סמרטוט אדום

גדעון ספירו

יום ראשון 6 באוקטובר 2002

* המשפחות הפלסטיניות של המתאבדים, בעיקר אותן משפחות שמשדרות תמיכה בהם, מהוות נשק חשוב בשטיפת המוח הפוליטית שעושה הממשלה באמצעות משרתיה בתקשורת לציבור בישראל.
אם פלסטינית שמצטלמת עם בנה המתאבד כהפגנת תמיכה בטרם יציאתו למשימתו, אב של מתאבד שפתח סוכת אבלים ומצהיר כי הוא גאה בבנו ובטוח כי מקומו בגן עדן מובטח - מייצרים אצל ישראלים רבים את התגובה הפבלובית כפי שתודרכו על ידי שרון וחבר מרעיו: ''עם אלה אפשר לעשות שלום''? וחוזרים כתוכים אחר העמדה הרשמית שמוחדרת לורידים בשיטות תעמולה מסממות: ''אין עם מי לדבר''.

מתאבדים ומשפחותיהם התומכות אינם קיימים רק בפלסטין. הם חיים ובועטים גם בישראל. אותה שטיפת מוח ממשלתית ותקשורתית שמייחסת לפלסטינים את התופעה המגונה כנובעת ''מהמנטליות והתרבות'' שלהם, מרוממת ומהללת את התופעה הישראלית ומעניקה למתאבדים הישראלים ולמשפחותיהם התומכות מעמד של קדושה וגבורה. ומאחר וכך, כיבוס המלים הישראלי לא יכנה אותם כמובן מתאבדים אלא משהו כמו ''מי שמסרו נפשם על הגנת המדינה'' וכאלה ביטויים משוק המציאות של צה''ל ומשרד הביטחון.

דוגמא לתופעת ההתאבדות והמשפחה התומכת ראינו השבוע בעקבות מותו של חייל הנח''ל ארי יהושוע וייס, שעה שלקח חלק במצור שמטיל חיל הכיבוש הישראלי על שכם.
איך אני יודע שארי וייס היה מתאבד? מדברי ההספד של מפקד פלוגתו בהלווייה: ''גם בשעות הקשות לא נשבר, דירבן את חבריו ודחף אותם קדימה בגבורה ובאומץ''. מה יש לחייל ישראלי לחפש בשכם? מדוע הוא מוכן למות על מזבח העוצר והרעב שהצבא מטיל על 250 אלף תושבים בחבל ארץ זר? מתברר כי וייס קיבל מנה גדושה של שטיפת מוח ממפקדיו בצבא וממשפחתו לפיה הוא מגן בשכם על ''אדמתו'', שדומה להפליא לרעיון בו נשטף מתאבד החמאס, שעם מותו ימצא דרכו לגן עדן. וייס נלכד בחור השחור של פולחן המוות הישראלי, ולא זו בלבד שהיה מוכן להתאבד, אלא גם דחף את חבריו.
אביו חבוש הכיפה של החייל המת, הרב שמואל וייס, הופיע בטרם ההלווייה בטלוויזיה הממלכתית בישראל והודיע כי בנו הוא בדרכו לגן עדן, בדיוק כפי שעושה זאת אביו של המתאבד הפלסטיני. הרב וייס אף ביקש מהחיילים ביחידתו של בנו כי ''כשתגיעו לבתיכם מבית העלמין, תחייכו חיוך גדול וטוב כמו של ארי בני, ותשירו בעוצמה 'עם ישראל חי לזכרו'''. נו, מה אתם אומרים? הגופה מונחת לפניו, והאב לא מבקש מחבריו של בנו להתאבל או לבכות אלא לחייך ולשיר פסוק דתי. איזו גבורת נפש מילמלו קרוב לוודאי קוראי ''מעריב'' שקראו את הדברים ומחו דמעה, אבל מה היו אומרים על אביו המאמין של המתאבד הפלסטיני אילו היה אומר דברים דומים? ''קנאים אכזרים, מנטליות אחרת, אין עם מי לדבר''.

אחיו של ארי יהושוע וייס, חייל אף הוא, ביחידה אחרת, בצנחנים, אמר על קיברו של אחיו ''נפלת כגיבור המגן על אדמתו''. שטיפת המוח של משפחת וייס עובדת חזק והיא הצליחה לגרור גם את הבן השני לרשימת המתאבדים הפוטנציאלים שמוכנים למות על מזבח ההתנחלויות , הכיבוש ופשעי המלחמה.
צריך לומר לאח, מהר, מיד, באופן דחוף, לפני שאביו הרב יבקש, חס ושלום, לשיר גם לזכר בנו השני, כי ארי לא נפל בהגנה על אדמתו אלא כאיש של חיל משלוח קולוניאלי שמבצע מעשים נוראים ואיומים, הורג ילדים, שולל מעם שלם את חרותו וגוזל את אדמתו.

