|
|
|
אות חיים מן הבית שחרבהרצל חקק
החורבן עדיין נוכֵח בחיינו, וההיסטוריה שלנו אינה חדֵלה מלהפוך לספְרות. קריסת החומות של ירושלים ליוותה את חיי העם לאורך דורות, ועִם התמונות האלה התכתבה נשמת העם שוב ושוב: כל שורה ששרו בכל מקום שהיו, חיכתה לַתחייה, לְהשבת החיים לעיר שחָרבה, לַהשבת הגחֶלת למזבֵּח שכָּבה.
היום תשעה באב ואנו יודעים כמה נדדנו, כמה זמנים היו לנו שהחמצנו – וגם ברגעים שירושלים מביטה אלינו שמֵחה, אנו יודעים לנצור הכול: נשבענו לא לשכוח את הכאב, את הצער.
גם בטקס הכלולות אנו שבים ונשבעים לה. חיי היומיום אינם חדֵלים להתחבּר לאותם לפידים שהציתו את בית המקדש, לאותם חִצים שנוֹרוֹ ללב הפרוכֶת. לאילי הבּרזל שהכּו בשערי ירושלים...
הנה שירים שלי מתוך ספר שיריי האחרון ''שחרית לנצח'' – שני השירים מתוך מחזור על חורבן הבית. 
שבים להתפלל בעיר שקמה לחיים| ים מיבֵּב, תשעה בלֵב |
|---|
אֵיךְ אוּכַל. הַזְּמָן שָׁכַח
חַיַּי. כָּל שׁוּרָה שֶׁצָּעֲקָה אַלְלַי. בָּאֵשׁ
נֶעֶצְבָה לְסֵמֶל. מַפְנָה עֵינֶיהָ. לַהֵיכָל.
בִּבְלוֹאִים לִבָּהּ נוֹשֶׁמֶת. רַחַשׁ בַּפְּתִיל
וְשָׂרַד מְפֹחָם בִּגְבִיעַ הַשֶּׁמֶן.
תִּשְׁעָה חִצִּים בְּשִׁבְעַת הַשְּׁעָרִים.
לַפִּיד מַצִּית. פָּרֹכֶת וְאוֹרָהּ לֹא מְנֻחָם.
דּוֹמְעָה לִתְשׁוּעָה. נִפְרָמִים תְּפָרֶיהָ.
עֶרְוָתָהּ. חֶרְפָּתָהּ. נֶגַע סָר מַר
אֶל קֹדֶשׁ קָדָשֶׁיהָ. אֵיךְ אוּכַל
לִצְעֹק כְּשֶׁאֲנִי נָמֵס לַחֻרְבָּן
בְּעֵינֶיהָ. מִי יִתֵּן לָהּ סְלִיחָה. מִי
הִשְׁלִיכָהּ. קָשֶׁה לִשְׁאֹל. אִלּוּלֵא
כֵן הָיָה יוֹצֵא קוֹל. הַשַּׁעַר נוֹפֵל.
בִּן רֶגַע אֵד אָפֵל. הַזֹּהַר הִתְעַלֵּף. כִּסָּה
הַזְּמָן עֵינָיו. יָם הַחִצִּים אֵלָיו,
לַהֵיכָל הֶחָרֵב. קָדְשׁוֹ מְהַבְהֵב.
זֶה חֲלֵב. הַנֵּר נֶעֱקַד. הַפַּךְ שֶׁשָּׁתַק.
שָתָה הַכְּאֵב רוֹעֵד. אִכֵּל וְיָנַק
זֶבַח הַשְּׂרֵפָה. וְאָז מִן הַשְּׁחוֹר עֵת
הִבִּיט לְאָחוֹר, הַזְּמָן כַּמֶּלַח קָפָא.
|
| תשע נשמות על הרציף |
|---|
כָּאן הָיוּ מִשְׁמֶרֶת. תִּשְׁעָה כֹּהֲנִים
בִּבְגָדִים לְבָנִים וְעֵינֵיהֶם לַהֵיכָל. לַתֹּרֶן.
וּבָא אִתָּם בִּסְעָרָה הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל.
שָׂם נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ. לִשְׁמֹר הַכַּפֹּרת.
הֵן אִוָּה. לְהָאִיר אֶת שֶׁכָּבָה.
וְהַיֹּפִי הַזֶּה שָׁב וְנִשְׁבָּע. לֹא גָּוַע.
פַּס רָקִיעַ הֶחֱוִיר וּמִי יָשִׁיר. מִי יֵדַע
בִּכְיָם בְּסֵדֶר הָעֲבוֹדָה. חִצִּים
מְפַלְּחִים עַד אֵימָה. הַלֹּבֶן
נִבְעָת מִן הַדְּמָמָה. תִּשְׁעָה
כִּכְבָרָה. לְלֹא טָהֳרָה.
מֵתוּ לְלֹא כִּפּוּר. מְטַפְטְפוֹת
חִיּוּתָן סִפּוּר וָעֶד. וְאֵין שִׁעוּר.
אֵיזֶה יוֹם רוֹטֵט, יוֹם טֵית. תִּשְׁעָה
וּמִי לָהֶם שָׁעָה. הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל חִוֵּר
כַּמֵּת. כַּפּוֹתָיו שׁוֹתֵת. תִּשְׁעָה בַּלֵּב.
מִן הָאַשְׁפָּה אֲבוּקָה נִנְעֶצֶת.
בַּכַּפֹּרֶת חוֹצִים. נִצִּים חִצִּים.
עַל קְצֵה הָרֶצֶף. אוֹתוֹ רָצִיף.
וְהִיא יְחִידָה. דָּוָה וְנִידָה.
וְקָם הַשִּׁיר לְהָגֵן. לִבְכּוֹת
כְּנַף אַצִּילוּתָהּ. וְאֵין שַׂלְמָתָהּ.
מִתְבּוֹסֶסֶת בַּשָּׂדֶה. אֵיכָה
הָיְתָה. אֵינָה.
רַק אוֹתָהּ צְעָקָה. וּמַה תֶּחֱזֶה
לְלֹא עֶדְיָהּ הִיא עֲנִיָּה וְהִיא
עוֹנָה. אֵיכָה הָיְתָה כְּזוֹנָה.
|
|
|
|
אות חיים מן הבית שחרב
