המתרחש בגבול לבנון אינו זוכה להרבה כותרות. מדי פעם העיתונות מדווחת על פתיחה באש מלבנון שלמרבה המזל עד עתה לא הביאה למספר משמעותי של נפגעים, וכן שר הביטחון משמיע מדי פעם איזה איום על הלבנונים שיפסיקו את עבודות ההטיה של מי החצבאני. מעבר לזה, דממה מוחלטת. בהשוואה למתרחש בחזיתות האחרות של מלחמת אוסלו אפשר בהחלט לאמר שבגבול לבנון שורר שקט. מספר הנפגעים והחטופים בגזרה הזאת הוא בהחלט ''כסף קטן''.
ה''אוסלואידים'' מרבים להצביע על ה''הישג'' הזה של ממשלת ברק כעל דוגמא ומופת לדרך בה על ישראל ללכת בעתיד. ''הנה,'' כך הם אומרים, ''פינוי לבנון הביא לשקט. כל 'רואי השחורות' התבדו''. והמסקנה המתבקשת, גם אם הם אינם אומרים אותה בפה מלא: אם רק נחזור על סיפור לבנון ונפסיק את הכיבוש, השלווה תשרור במעונינו.
הם כבר שכחו שהם אמרו את אותו הדבר על אוסלו. יש ביניהם כאלה שעד היום ממשיכים לטעון ש''כל 'רואי השחורות' התבדו. וההוכחה: אין קטיושות על אשקלון''. טכנית הם אפילו צודקים. למיטב ידיעתי עד היום לא נפלה אף קטיושה (או טיל קאסם או כל שם אחר שתתנו לזה) על אשקלון.
כדאי בכל זאת לחזור קצת אחורה בזמן, לתקופה שחלק ניכר ממשתתפי הפורום עדיין לא נולד.
קיץ 1970. מלחמת ההתשה שנאצר פתח בה נמשכת בכל עוזה. היתרון הכמותי והאיכותי שהצבא המצרי נהנה ממנו במלחמה סטטית בא לידי ביטוי במספר הקורבנות הישראליים, שמגיע לממוצע חודשי של בין חמישה לעשרה הרוגים. דוקטרינת הלחימה של צה''ל לא התייחסה ברצינות לחלקה של הארטילריה בלוחמת היבשה, ומיעוט הניסיון שהיה לצה''ל בניהול קרבות סטטיים ממושכים מנע מהפיקוד הצה''לי להעריך נכונה את היכולת של ארטילריה מודרנית. חיל התותחנים היה הענף המוזנח ביותר בצה''ל. לעומת הצבא המצרי שנישען על דוקטרינת הלחימה הרוסית, בה שימוש מסיבי בארטילריה הוא מרכיב מרכזי של לוחמת היבשה, התשובה היחידה שעמדה לרשות צה''ל הייתה שימוש בחיל האוויר כארטילריה מעופפת ומדי פעם פשיטות לעורף המצרי. לישראל היו לא מעט הישגים טקטיים במלחמת ההתשה אבל אלה לא הספיקו כדי להביא להכרעה. המצב היה רחוק מאוד ממה שמתרחש היום, אבל המספר המצטבר של הקורבנות לא תרם לעידוד המוראל, והאווירה בקרב הציבור והרגשת חוסר המוצא הייתה די דומה לאווירה של תקופת מלחמת לבנון ערב הפינוי.
לפתע ''פרץ'' השלום. באוגוסט 1970 ישראל ''נענתה'' ליוזמת רוג'רס (שר החוץ האמריקאי באותה עת) והסכימה להפסקת אש. ישראל כמובן הציבה תנאים, ואף איימה ש''אם המצרים רק יעיזו להזיז סוללות נ''מ לאזור התעלה, אז...'' אבל עוד לפני שבישראל הספיקו לסגור את הניצרות, המצרים כבר החלו בהזזת סוללות הטילים לאזור התעלה. האיום הישראלי, כמו האיומים בימינו, נשאר על הנייר. ישראל הסכימה שארה''ב תהיה הפוסק בסוגייה האם המצרים הפרו את ההתחייבות או לא, וכמו היום, אתם יכולים לתאר לכם מה הייתה עמדת משרד החוץ של ארה''ב בנושא. זה לא היה בדיוק התרחיש של הבריחה מלבנון, אבל בפעם הראשונה בתולדות הסכסוך, נוצר התקדים שעימות צבאי בין הצדדים הסתיים ללא הכרעה, ללא ניצחון ישראלי. מנקודת ראותם של הערבים זה היה הישג חסר תקדים.
