ממשלת נתניהו התפרקה ויש בציבור תחושה של נמאס מנתניהו. אלו חדשות טובות. החדשות הרעות הן שלא נראה שינוי באופק.
נתניהו הוא שקרן, מדבר שלום ועושה מלחמה, ממלמל מעת לעת על שתי מדינות אבל מעמיק את מדינת האפרטהייד. מדבר על צדק אבל מעשיר את העשירים ומכביד את עולו על העניים.
הוא לא השקרן היחידי בממשלה, חבר אליו
יאיר לפיד שהקים דיקטטורה מפלגתית בשם ''יש עתיד'', והתגלה כנוכל פוליטי שהצליח להוליך שולל מאות אלפי מצביעים מהמעמד הבינוני בהבטחה כי ידאג להם. בפועל דפק אותם והישגו הגדול שהצליח כשר האוצר לדרדר אלפי ישראלים מהמעמד הבינוני לשכבות העוני. יוקר המחיה בישראל הופך גם את חיי המעמד הבינוני לסיוט מתמשך.
הצרה היא, שאין אלטרנטיבה של ממש שיש לה סיכוי לנצח בבחירות שיערכו במרץ 2015. הטוען לכתר, ראש האופוזיציה ויו''ר מפלגת העבודה,
יצחק הרצוג, הוא אופוזיציה דה לה שמאטה; חבר באליטה החברתית וכלכלית של המדינה; בנה היקר של חונטת הון שלטון, ולכן הוא חלק מהבעיה ולא הפיתרון. הבייבי פייס של הרצוג עלול להטעות, כך גם חיוכו ונימוסיו הטובים. הרצוג נמנה עם מחנהו של
אהוד ברק, האיש שייבא מארה''ב את בשורת ה''אין פרטנר'' ואחראי לפרוץ האינתיפאדה השניה. הוא היכה בשמאל, שטרם התאושש, וסלל את הדרך חזרה לשלטון הליכוד. במערכת הבחירות בשנת 1999 היה הרצוג אחראי, או בין האחראיים, לגיוס כספים לעמותות השונות שברק הקים למימון מסע הבחירות. כאשר עלה החשד כי גיוס הכספים כרוך בעבירה על חוק הבחירות, החלה חקירה משטרתית. הרצוג זומן לעדות אולם סרב להעיד ושמר על זכות השתיקה. התיק נסגר. כך נוהג חבר בכנופיית מאפיה ולא איש ציבור הגון והוגן.
במסיבת עיתונאים שקיים יצחק הרצוג ושרת המשפטים המפוטרת
ציפי לבני, לרגל ברית הזוגיות הפוליטית שהשניים חתמו לקראת הבחירות, העלה הרצוג על נס את הערכים שקיבל מבית הוריו. מאחר ואמר זאת, אני מרשה לעצמי להזכיר לו כי אביו הגנרל, שהיה המושל הצבאי הראשון בשטחים הכבושים, יזם מעין טרנספר כאשר עודד פלסטינים לעבור לירדן והעמיד לכך אוטובוסים.
כנשיא חנן את רוצחי מחתרת הטרור היהודית שנשפטו למאסר עולם ושוחררו עקב החנינה לאחר שבע שנים, שגם אותם עברו בתנאים משופרים. למרבה הבושה זו הייתה החותמת הנשיאותית לתועבה הגזענית שדם ערבי הוא זול בהשוואה ליהודי.
ציפי לבני, בעלת הופעה טלוויזיונית מרשימה, שהצליחה במידה רבה ליצור זהות בינה לבין מו''מ להסדר מדיני, תמכה בנחישות בכל מלחמות עזה על פשעיהן, וחידה היא כיצד נפלו ברשתה מצביעות ומצביעים שלפני הופעתה הצביעו מרצ.