משפחת וייס היא הוכחה שלא צריך להיות בן למשפחת פליטים החיה במחסור, ביאוש ותחת מגפו המעיק והאכזרי של צבא כיבוש, כדי ליפול לתוך קנאות פולחן המוות. אפשר להיות קנאי ולאומן גם בעיר בה מתגוררים העשירונים העליונים של החברה הישראלית, רעננה.
הנה עוד מכתם של האב, שאמר על קבר בנו: ''כשמך כן היית, גיבור כארי ומנהיג כמו יהושוע''. הבה נחזור ונציץ בספר יהושוע כתזכורת לכך כי יהושוע היה מנהיג שביצע ג'נוסייד, השמדת עם, מספר פעמים. כל אימת שיהושוע כבש ממלכה כלשהי, אנו קוראים ''ויכה לפי חרב ואת כל הנפש אשר בה, לא השאיר בה שריד''. (י' ל'). ''ויעש להם יהושוע כאשר אמר לו יהוה, את סוסיהם עיקר ואת מרכבותיהם שרף באש. ויכו את כל הנפש אשר בה לפי חרב החרם, לא נותר כל נשמה, ואת חצור שרף באש'' (י''א פסוקים ט' וי''א). ''וכל שלל הערים האלה והבהמה בזזו להם בני ישראל, רק את כל האדם היכו לפי חרב עד השמידם אותם, לא השאירו כל נשמה'' (י''א, י''ד). גם ילדים, נשים וזקנים. אין רחמים.
אז אם יש את נפשכם לדעת, מאין מקבלים חיילים יהודים צעירים את המוטיבציה לשרוף, לבזוז, להרוג, להשמיד, להרעיב, להעניש עם שלם, אז זה מתחיל מהינקות, מהענקת השם ואחר כך טפטוף הרעל הולך ומתגבר עד שהוא מגיע למתאבדים שמוכנים למות על הרעבת שכם. כי כך ציווה יהוה את יהושוע וגם את ארי באמצעות אביו וקצין חינוך ראשי.

משפחת וייס הגיעה לישראל מארה''ב לפני עשר שנים. האם היה לה שם רע, עד שהיתה נאלצת לברוח? לא. היא קורבן של קנאות דתית משולבת בתעמולה של ציונות משיחית, שאחד מפרותיה המורעלים, היא הנכונות להקריב את ילדיה על מזבח קנאות זו.
ולאחר ששרטטתי את קווי הדמיון בין המתאבדים הפלסטינים והישראלים ומשפחותיהם התומכות, אני מבקש לציין גם את קו ההפרדה המאד משמעותי. המתאבד הכובש, המתאבד הקולוניאלי, המתאבד הגזען, מייצרים את המתאבד של העם המדוכא והכבוש. תזכרו את זה.
שרון ומרעיו מעוניינים בשיח מתאבדים, כי כך מונעים מו''מ לשלום. מי שמוכן להסכם הוגן ימצא שיש עם מי לדבר.

* האם יש קשר בין משרד החינוך של מדינת ישראל, בין שרת התרבות לימור לבנת, לבין האפיפיור הקשיש יוחנן פאולוס השני? מתברר שיש. מי שמאמין כי בעולמו של הקב''ה שום דבר אינו מקרי והאיש היקר למעלה מסדר ומתכנן את הדברים בשום שכל ובתבונה יתירה, ימצא בוודאי ענין רב בשני ארועים סמוכים המתרחשים בימים אלה.
מדינת ישראל הוציאה עתה בול ומדלייה לזכרו של רחבעם זאבי, לקראת יום השנה לחיסולו (מלה יפה, נכון?) בידי לוחמי גרילה פלסטינים. גם משרד החינוך נחלץ לציון התאריך והורה למורי בתי הספר להקדיש שעת מחנך ל''מורשתו''.

