סמרטוט אדום

גדעון ספירו

יום שבת 31 באוגוסט 2002

* במטוס שהחזיר אותי ביום חמישי 29.8.2002 לישראל משהות בת מספר שבועות אצל אנשים מוזרים שמסרבים להרוג בני אדם (בישראל של שרון ויעלון הם יסווגו קרוב לוודאי כבעלי פגמים אישיותיים ונפשיים חמורים), חילקו הדיילות והדיילים עיתונים מישראל כדי לתת לנוסעים מיד הרגשת בית.
דיפדוף בדפי העיתון לא השאיר ספק לאן אני חוזר. הסכיתו: מנהלי סוכנות ביטוח גנבו תשלומי ביטוח חיים של עשרות אלפי אקדמאים, שגילו כי הביטוח שלהם לא שווה את הניר שעליו כתוב; שבעה צעירים נהרגו בתאונות דרכים; ארגון זכויות האדם ''בצלם'' הודיע כי צה''ל ממשיך להפעיל ''נוהל שכן'' בניגוד לצו בג''צ; שוטר לשעבר הסיע מתאבד לישראל; לסטודנטית מצטיינת אין כסף להמשיך בלימודיה; אלפים מעובדי תעש הבעירו צמיגים בצמתים ברחבי המדינה מחשש לפיטורים כתוצאה מתכניות הפרטה; רצח בכרמיאל. זוג קשישים נימצאו מוטלים בתוך שלולית דם; אב השליך את בנו חולה הסרטן מחלון הדירה; גבר בצפון נאשם כי תקף את אשתו ההרה; שחיתות ברדיו הממלכתי. שבוע לאחר ששרון קיבל את האחריות על רשות השידור, קיבל משרתו הנאמן והמסור אורי דן, עוד יום שידורים במסגרת תכנית הרדיו הכל דיבורים; ישראל מידרדרת במדד השחיתות הבינלאומי; משטרת ירושלים הודיעה כי שלושים בני נוער, חלקם בגיל 13, חשודים בצריכת הירואין; קוסם שהופיע בתכניתו הטלוויזיה ''לילה גוב'' נעצר בחשד לגניבת קסם; הבנקאות הישראלית מסובכת באשראים מפוקפקים ובהימורי מימון יקרים. הבנקים הישראלים נתנו ביד קלה הלוואות זולות להשתלטויות ומיזוגים שלא יצרו שום ערך מוסף והתבצעו במחירים מנופחים. הם מימנו קומבינות פיננסיות שדבר לא עמד מאחוריהן זולת תאוות הבצע; מאות מקבלי דמי אבטלה והבטחת הכנסה הוציאו מהמדינה כספים במירמה; והדובדבן שבמדמנה: סוחר הנשק אביחי וינשטיין, בעל רשיון ממשרד הביטחון, חשוד כי מכר ציוד לחימה לאיראן. לוינשטיין, יהודי אורתודכסי חרדי, יש בוודאי רב שמברך אותו בכל מעשיו, כמנהגם של יהודים יראי שמיים. שהרי כבר למדנו מההיסטוריה, שנציגי הקב''ה עלי אדמות, נותנים את ברכתם לכל מעשי עוולה ונבלה. הכמרים של היטלר ברכו את חיילי הרייך השלישי לפני יציאתם לאקציות הרצח, כך עשו גם הכמרים בצבא ארה''ב לפני שחייליה יצאו לבצע את פשעיהם במלחמת ויטנאם, וכך נוהגים גם רבני צה''ל שמברכים את טייסי חיל האוויר או חיילי יחידת החיסול ''דובדבן'' בטרם יצאו לרצוח את קרבנותיהם ללא משפט (בעיניי, כל הריגה בנוסח חיסול צבאי, משול לרצח).
כל האמור לעיל לקוח מעיתון אחד ביום אחד. וטרם הזכרתי את מעשי הכיבוש האכזריים המתבצעים כשגרת יום יום נגד שלושה מיליון פלסטינים על ידי צבא הכיבוש הישראלי ומיליציית המתנחלים.
אין ספק, אני חוזר למדינה גזענית, אלימה, חמושה עד צווארה, רקובה ומושחתת מבחינה מוסרית, הדוהרת למשטר נוסח מוסוליני.
מדינה זו, ראוי כי ימונה לה במהירות האפשרית מפרק בינלאומי, רצוי מטעם האו''ם (שאחראי להקמתה), שיקח אותה תחת חסותו, ידאג להבראתה, כפי שעושים בכל מקרה של חברה הניקלעת לקשיים כתוצאה מניהול מושחת ובזבזני.