לכן לא התפלאתי שהשניים במסיבת העיתונאים הסתפקו בהצהרות כלליות לא מחייבות שעליהן חוזרים בכל מסע בחירות. גם המו''מ המתנהל עם מופז, פליט קדימה, לצירופו לברית החדשה לא מבשר טובות. שאול מופז כיהן כרמטכ''ל ושר ביטחון, מהאכזריים שידעה ישראל. אם יוגשו כתבי אישום לבית הדין הפלילי הבינלאומי על פשעי הכיבוש הישראלי, מופז יככב ברשימת הנאשמים. תשאלו את לבני והרצוג מה הם גבולות המדינה הפלסטינית לפי תפישתם, והם יסתפקו באותה תשובה של נתניהו – זה לא הזמן. בקיצור, לא מפלגת שמאל, אלא עוד מפלגה המצטופפת בחלקה הגדושה של ''מרכז'', שתמשיך לדשדש עם ''התהליך'' עד בוא המשיח או עד שארה''ב ואירופה יחליטו שנמאס להם וילמדו את הבריונים בינה.
ייתכן ואני טועה והשניים עברו מהפך, גם אז לא יוכלו להגשים דבר ממשי. אפילו יתרחש הנס ומפלגת העבודה תרכיב את הממשלה, היא תזדקק לקואליציה עם מפלגות ימין ואלה כבר ידאגו כי הכל יישאר על כנו, האשפה לא תפונה. האם פירוש הדבר שאין תקווה? בוודאי שיש. צריך פשוט להסתכל שמאלה.
בג''צ פוליטי
גדעון בהרצאה באוניברסיטת ייל - 1996אחת ההצלחות של התעמולה הישראלית היא שיווקו של בית המשפט העליון כשומר החותם של זכויות האדם. יעיל במיוחד בתחום זה היה
אהרן ברק כאשר כיהן כנשיא בית המשפט העליון. הוא טווה רשת קשרים בינלאומית עם שופטים עמיתים ופרופסורים למשפטים באוניברסיטאות המובילות בעולם, הופיע כמרצה אורח ותמיד נשא עימו תרגום לאנגלית של פסקי דין נאורים, היו גם כאלה, וזה עשה רושם כביר. כאשר הייתי במסע הרצאות בארה''ב, חלקו הגדול היה באוניברסיטאות, וסיפרתי להם על דרדורה של מערכת המשפט הישראלית לדרגת שפחה של השב''כ וצבא הכיבוש, היה בקהל מישהו שהעיר בקריאת ביניים, ''גם ברק''? עניתי לו, לא גם ברק אלא בהנהגת ברק. מספרים לכם סיפורים על מערכת משפט עצמאית וליברלית שאינם אלא תעמולה זולה. מערכת המשפט האזרחית בישראל, מהשלום עד לעליון אישרה והלבינה באמצעות מכבסת מילים כמעט את כל פשעיי הכיבוש והאפרטהייד, החל מיירי על אוכלוסיה אזרחית ועד לעינויים וענישה קולקטיבית. לאלה יש להוסיף את מערכת השפיטה הצבאית בשטחים הכבושים, מערכת מרושעת ואכזרית המהווה משאב למשרות שיפוט בתוך ישראל. הולך וגדל מספר השופטים מקרב השפיטה הצבאית והמתנחלים המזהמים את המערכת האזרחית לכל אורך השדרה.
כל זאת נכתב כפתיח למחזה מביש שהתרחש בבית המשפט העליון.
לפני מספר ימים התקיים בבית המשפט העליון דיון בעתירתה של ח''כ
חנין זועבי נגד החלטת ועדת האתיקה להרחיקה מדיוני הכנסת למשך שישה חודשים. זו החלטה של מצדה פרלמנטרית, התאבדות קולקטיבית לחיסול הדמוקרטיה. היא פוצעת את חוט השדרה שמאפשר לחבר כנסת לפעול ללא חשש התנכלות, הלוא הוא חוק החסינות. האינטרס של כל חברי הכנסת הוא לשמור מכל משמר על החסינות כדי שיוכלו לפעול ולדבר חופשי. ממשלות והרכבי כנסת משתנים. האיבה לחנין זועבי, אותה הובילה בכסילותה ח''כ
מירי רגב מהליכוד, העבירה אותם על דעתם והם ירו בעצמם. זועבי נענשה על עמדותיה המאתגרות את הקונסנסוס הישראלי, אבל בדיוק לשם כך נועד חוק החסינות, לאפשר לזועבי להרגיז את מי שהיא מוצאת לנכון.