ובמקביל, החליט האפיפיור יוחנן פאולוס השני, להכריז על הוסמריה חוליאן מריאנו אסקריווה, כעל קדוש.
מיהו אותו אסקריווה? הוא נולד ב1902 ונפטר ב- 1975. הוא הקים את המסדר הקתולי אופוס דאי. (עבודת האל). המסדר מונה כיום 85 אלף חברים ב- 90 ארצות. זהו מסדר ארכי ריאקציוני ופונדמנטליסטי המקדם נצרות צרת אופקים. אסקריווה אהב לתאר את חסידיו כחיילים היוצאים למערכה בעולם כולו נגד אתיאיזם ומרקסיזם ונגד דחיקת האמונה מהחיים הציבוריים. מאבק זה נוהל לא אחת בדרכים עברייניות. כל אימת שהובאש ריח הכנסיה בעשרות השנים האחרונות, או כשהיתה מעורבת בקשרים עם הימין הקיצוני או בעסקים מאפיונרים, עלו שמות אנשי אופוס דאי. רבים מהעריצים הקתולים החשוכים ביותר בעולם היו חברים באופוס דאי. בעיקר היה הארגון מקורב למשטרים כאלה באמריקה הלטינית, החל בצ'ילה של הדיקטטור אוגוסטו פינושה וכלה בארגנטינה, שראשי הכת הצבאית הפשיסטית היו ידידים אישיים של בכירי המסדר בארצם. הכומר הצ'כי ולדימיר פלצמן, שמילא תפקיד מוביל באופוס דאי במשך 25 שנים, אמר בראיון עם העיתונאי פטר הרטל, כי אסקריווה תמיד רכש אהדה לפאשיזם. ספרד של פרנקו היתה מעוזו של אופוס דאי. (המידע לקוח מ''הארץ'' 4.10.2002).

קווי הדמיון בין אסקריווה לבין רחבעם זאבי בולטים לעין.
שעה שזאבי שירת בצה''ל כאלוף ניהלה ישראל יחסי ידידות עם המשטרים החשוכים ביותר בעולם, כמו הדיקטטורות הפשיסטיות של הגנרלים בצ'ילה ובארגנטינה. לאחר שיחרורו מהצבא קיים זאבי קשרים הדוקים עם גורמים עברייניים בעולם התחתון, וזכורה ידידותו המופלאה עם שני הרוצחים גומדי ואושרי, שלעזרתם נחלץ באישון לילה על פי הוראתם. העיתונאי אמיר אורן כתב ב''הארץ'' לפני מספר ימים כי זאבי היה במרחק פסיעה מהעמדה לדין, ורק בגלל שהמפכ''ל דאז, הרצל שפיר, היה חברו לשרות הצבאי, נימנע הדבר.
לאחר שהחליט להיכנס לפוליטיקה הקים זאבי מפלגה בשם ''מולדת'', אותה ניהל כשליט יחיד, בדומה לשליטה המוחלטת של אסקריווה במסדר האופוס דאי. גם בפעילותו הפוליטית ניתן למצוא קירבה רעיונית בין זאבי לאסקריווה, שעה שמנהיג מסדר ''מולדת'' אימץ רעיונות פשיסטים כמו הטרנספר.
מדינת ישראל והותיקן החליטו להעטיר כבוד ויקר, לשני אישים שמורשתם הרעיונית היא המתכון לחברה שבנויה על ציר הרשע של עריצות, קפיטליזם פראי, צבאיות, שלטון יחיד ואימוץ רעיונות שהם פשעים נגד האנושות.
כל מדינה וקדושיה.

* צה''ל הולך ומקבל את הפרצוף המתאים לאופיה של המדינה. מפקד הצנחנים החדש , החל מהקיץ הקרוב, יהיה אל''מ ברוך וינברג, המכהן כיום כמפקד חטיבת חברון. וינברג יהיה חובש הכיפה הראשון שיפקד על הצנחנים. הוא בוגר ישיבת הרב ונחשב למה שקרוי בחוגי החרדים ''עילוי בתורה''. הוא חבר בפלג שהתפצל מישיבת מרכז הרב ששותף לרעיון המשיחי לאומני המסוכן לפיו מדינת ישראל היא ''אתחלתא דגאולה''.
הוא יגיע לחטיבת הצנחנים לאחר שעשה סטאז' רציני בחברון בפיקוד על חיילי כיבוש ודיכוי, וחזקה עליו כי ימשיך את מורשת הקרב של החטיבה שהחלה בפעולת הטבח בקיבייה בפיקודו של אריאל שרון. מי שמאמין כי ישראל היא מימוש של איזו הבטחה אלוהית, תחילתו של תהליך גאולה לפיו יש לו רשיון מהקב''ה לגרש, להרוג, לרצוח, להשפיל, הייתי נזהר ולא נותן בידיו נשק.

לא די לנו בביזיון הזה, הנה אנו מתבשרים כי בנו של רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין מהתנחלות קרית ארבע התקבל לקורס טיס של צה''ל. אם הוא יסיים את קורס וימשיך את מורשת אביו, אנו רשאים לצפות לפעולות טבח בקנה מידה הרבה יותר גדול, כפי שמטוסים עם טייסים רצחניים יודעים לבצע. אבל יתכן וגולדשטיין הצעיר ילך בדרכם של כמה מהבנות והבנים של פושעים נאצים שפנו עורף למורשת הוריהם, חזרו בתשובה שמאלית והפכו לפעילים בארגוני זכויות אדם. אם כך יקרה, יפנה גולדשטיין ג'וניור את גבו למתנחלים ולמורשתם הפשיסטית. או אז נחזה נפעמים בטייס גולדשטיין מרוקן את הפצצות שבמטוסו מעל הים כדי לא לפגוע באוכלוסיה אזרחית. ואולי בסוף יצטרף לסרבני הכיבוש. יש תקווה.

