פעמי גאולה בצפת הרועדת

בספר שיריי החדש ''שחרית לנצח'' – יש מחזורי שירים מיוחדים לעיר צפת, ויש נגיעה רוטטת ברעידת האדמה שהותירה חותָם לעד בעיר המסתורין. בתנ''ך יודעים לספור ''שנתיים אחרי הרעש''... והנה דורות זכרו שנים רבות אחרי אותו רעד. הדים אלה ליוו דורות של מאמינים, של מתפללים, של אוהבי סוד. תורה מהדהדת זו הגיעה אלינו באמצעות דור האבות.


התאומים וסבא יצחק וסבתא תופחה חבשה, 1961חלקים רבים מחינוכנו קיבלנו מן הסבים, הסבא יצחק חבשה, והסבא מורד בן רפאל חקק.

לסבא יצחק בן ציון חבשה הקדשתי שירים בספרי השירה שלי, ומסכת חייו הסוערת לא הניחה לי, אינה מניחה לדור כולו. אהבנו לראותו קורא בספרי מדרשים, בספר ''עושה פלא'', בספריו של הרב הגדול יוסף חיים. נשמתו הייתה צמאה לרחמים, לחסד, לישועה – ולא קמה רוחו מאז מות בניו. שני בניו, עטרת חייו, נורי ואברהם חבשה - שניהם נרצחו. עצובים היינו כשסיפרו לנו במסתרים על כאבו הגדול, קשה היה לנו מול שברו הגדול עם מות בניו הבכורים ב'פרהוד' בעיראק. אסון נורא זה תועד בשירינו בקובצי השירה השונים שהוצאנו לאור - וכן במאמרינו באינטרנט.

הסבתא תופחה נזכרה בשירי ה'פרהוד' שכתבתי, וכך גם בשיריו של אחי התאום בלפור חקק. קשה למילים להכיל, לבטא, לנשום את פרעות בגדאד 1941 – והשירים שפורסמו בקובצי שירה שונים – היו ניסיון דומע ונשבר לספר לדורות, להנחיל זיכרון. ובספרינו השונים פרסמנו שנינו שירים על המשפחה, על השבר, וניסינו גם להבין את תחושת הנחמה. כשנולדנו שבע שנים לאחר רצח הדודים נורי ואברהם, באה מקצת נחמה לסבא יצחק. החכמים אמרו לו שלידת התאומים הייתה פיצוי משמים על מות בניו, שניים תמורת שניים.

בספרי שיריי החדש ''שחרית לנצח'' –שיצא לאור בהוצאת 'צור אות' - הבאתי מחזורי שירים בנושא צפת. שירים שנושאים בתוכן רעידות שאינן מתרפאות, פעימות לב של סבא וסבתא השכולים, צעקות שלא חדלו מאז אותן פרעות נוראות.
הנה אני מביא כאן את מחזורי השירים שלי על צפת – וחשוב לי להביא שירים אלה על עיר הקודש צפת. השירים מספרים סיפור של עיר וסיפור של משפחה, סיפורם של סבי וסבתי. באתי לספר בשיריי את הקשר בין עיר הקודש צפת לסיפור המשפחתי של סבא יצחק חבשה, אביה של אמי סעידה. שני בניו הבכורים נרצחו בפרעות הנוראות של יהודי בגדאד בשנת תש''א. אמנו שהייתה נערה, הייתה הבת הבכירה, ועל כן שלחו אותה לעבור בין חדרי המתים במשטרה העיראקית לזהות את אחֶיה ההרוגים בין מאות גוויות. שִׁברם של הסבא והסבתא חלחל בחיינו, והשירים שכתבנו חשו הכול. אותו מכאוב מפעפע ונושם בשירים שלי על הצפת.

במחזור השירים מיוחד, שבו פתחתי את הקשר שלהם לצפת – ''עיר ישנה חדשה'' - ניסיתי לעבּד את דבריו של סבא יצחק – אשר חזר ואמר לנו, שהציונות הייתה המשך של משיחיות בת דורות. ניסיתי במחזורי השירים לפענח את הַקשר שלו לצפת: להבין מֶה חש, כאשר ניסה לפרש את סוד פעמֵי הגאולה שם בעיר הקדושה, בצפת. אביו ציון העביר לו משנַת סוד באשר לצפת, באשר למקומה של צפת בישועת העם. תמיד זה היה באוויר, כשסבא קרא מדרשים, כשקרא פרקי סוד. מבעד לעיני התכלת הנוצצות שלו זהרה תורה עתיקה. תורת המסתורין הנסתרת הזו תמיד בצבצה מדבריו על אביו, הרב סבא שלנו, ציון חבשה– ומשהו מן הדברים מחלחל בין פסוקי השירה שלי.

מֵעבר לחיפוש הגאולה - תמיד חשנו את נפשם השבורה של סבא יצחק וסבתא תופחה, צער אין קץ שליווה את חייהם מאז מות הבנים.
אתייחס לקטע מסוים בשירים שאביא כאן, ואתמקד בשיר ''האם יחיו המתים''. הסבא מתפלל את תפילת שמונה עשרה ואומר שוב ושוב: ''ברוך אתה מחיה המתים''. המשורר שואל את הסב, האם בניךָ המתים יחיו? – והסבתא עונה ומנסה להאיר את תפילתו של הסבא: הָבֵן, היא אומרת לי, הסבא מתפלל כאן לא על הבנים שמתו, הוא מתפלל עלינו, עליי
ועליו.
אלה השורות:

סַבָּא, אֲנִי לוֹחֵשׁ לוֹ, הַאִם יִחְיוּ בָּנֶיךָ הַמֵּתִים. וְהוּא בְּשֶׁלּוֹ: בָּרוּךְ אַתָּה מְחַיֶּה הַמֵּתִים. וְהִיא אִתִּי. אוֹרָהּ נָשַר. נִרְטַב. שְׂפָתֶיהָ לִי: עָלַי וְעָלָיו.