תפקיד השופטים, אילו מלאו את תפקידם, היה במקרה זה פשוט: לומר לרוב, אסור לכם לרמוס את המיעוט, זהו כלל גדול בדמוקרטיה, ופעלתם בניגוד לחוק החסינות, על כן אנו מהבטלים את החלטת ועדת האתיקה. פשוט ולעניין. אבל לא כך נהגו שופטי העליון. הם אימצו פרקטיקה הנהוגה במשטרים טוטליטריים והתחילו לגעור בח''כ זועבי ולהטיף לה מוסר. השופטת
אסתר חיות, אומרת לה, כיצד את יכולה לומר כי חטיפת שלושת הנערים והריגתם אינה פעולת טרור? ואני אומר לחיות: מה זה עניינך? כשאת יושבת על כס השיפוט המוגבה, את לא מרצה בשיעור במדע המדינה, את כבולה אך ורק להיבט החוקי. אם את מתעניינת בדעותיה של ח''כ זועבי, תזמיני אותה לאחר שעות העבודה לכוס קפה, ותהיי מוכנה שגם היא תשאל אותך שאלות, כמו למשל: אסתר חביבתי, כיצד תסבירי את השירותים המשפטיים שאת נותנת מכיסאך הרם למכונת הטרור של הכיבוש הישראלי, תוך כדי שימוש במילים סטריליות של בית מרקחת?
בטקסי השבעה של שופטים חדשים הנערכים בבית נשיא המדינה, נאמר בנאומים חגיגיים כי הם צריכים לשפוט אף ורק על פי החוק ולא לפי נטיות ליבם או השקפתם האישית, בוודאי לא לערב את דעותיהם הפוליטיות.
מרים נאור ו
חנן מלצר בזבזו זמן רב על מנת למצוא עוד מקרה של חבר פרלמנט שקרא למצור על ארצו. חיפשו ולא מצאו. אני אומר להם, השתגעתם? על מה אתם מבזבזים את זמנכם? אתם שופטים או שוטרים במחלק המוסר של המשטרה? לעניין העתירה אין כל חשיבות מה אמרה, שתגיד מה שהיא רוצה, אסור היה להעמיד אותה כנאשמת בפני ועדת האתיקה, ואסור היה להתנכל לחופש הביטוי שלה. אתם אישרתם תקדים מסוכן והוא לא ייגמר עם חנין זועבי.
קיבלתי אישור נוסף לתזה שלי, שאין חיה כזו הקרויה שפיטה א-פוליטית. בעיקרו של דבר יש שני סוגי שפיטה, זן המכבדת זכויות אדם וזו המגבה דיכוי, כיבוש וגזענות. בחרתם לטבול במים העכורים של הגזענות. השהות הממושכת באגם הכיבוש, שמימיו היו פעם צלולים, עברו תהליך של זיהום, הכשיר אתכם לטבול במי האפסיים של בריכת הגזענות. חמישה שופטים דנו בעתירה, ארבעה יהודים וערבי אחד. ארבעת היהודים, בהפגנה שבטית, דחו את העתירה וכמטאפורה ניתן לומר כי ירדו לרחוב והצטרפו להפגנות מהן בוקעות הנהמות מוות לערבים. השופט הערבי
סלים ג'ובראן קיבל את העתירה. ג'ובראן עושה מאמצים להתקבל לתוך הממסד הישראלי. השב''כ ראה בו ''ערבי טוב'', מושג ישראלי שמבטא שיתוף פעולה עם המערכת השלטונית. כל מי שנבחר לתפקיד שיפוטי חייב לעבור את אישור השב''כ לפיו אין ''מניעה ביטחונית'' למינוי. ואם יש כזו, המינוי מבוטל. ג'ובראן קיבל את אישור השב''כ. הוא כתב פסקי דין שלא אחת קוממו אותי. אבל יש גבול להרכנת ראש. בעתירה של זועבי הוא הבין (זאת פרשנותי, לא שוחחתי עימו) כי עמיתיו היהודים פועלים כאספסוף מסית ומוסת שנכנע לרוח העוועים של הגזענות המבקשת להגביל את חופש הביטו של המיעוט. לכן סבר שיש לקבל את העתירה. במקרה זה הוא דמה לילד שניסה לעצור באצבעו את הסכר שנפרץ. יבורך.