* לא מעט מהאסירים הפלסטינים, הקרויים ביטחוניים, הממלאים לאלפיהם את בתי הכלא בישראל, מנצלים את זמנם להשלמת השכלתם. הם לומדים באמצעות האוניברסיטה הפתוחה, או מוסדות אקדמיים דומים, קורסים שונים בתחומי מגוונים. מדינה נאורה היתה צריכה לקדם בברכה את העובדה שאנשים רוצים ללמוד ולהשכיל. לא בישראל. הנהלת שרות בתי הסוהר הוציאה הוראה האוסרת על הפלסטינים ללמוד קורסים מסויימים. הנה הרשימה: מבוא למחשבה מדינית, ההיסטוריה של המזרח התיכון, דמוקרטיות ודיקטטורות וכן הקורס לתקשורת המונים. הנימוק הלא יאמן של השב''ס: ''סיכון לביטחון המדינה''. אתם מבינים את זה? הפלסטינים ילמדו את ההיסטוריה של המזרח התיכון, ילמדו על תקשורת המונים , יפתחו תודעה דמוקרטית עמוקה יותר, באחת ירחיבו את השכלתם, וכל זה, אוי לאותה צרה, פוגע בביטחון המדינה. השב''ס מציב כאן רף חדש של כסילות שלטונית.
האגודה לזכויות האזרח בישראל כתבה להנהלת שרות בתי הסוהר עם העתק ליועץ המשפטי, ובו מבחר ציטוטים מפסקי דין של בית המשפט העליון המכיר בזכות האסיר להשכלה, שזכות זו גלומה בחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, ומהווה ביטוי לעקרון חופש ביטוי. האגודה הזכירה בצדק לשב''סניקים כי רק במשטרים אפלים רואים השלטונות סכנה בבני אדם משכילים.
הרי לכם עוד אחד מהעיוותים והעיקומים שיצר הכיבוש.

* אנשים שואלים אותי לא אחת, מדוע אני עורך השוואות עם הנאצים? תשובתי, אני עושה זאת בצורה ממוקדת ורלבנטית, כאשר הסיטואציה מתבקשת. הנה דוגמא של הימים האחרונים.
עורך הדין שמאי ליבוביץ נימנה עם צוות ההגנה של המהיג הפלסטיני מרואן ברגותי. זהו משפט ראווה פוליטי שמזכיר את משפטי הראווה בגרמניה הנאצית ובברית המועצות. השופטים הם זרוע מוארכת של התביעה, ומגיבים בהתאם. שמאי ליבוביץ סבור, לדעתי בצדק, כי ברגותי הוא לוחם חרות, (ואני מוסיף לא פחות ממנחם בגין או יצחק שמיר שלחמו במחתרת נגד הכובש הבריטי), שנאבק מאבק לגיטימי נגד הכובש הישראלי. מי שצריך לעמוד למשפט הם הכובשים שמבצעים פשעי מלחמה ולא הנכבשים. בית משפט של העם הכובש שמעמיד לדין מנהיג פוליטי של העם הנכבש, הופך את ההליך השיפוטי ללעג ולקלס. זהו משפט שתוצאותיו ידועות מראש.

המהלכים שהתרחשו במשפט זה עד כה מוכיחים כי כך הם פני הדברים.
בישיבה האחרונה של בית המשפט, בה החלו לדון בבקשת התביעה לאסור את ברגותי עד תום ההליכים (כאילו שיש לשופט גורפינקל, שהיה בעבר שופט צבאי מטעם חיל הכיבוש הישראלי, אופציה שלא לאשר את בקשת התביעה).
עו''ד שמאי ליבוביץ, שהוא נכדו של איש הרוח, המדען והפילוסוף פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז''ל, טען את טענותיו. הוא נעזר במקורות היהודים, ציטט מדברי סבו, ועורר תגובות פראיות מהקהל שנכח באולם. צעקו לעברו ''תוריד את הכיפה'', ו''נישרוף את ספריו של סבך''.
המרצע יוצא מהשק. מי שחושב בקטגוריות לאומניות, פנאטיות ותומך במשפטי ראווה פוליטיים, סופו שמגיע לפתרונות נאציים כמו שריפת ספרים.