* במטוס שהחזיר אותי לישראל ישבו בשורה לפניי שלושה צעירים ישראלים חבושים באוזניות, שהרימו לא אחת את הקול וצהלו למשמע שירים שונים. באחת ההפסקות, בין שיר לשיר, כאשר אחד מהם הסיר לזמן מה את האוזניות, שאלתי אותו מאין הם באים. הוא סיפר כי הם חוזרים מפסטיבל טרנס שהתקיים ליד אגם יפהפה בפורטוגל, והשתתפו בו כ- 20 אלף צעירים מרחבי אירופה. השלושה, בני 18, נסעו לפסטיבל כפרידה מהחיים האזרחיים לפני גיוסם לצבא.
שאלתי את הבחור ששוחח עימי, ''מדוע אתה מתגייס לצבא? אתה חוזר עכשיו מפסטיבל של אהבה ושמחת חיים ומתגייס לצבא שעלול לשלוח אותך להרוג בני אדם ולהיהרג על הבלי ההתנחלויות, כדי שהם יוכלו להתרחץ בבריכות השחייה שלהם. כדאי לך לסכן את חייך על כך?''
''מה אתה מציע לי לעשות?'' החזיר לי בשאלה. ''אל תתגייס, תסרב'', עניתי לו.
''הלוואי ויכולתי'', הגיב הצעיר. ''אתה יודע מה יקרה לי אם לא אתגייס? אבא שלי וסבא שלי לא ידברו איתי''.
על כך אמרתי לו כי חייו יותר יקרים מ''הברוגז'' של אביו וסבו, וכדאי שיחזור לפסטיבלים של אהבה באירופה. האב והסב יחפשו אותו ויבקשו סליחה על כך שניסו לשלוח אותו למוות.
השיחה עם הצעיר הבהירה לי שוב בחדות של קרן לייזר את עומק העיוות המוסרי ןהערכי אליו צנחו חלקים רבים בחברה הישראלית. האינסטינקט ההורי היה צריך להוביל כל אב ואם לסייע לבנם או בתם להימנע מכל מהלך שיסכן את חייהם. כאשר פרופסור ישעיהו ליבוביץ המנוח דיבר על החברה הישראלית כמפתחת מערכת ערכים יודו-נאצית, בוודאי התכוון גם לסוג זה של הורים שרואים את שרות ילדיהם בצבא כיבוש סיבה לגאווה ועל כן דוחפים אותם להתגייס לצבא, אפילו המחיר הוא סיכון חייהם במלחמות חסרות שחר, מלחמות קולוניאליות שמטרתן להגן על משטרי דיכוי ואפרטהייד. העיקר שאפשר להראות לחברים תמונה של הבן לובש מדים ומחזיק רובה.

* דעתי הלא מחמיאה על ישראל כמדינה גזענית מושחתת ורקובה, אין פירושה כי כל מה שמצוי בקירבה הוא מושחת ורקוב, כי אם כך היה, לא היתה לנו תקווה להיחלץ משלטון חונטת הגנרלים של שרון, בן אליעזר ופיין, חונטה שהשתלטה על המדינה באמצעים של דמוקרטיה פורמלית.
יש בישראל איים רבים של טוהר, שגב, יושר, הגינות, אידיאליזם, שמהם יבואו לנו רווח והצלה ויושיעו אותנו מעדת הרשעים (לדעתי כמובן) השולטת בנו כיום.
איים כאלה הם הצעירים בני ה18 היושבים כיום בכלא הצבאי ומסרבים להתגייס לצבא ולהיות חלק ממכונת הרשע והמוות. יוני בן ארצי, דרור בוימל, יוני יחזקאל, ויקטור סברנסקי ואורי יעקבי. צעירים אלה, כפי שאני חוזר ומציין כל אימת שמדובר בסרבני גיוס, כיבוש ודיכוי הם צדיקים וטהורים, למד-ווניקים, מגש הכסף שעליו תיבנה בעתיד מדינת ישראל הדמוקרטית, השוויונית והצודקת, שעליה ניתן יהיה לאמר בעתיד בלב שקט, בטקס הדלקת המשואות ערב יום העצמאות בהר הרצל, ''ולתפארת מדינת ישראל''.
כאשר שואלים אותי את מי הייתי רוצה לראות כעומדים בראש המדינה ומנהלים את ענייניה, הרי ידי מושטת מיד אל החבר'ה הצעירים האלה. יוני בן ארצי כראש ממשלה, אורי יעקבי כשר ביטחון, דרור בוימל כשר לביטחון פנים, יוני יחזקאל שר החינוך, ויקטור סברנסקי שר הצדק החברתי, ואפשר כמובן להחליף את השמות והתפקידים. יש לי הרכבים אלטרנטיבים לעשרים ויותר ממשלות מקרב אלפי סרבני הגיוס והדיכוי, מאז ימי לבנון ועד היום, שכל אחד מהם הוא קרש הצלה אל מול שרון, בן אליעזר, פיין, פרס, דליה איציק, וכל החבורה הזו המוליכה אותנו לעבר תהום החידלון.

* הרמטכ''ל יעלון הגדיר עצמו ''כהומניסט ודמוקרט''. לשון אורווליאנית במיטבה.