מי המורה ומי התלמיד?
ועדה מטעם הקונגרס בארה''ב שחקרה את המתרחש ב- CIA פרסמה דו''ח שזעזע את ארה''ב. ממצאי הדו''ח מגלים שה-CIA הוא קן צרעות של שקרנים. נציגיהם מוסרים מזה שנים דיווחים כוזבים לקונגרס ולנשיא. בהופעותיהם של ראשי הארגון בפני הקונגרס דיווחו כי אין עינויים וזכויות הנחקרים נשמרות בהתאם לחוקי וחוקת ארה''ב. הוועדה גילתה כי מדובר בשקר גס וכי החקירות לוו ומלוות בשיטות עינויים מהאכזריות ביותר. השיטות מפורטות בדו''ח והן מוכרות לפעילי הוועד נגד עינויים בישראל בהסתמך על דיווחי פלסטינים שעונו ונמצאו אמינים. עוד ממצא מעניין: הוועדה בדקה אלפי הודאות שהוצאו מהנחקרים כתוצאה מהעינויים ולא היה מקרה אחד של מידע נכון. קחו את הדו''ח, תרגמו אותו לעברית, החליפו את ה-CIA בשב''כ וארה''ב בישראל ותקבלו תמונה אמינה על המתרחש בישראל. לאור שיתוף הפעולה ההדוק בין ישראל וארה''ב בתחומי המודיעין, מותר להניח כי גם בתחום העינויים הייתה השראה הדדית. ההבדל הוא שבישראל לא תקום ועדה פרלמנטרית שתחקור ותפרסם את האמת על המתרחש במרתפי העינויים של השב''כ כי המענים של אתמול הם המחוקקים והשרים של המחר ויד רוחצת יד.
להוציא מחוץ לחוק? לחשוב פעם נוספת
ראשי ארגון הימין הקיצוני להב''ה נעצרו לאחר שחבריו עצורים כחשודים בהצתת בית הספר הדו לשוני בירושלים. בתקשורת דווח כי נשקלת האפשרות להוציא את הארגון מחוץ לחוק. הניסיון מלמד שלא רק שזה לא עוזר, זה מגביר את הפופולריות שלו. בשעתו הוצאה מפלגתו של כהנא מחוץ לחוק. חשבתי גם אז שזו טעות ואכן, כוחו של כהנא גדל והתעצם.
ב-1972 ראיינתי את כהנא לעיתון הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה ''פוסט מורטם''. זה היה ראיון מקיף וארוך. לימים סיפר לי אחד מתומכי כהנא כי שמע מפי כהנא שזה היה הפרסום ההוגן ביותר שנעשה עימו בעיתונות העברית. השאלות ששאלתי היו נוקבות אבל תשובותיו ניתנו כפי שאמרם, ללא הערות הכוונה של המראיין. כהנא של 1972 היה איש מתון יחסית בהשוואה לכהניסטים כיום. כאשר אני רואה את הסיסמאות המרוחות על הקירות ''כהנא צדק'' זה לא גמרי מופרך. הוא צדק בכך שסבר כי הסכסוך לא עומד להסתיים בקרוב וכל עוד הוא ממשיך לבעור, פעם על אש קטנה ולעתים על להבה גדולה,השנאה לערבים גדלה והוא מקבל את חלקו. האדים הרעילים שהסכסוך מייצר הם קרקע צמיחתו. כהנא, להב''ה ודומיהם נהנים היום מאלפי תומכים כולל בכנסת ובממשלה. הוצאה מחוץ לחוק לא תסייע. רק ייבוש הביצה וסילוק אדי הרעל יביא לקמילתם.
