יש לעם ישראל זכות להקים מדינה וזכות מדינית לעשות זאת בתחומי ארץ-ישראל. כיבושי 67' אינם מקנים בסיס חוקי-משפטי לצעדים חד-צדדיים
המשמעות העיקרית של התנועה הציונית הייתה בתובנה כי היהדות איננה רק דת, ומכאן שהיהודים זכאים להגדרה כלאום. ואין לאום שאין לו גם פיסת קרקע תחת רגליו. בצדק אימצה התנועה הציונית את ארץ-ישראל, מולדתו ההיסטורית של עם ישראל, כחבל הארץ עליו אמורה לשוב ולקום הישות המדינית שלנו.
הצהרת בלפור, ושלושים שנה מאוחר יותר, החלטת העצרת הכללית של האו''מ, נתנו את הגושפנקא המדינית-משפטית לזכותנו להקים מדינה בשטחי ארץ ישראל. הלחימה במלחמת העצמאות קבעה את קווי התיחום למדינה - קווי שביתת הנשק של 1949. קווים אלה זכו להכרה בינלאומית, בכוח ארבעה הסכמים מדיניים שחתמנו עם מצריים, ירדן, לבנון וסוריה.
ב-1967, במלחמת ששת הימים, השתלטו כוחות צה''ל על שטחים נוספים – ברמת הגולן, בגדה המערבית, ברצועת עזה ובחצי האי סיני. נקל להבין את סערת הרגשות ואת ההתלהבות הציבורית שלאחר הניצחון הצבאי. אין פלא שניצחון זה הוליד תנועות משיחיות שתבעו את ארץ-ישראל השלמה, ובעקבותיהם – ההתנחלות בשטחים שנכבשו על ידינו. יחד עם זאת, בין אם אנו בישראל נקרא לשטחים אלה ''כבושים'', ''מוחזקים'' או ''משוחררים'' – מעמדם המדיני-המשפטי של שטחים אלה הוא אחד – אלה ''שטחים כבושים''. שטחים שעתידם יוכרע לא על פי הזיקה האמוציונאלית שלנו אלא בכוח ההסכמים המדיניים שיקבעו את גבולותינו.
ביוני 67' החליטה ישראל, בחוק בכנסת, להחיל את המשפט הישראלי על מזרח ירושלים. סיפחנו כ-60 קמ''ר והסברנו כי עתיד יתרת 70 אלף הקמ''ר שנכבשו על ידינו ייקבע במו''מ. ב-1978, בהסכם קמפ דיוויד, הסכימה ישראל תמורת הסכם שלום לסגת מכל שטח חצי האי סיני. ב-2005, החליטה ממשלת ישראל לפנות את רצועת עזה ובמו''מ שניהלה ישראל עם נשיא סוריה, גילתה נכונות לסגת מכל, או כמעט מכל, רמת הגולן. החלת הריבונות הישראלית בגולן בדצמבר 1981 לא מנעה מאיתנו דיון על פינוי הגולן. אף לגבי ירושלים הועלו הצעות שונות להסדר, הצעות המתעלמות מהחלטת הכנסת ב-1967.
ההחלטה החדשה שנתקבלה בימים אלה ע''י האיחוד האירופי איננה החלטה חדשה והיא איננה אנטי-ישראלית. יש בהחלטה זו שני חלקים: הכרה מלאה בישראל שבקווי 49, וקביעה כי גבולות הקבע של ישראל ייקבעו בהסכם מדיני עם ירדן, הפלסטינים ועם סוריה. כל עוד לא הושגו הסכמים אלה – נותר מעמד שטחי הגדה המערבית (כולל מזרח ירושלים) ורמת הגולן הוא כשל שטח כבוש.
האיחוד האירופי לא בא לקבוע את גבולות הקבע של ישראל. כל הסכם שיתקבל ע''י הפלסטינים וע''י הסורים יהיה מקובל גם עליהם. כבר היום יש תמיכה כמעט מוחלטת להצעות המועלות בדיונים – הכרה בקו הירוק כקו המוצא למו''מ, סיפוח גושי ההתנחלויות הגדולים וחילופי שטחים באופן שוויוני. אך לכך תידרש הסכמה מוקדמת של שני הצדדים.
אירופה איננה יוצאת דופן בעמדה זו. ב-45 השנים שחלפו מאז 67', לא הכיר אף גורם בינלאומי זר בצעדינו החד-צדדיים, אפילו לא ידידתנו הגדולה, ארה''ב.
החידוש הוא בהפעלת הסנקציות, באבחנה החדה בין ישראל הלגיטימית לבין ההתנחלות בשטח הכבוש, הבלתי לגיטימית.
אכן, אנו מאמינים בזכותנו על הארץ, אך זכות זו, המבוססת על ספר התנ''ך ועל ההיסטוריה העתיקה, איננה מיתרגמת לזכות מדינית-משפטית ואיננה מתירה לנו לקבוע עובדות חד-צדדיות ובכוח.
זכותנו על הארץ
