שוב ושוב אני נשאל – מה רוצה ישראל? מה רוצים הפלסטינים?
ואין בפי תשובה. פשוט אינני יודע, ודומני כי התשובה גם איננה חשובה.
יש אין ספור סקרי דעת קהל, אצלם ואצלנו – כך וכך אחוזים מבקשים הסכם מדיני, כך וכך מאמינים בהסכם, ולעומתם – כל אלה שאינם רוצים בהסכם ואינם מאמינים בו. והנתונים בסקרים אלה משתנים לעתים מזומנות, כמעט כמו חילופי עונות השנה ותהפוכות מזג האוויר.
למדתי שלא להתייחס לסקרים אלה ברצינות. די בהתפתחות ביטחונית חריגה או בהתפתחות מדינית יוצאת דופן, אצלנו או אצלם, והסקר יתן מיד תוצאה חדשה ושונה.
למדתי גם שלא לקחת יותר מדי ברצינות עמדות-מוצא אידיאולוגיות, מצדם ומצדנו.
החיים וההיסטוריה מצביעים על שינויים שלא צפינו אותם ולא לקחנו אותם בחשבון, כמעט לעולם לא אין תשובה ופתרון אידיאלי ואבסולוטי, להיפך, תמיד נדרשים פשרה והשלמה עם המציאות, תוך דחיית הפתרון הנכסף והאידיאלי לעתיד הרחוק.
לא אשכח שיחה שהייתה לי פעם עם יאסר ערפאת. טענתי שאלתיו כיצד להבין את מעורבותו בתהליך השלום עם ישראל, כאשר בה בעת הוא נושא נאומים חוצבי להבות על דגל פלסטין שיונף בהר הבית בירושלים, בעכו, בחיפה וביפו?
תשובתו הייתה הלקח שלמד מאתנו היהודים. הנה 2000 שנה חזרנו אמרנו ''לשנה הבאה בירושלים!'' והנה אלפיים שנה איש לא לקח תפילה זאת ברצינות, לא אתם ולא העולם. ותשובתכם הייתה – אינכם מאפשרים לנו גם לחלום?
''גם אנו הפלסטינים איננו מוותרים על החלום, על פלסטין השלמה. האם נגיע לכך? בדורי? או בעוד עשרות ומאות בשנים? אין בפי תשובה, אך אסור לנו לוותר על החלום!''
מנהיגות ראויה איננה מוותרת על החלום אך מתמקדת באפשר, בפתרון בעיות השעה, מתחשבת בעולם המשתנה אצלינו, אצלם, סביבנו ובעולם.
קצב השינויים וההתפתחויות בדורנו חסר תקדים.תהא זו איוולת לאמץ מדיניות המתיימרת לראות ולדעת כיצד ייראו הדברים ב''עתיד הרחוק'', כן בעוד חמש או עשר שנים. מה איפוא המסקנה – דבר והיפוכו – לא להחמיץ כל הזדמנת שנקר ית בדרכנו, ולא ליזום צעדים ארוכי טווח, שנתחרט עליהם מחר.
לא נעים לומר זאת, אך אנו מצויים היום בעידן הטקטיקה ולא האסטרטגיה.
מבין הבעיות הרבות והמגוונות שבפנינו, שלוש עומדות היום בפני ההנהגה הלאומית בישראל, עם שלושתן עלינו להתמודד ולתת עליהן את הדעת:
- אתחיל ב-BDS. זה סרטן המתפשט והולך, סרטן שמטרתו להשמיט הקרקע מתחת לרגלינו. דרושה יד מכוונת אשר תרכז המאבק בתנועה זו. ויכולה להיות רק כתובת אחת להתמודדות זו – ראש הממשלה.
- עתיד הרצועה. אין זו רק בעיית יישובי עוטף עזה. דרושים ובהקדם צעדים אשר יתנו סיכוי-חיים לשני מיליון פלסטינים הכלואים במחנה המעצר הגדול בעולם; וזו בעיה שלנו.
- ודרושה מדיניות שתקטין הלהבות ותמנע הסלמה של אינתיפדת היחידים והסכינים החדשה. על אף ההצלחות הטקטיות המרשימות של מערכת הביטחון, אנו מלבים את האש במקום לכבותה.
מה עמדת ישראל בשלוש שאלות אלה, מה בכוונתה לעשות – אינני יודע.