נעם קמינר ז''ל
נעם קמינר נפטר, עברה הידיעה מאחד לשני. ואני התקשיתי להאמין. בחור צעיר, במיטב שנותיו, מה קורה כאן. ואז סיפרו לי על המחלה, וזו בוחרת את קורבנותיה באופן שרירותי. נעם בא ממשפחה נדירה בישראל: שלושה דורות של אנשי שלום. ראובן ודפנה דור ראשון, העבירו את הלפיד השלום וחרות האדם לדור השני בהצלחה מסחררת, ונעם וסמדר העבירו את הלפיד לדור השלישי, מתן וכרמל, גם הפעם בהצלחה רבתי. האב ובנו ישבו בכלא כסרבני כיבוש, והסב והסבתא מפגינים למענם, פעם על ההר מול כלא 6 פעם ליד כלא רמלה, איפה יש עוד משפחות כאלה?
את ראובן הכרתי בירושלים בשנות החמישים של המאה העשרים, סמוך ללידתו של נעם. היו בינינו לא מעט מחלוקות, כמובן גם הסכמות, אחרת לא היינו שותפים למאבקים במסגרות שונות. מה שהפעים אותי אצל ראובן הוא היכולת לעמוד שנים על גבי שנים מול חברה עוינת, לעתים מיעוט ממש שנוא, אבל הוא שידר נחישות של מי שמבין כי יש כאן מאבק ארוך טווח ולא כל אחד ניחן ביכולת ובסבלנות להתמיד 80 שנים ויותר. אם אינני טועה, נעם, מתן, כרמל וסמדר ניחנים בתכונה דומה, נחישות שקטה, לא מתגרה, לא צעקנית, אבל מוצקה דיה של מי שמודעים כי המאבק הוא ארוך טווח וברור מראש שיהיו מי שיפלו בדרך.
לא הייתי חבר אישי קרוב של סמדר ונעם באותו מובן של ביקורי משפחות, בכל זאת הפרש של 18 שנים. אבל היינו חברים למאבק ביש גבול, בועד נגד המלחמה בלבנון, נפגשנו בהפגנות נגד הכיבוש, הכרנו אחד את השני ותמיד ברכנו איש את רעהו לפחות בשלום ומה שלומך. עד שנפלה בחלקי שעת חסד עם נעם וסמדר. במרץ 2013 ביקרנו ביקור סולידריות את הסרבן הדרוזי עומר בכפרו בגליל. כשהגיעה שעת החזרה חיפשתי טרמפ לתל אביב. נעם אמר לי יש לי מקום, בוא איתנו. הייתי נוסע יחיד בנוסף כמובן לסמדר ונעם שנהג. כמעט שעתיים של נסיעה שבמהלכה התפתחה בינינו שיחה. דיברנו על הא ועל דא, גם קצת פוליטיקה אבל לא רק, סגרנו כמה פערי מידע והאמת היא שאינני זוכר את כל הנושאים שנכללו בשיחה. אני זוכר שהכל התנהל ברוגע, בנעימות, בתאום מלא עם הנסיעה שהייתה אף היא רגועה. כשהגענו לתל אביב הוא הסיע אותי לביתי הגם שהוא מצוי בקצה אחר של העיר. חוויית הנסיעה עם נעם וסמדר הילכה עלי קסם ואת הזיכרון הקסום הזה רציתי לחלוק עם הקוראים. נזכור אותו באהבה.
לקראת הבחירות
