיה, הקדוש ברוך הוא הסכים עמה, דכתיב 'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה'. אלא בגין עיסוקו באלילות שאותה רק אמו יכלה ללמדו, בגין כך אמרה שרה 'כי לא יירש בן האמה הזאת', ובגין כך הסכים עמה קודשא בריך הוא; וקודשא בריך הוא ביקש להפריש לעבודתו זרעא קדישא לבדו (יצחק) תוך הרחקת הסכנה של השפעות זרות.
יב וַיּאמֶר אֱלֹקִים אֶל-אַבְרָהָם אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ כּל אֲשֶׁר תּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע:
(תנחומא): 'כּל אֲשֶׁר תּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקלָהּ', מכאן אתה למד שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות.
ונחמה בעניין ישמעאל:
יג וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ כִּי זַרְעֲךָ הוּא:
היינו מצפים, אולי, שאברהם יתווכח; גם מתברר לו שהוא טפל לשרה בנביאות וגם צריך לשמוע בקול שרה ולגרש את הבן הגדול עם אמו; לא נעים. כזאת מהלומה לאגו ולרגשות האב בבת אחת; מילא שהוא לא מתמרד, אבל לפחות צריכים זמן לעכל מהפך כזה, לא? אבל לא, הוא דוקא מזדרז. אין מה לעכל. זהו רצון ה' אז רצים לבצע.
יד וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבּקֶר וַיִּקַּח-לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל-הָגָר שָׂם עַל-שִׁכְמָהּ וְאֶת-הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע:
עתה ידעתי
ומכאן לניסיון הגדול מכולם:
א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם וַיּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיּאמֶר הִנֵּנִי: ב וַיּאמֶר קַח-נָא אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק וְלֶךְ-לְךָ אֶל-אֶרֶץ הַמּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אמַר אֵלֶיךָ:
כאן, בניסיון האחרון והקשה מכולם, לראשונה אומרת התורה כי מדובר בניסיון: '
נִסָּה אֶת-אַבְרָהָם'. חז''ל עמדו על ריבוי הפרטים בפסוק ב' אשר, לכאורה אין בהם צורך להבנת ההוראה הפשוטה. למשל, '
אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ אֶת-יִצְחָק', לשם מה כל התארים? ומדוע לא נאמר לו מיד להיכן בדיוק לקחת אותו?
(שמעוני): 'נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס, לְהִתְנוֹסֵס – מִפְּנֵי, קֹשֶׁט סֶלָה.' (תהלים ס, ו), נסיון אחר נסיון גדולה אחר גדולה; מה טעם נתתה ליראיך נס? בשביל להתנוסס, לנסותם בעולם. ד''א לגדלם כנס הזה של ספינה.
כל אחד עשוי להקלע למצב בו הוא בוחר לוותר על רצונו ונטייתו הטבעית לטובת ערך שהוא נעלה בעיניו. זה עשוי לקרות לכל אחד, כאמור. אבל האם יכולים אנו להצביע על מישהו שזו דרכו בחיים? כזה שכל עניינו הוא 'לעשות רצון קונו' תוך ויתור מודע ומוחלט על ה'אני'
(וְאָנכִי עָפָר וָאֵפֶר) ועל נטיותיו הטבעיות כגון אהבת אב לבנו?
וכאשר מישהו נוקט דרך זו, האם זוהי בחירתו החופשית או שמא מדובר באירוע חד-פעמי מכורח נסיבות מיוחדות, או רב-פעמי כי זהו אופיו?
ריבוי המלים בפסוק ב' מעמיד את אברהם אבינו במבחן עליון; אם בדעתו לבצע את ההוראה האלוקית עליו לעשות זאת תוך מודעות מלאה לרגשותיו כאב אוהב לבנו יחידו ואף לא לפעול בחיפזון מטשטש חושים; עליו ללכת בכיוון כללי צפונה עד אשר ינתן האות האלוקי שיזהה עבורו את המקום ובינתיים יש הרבה זמן לחשוב על מה שהולכים לעשות. עליו לפעול בדרך שהיא ניגוד גמור לטבעו, טבע אהבת האדם וכל הבריאה ולבטא זאת כלפי בנו דוקא. והוא עומד בניסיון ומזדרז:
ג וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת-חֲמרוֹ וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹקִים:
הכל הוא עושה למלא את רצון ה' בזריזות; ובסוף אומר לו ה':
יב ...אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל-הַנַּעַר וְאַל-תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ מִמֶּנִּי:
חז''ל מספרים לנו כי בשלב זה ביקש אברהם אבינו הבהרות מאת ה'. לא נאריך עוד ורק נאמר כי ה' העמידו על כך שלא נתבקש לשחוט את בנו אלא רק להעלותו על המזבח. העלית אותו, הורידהו.
הביטוי
'עתה ידעתי' חוזר כמה פעמים בתנ''ך ותמיד מתייחס להעמקת המודעות או למודעות חדשה שזה אותו עניין. הבעש''ט קבע כי בדור האחרון, בסוף ההיסטוריה, כל מה שיחסר כדי להתגבר על כל הצרות הוא תיקון המודעות.
(תהלים כ): ''
עתה ידעתי כי הושיע ה' משיחו...''; כשנגיע ל'עתה ידעתי', מודעות נכונה אודות בעלותנו על הארץ עקב הקשר העצמי שלנו עם ה' יתברך שנתן לנו אותה – נזכה מיד ממש ל-'הושיע ה' משיחו' בגאולה האמיתית והשלמה.
ושיהיה רק טוב ליהודים.נסים ישעיהו, תנועת
'אור ישראל'.
שאלה של מודעות