בישראל כמובן שזה הוצג כהישג והצלחה כבירים והרמטכ''ל דאז, חיים בר לב, הבטיח לעצמו מעבר חלק לממשלה. החלטתה של גולדה מאיר להיענות ללחץ האמריקאי (שלמען האמת לא היה מי יודע מה), נבעה בעיקרה משיקולים פוליטיים פנימיים. היא ציפתה לכך שזה יביא לפרישת בגין ולפרוק ממשלת הליכוד הלאומי שכיהנה מאז מלחמת ששת הימים, דבר שהיה בראש מעייניה באותה עת (בניגוד לכמה מיורשיה, גולדה מאיר לא ייחסה משקל רב לדעת הציבור ומשאלי דעת הקהל לא השפיעו עליה). צפייתה של גולדה מאיר אכן התממשה.
ברחוב הישראלי הייתה חגיגה. אנשים ממש רקדו ברחובות. אחת הסצינות שעד היום עומדת לי מול העיניים אלו התמונות בטלוויזיה של עשרות הצעירים שקפצו עם הבגדים למים בכיכר דיזינגוף (אז הייתה שם בריכת מים עם מיזרקות). ובאמת לאורך קו התעלה שרר שקט. אפילו יותר שקט מאשר היום לאורך הגבול עם לבנון. וכמו היום, בכל פעם שהנושא עלה, ''כל 'רואי השחורות' התבדו'' הייתה התשובה.
חלפו קצת יותר משלוש שנים. אוקטובר 1973. מלחמת הבחירות בעיצומה. ממודעות הבחירות של מפלגת השלטון, המערך (גילגול קודם של מפלגת העבודה), הנישאות על כל קיר, נשקפת תמונתו של חיים בר לב שכיהן כשר המסחר בממשלה. הכותרות: ''האיש והקו, הם מבטיחים את השלום'' (אינני ערב לניסוח המדויק).
ה 6 לאוקטובר. מלחמת יום הכיפורים פורצת וקו בר לב מתגלה כגירסה חוזרת של קו מז'ינו ממלחמת העולם השנייה. מערכות הנ''מ ויתר ההכנות שהמצרים ביצעו ללא מפריע בחסות הפסקת האש מנטרלות את חיל האוויר הישראלי בשעות הראשונות הקריטיות לפרוץ המלחמה. כמות אבדות של חיל האוויר היא מעבר לכל מה שניצפה.
לא אמשיך כאן בתיאורים שכל אחד יכול למצוא לבד בספרי ההיסטוריה. העיקר הוא שכבר אז ה''אוסלואידים'' (כן, גם אז היו ''אוסלואידים''. אחד מהם אפילו מכהן כשר בממשלת שרון), סרבו, ומסרבים עד היום, להכיר בכך שיש קשר כל שהוא בין ההתקפלות הישראלית באוגוסט 1970 לבין מה שקרה באוקטובר 1973.
כבר חלפו יותר משנתיים מאז ''פרוץ'' השלום בגבול הלבנוני. אינני יודע מה מידת האמת שיש לייחס לדיווחים המתפרסמים מדי פעם על ההכנות של החיזבאללה ועל כמויות הארטילריה שהם צוברים. בדבר אחד אין לי ספק, כשתבוא ה''שטוזה'' בצפון, ה''אוסלואידים'' יגידו שאין כל קשר בינה לבין הבריחה מלבנון ביוני 2000.
הגבול השקט
