|
|
|
מחווה לחיה אסתר, אִשָּה וְהִיא מַעְיָןבלפור חקק
דו שיח מיסטי עם המשוררת חיה אסתר ועם השיר ''אדם המעיין'' (עם צאת ספר שיריה ''הבלנדר במוח שלי תנור'', הוצאת 62 ,שנת 2016) המשוררת חיה אסתר מתפללת בשיר ''אדם המעיין'' ממעמקים. היא קוראת ממעמקים. בשיר הזה היא מייחלת להגיע אל ''אחד ההרים''. לא סתם הַר הוא, שהרי כך נקרא הַר המוריה בפרשת העקידה. לשָם היא רוצה להגיע. אני רואה אותה ומֵשִׂיחַ עמה ללא מילים: היא בלילה לבדה בעמקים, האש סביבה תמיד כמו מבעירה יערות, מבעירה אותה לומר שירה. היא מתפללת אז בשיר ''אדם המעיין'': אִם תַּנִּיחֵנִי עַל אַחַד הֶהָרִים
אֶקְרָא לְאָבוֹת אֲבוֹתַי הַקְּדוֹשִׁים
אֶצְרַח צְרִיחַת יַנְשׁוּף
אֲחַבֵּק גִּזְעֵי עֵצִים
אֲטַפְטֵף שַׁדַּי עַל שֹׁרָשִׁים
נֶקְטָר יַעֲלֶה בְּאַפִּי
אֶמְהַל זַרְעֲךָ בְּדָמִי
|
אֶקְרָא לַסּוּפוֹת הַגְּדוֹלוֹת לְפַשֵׂק יְרֵכַי
אָשִׂים שְׁאוֹן אוֹקְיָנוֹס בִּמְצוּלוֹת אָזְנַי
אֶשְׁתֹּל הַשֶּׁמֶשׁ בִּנְקִיקַי
תָּבוֹא גַּבְהוּת הַנֶּשֶׁר גְּבָהִים מוֹשֵׁךְ שַׂעֲרוֹתַי
חוֹר בְּוִילוֹן רָקִיעַ אֶקְרַע
בֵּין רָקִיעַ לְרָקִיעַ מַהֲלָךְ ה' מֵאוֹת שָׁנָה
אַשְׁקֶה אוֹתְךָ שִׁקּוּי אָהֲבָה
|
המשוררת המיסטית היא אדם וחוה, אדם ואדמה, אדם ומעיין. אני רואה אותה נושׂאת אוקיאנוס בגופה, שמש בנקיקיה, והַשׂגתה אינה ידועה לה. היא מִתגלה לה, חוזרת ונעלמת, וכך היא נעה בין רקיע לרקיע רָצוֹא וָשוֹב. היא מתייחדת עם הגַברוּת העולָה מן הבריאה עצמה, רוקחת שיקוי אהבה. ושם בתוך הרקיעים, בתוך השחקים היא מתעבֶּרת:
בִּשְׁחָקִים
אֶתְעַבֵּר מֵעַצְמִי
הַתִּינוֹק הַבּוֹעֵר כַּף רַגְלוֹ עֲדַיִן בְּרַחְמִי
שִׁקּוּי פִּרְאוּת תִּטֹּף שִׁלְיָתִי
אֲרָיוֹת שוֹאֲגֶיךָ
עַד הִתְקַמְּטוּת הַלַּיְלָה
אַתָּה מִתְנַבֵּא עַל הֶהָרִים
קוֹל נְבוּאָתְךָ בִּמְצוּקַי
בֹּא בִּנְקִיקַי הַנָּבִיא
בְּעֲל אוֹתִי אָדָם הַמַּעְיָן
מְנַשֶּׁקֶת כַּפּוֹת רַגְלֶיךָ אִישׁ הָאֱלֹהִים
|
בטרם כל יצור נברא, אִשה והיא מעיין מתנבּאת עם אדם המעיין. אדם המעיין הוא המגיד לה שירים, אזַי מלך שמו נקרא. לבדו ימלוך נורא, והוא איש האלוהים, ולו העוז והמשְׂרה. בידו תַפקיד רוחהּ ללדת לו את התינוק הבוער מילים, התינוק שיאמר את נבואת הילד.
היא יודעת: לא ניתנו השירים לה, אלא לצרף בהם את גופה ואת נפשה. ובתום העיבּור, וטרם תלד את ספר היצירה, את החוט המחבר אותה לעולם, מגיע אליה כוכב המרכבה לשׂאת אותה משם כיורדת מרכבה, אשה והיא מעין נושׂאת שיריה בַּשֵם המיוחד:
אָז יִתְגַּל
כּוֹכָב הַמֶּרְכָּבָה לָשֵׂאת אוֹתִי
עַל הֶהָרִים הַגְּבוֹהִים אֲפַזֵּר אֶפְרִי
יוֹרְדֵי מֶרְכָּבָה
רוּחַ טָמַן זַרְעוֹ בִּי
''מְרְחָבִים מְרְחָבִים
אִוְּתָה לָשׁוּט נַפְשִׁי''
|
וַאני המתבונן בסתר ההר רואֶה כל הניסים והנפלאות, שכולם אפשריים בכוח שירתה, שהיא מגיעה עד מְקום הרצון. והיא המשוררת יוצרת מֵהבל פיה את הדמויות ואת העיבּור. וכשהיא רואה את קולותיה אני שומע את מראותיה.
והיא צומחת מן הזרע שֶבּהּ
להיות עץ חיים שמֵעליו המְאוֹרים.
והיא המעין מתחת לעץ החיים,
והיא נובעת שִירים שִירים.
אִשָּׁה וְהיא מַעְין.
|
|
|
|
מחווה לחיה אסתר, אִשָּה וְהִיא מַעְיָן
