חשיפת קיומו של האסיר X מספר 2 העלתה לדיון הציבורי ובמלוא החריפות את שאלת הסתרת החזקתו של אסיר כלשהו בתא מבודד בכלא ישראלי.
אינני יודע מי, מתי והיכן נקבעה מטבע הלשון ''זכות הציבור לדעת''. מטבע לשון זו מתורגמת ע''י הציבור, התקשורת ופוליטיקאים ל''זכות הציבור לדעת הכול''. בלית ברירה יש השלמה (מצד מי? הציבור וכו'?), מאד מאולצת, שמותר לרשויות הביטחון לצנזר פרט זה או אחר משיקולי ביטחון.
גישה זו איננה מקובלת עליי. אין זכות הציבור לדעת, ובודאי שאין לציבור ה''זכות לדעת הכול''. ודאי שאין סיבה שהציבור ייחשף לידיעה שאין לה משמעות מבחינתו, להוציא סקרנות ורכילות.
אני מזדהה לחלוטין עם החובה למנוע הסתרת מידע, יהא רגיש ככל שיהיה, מן הרשויות המדיניות והמשפטיות הרלבנטיות. רשויות אלה חייבות להיות שותפות-סוד כיוון שיש להן תפקיד משמעותי בפרשיות אלה. תפקידן הראשון – לוודא כי ההסתרה המבוקשת אכן מתחייבת משיקולים ביטחוניים ומדיניים ראויים, ולא נועדה לכס''תח על פשלה של רשות ביטחונית. לאחר מכן, הן אמורות לפקח, לבדוק ולאשר את הצעדים שיינקטו, והן חייבות גם לקיים מעקב שוטף ולוודא כי פרשייה שהוסתרה בצדק אתמול עדיין חייבת הסתרה גם היום.
לפני כ-35 שנים, בתפקידי כראש אמ''ן, אישרתי את החזקתו של עציר X במתקן כליאה מבודד לחלוטין. עשיתי זאת במצפון שקט, תוך הכרת ההשלכות הביטחוניות והמדיניות מחשיפת המקרה. הממונים עליי היו כמובן שותפי-סוד ואישרו את החלטתי. הנושא הובא לידיעת המערכת המשפטית אשר טיפלה בנושא תוך הקפדה על סודיות מוחלטת. הפרשה הסתיימה מזמן, ולשמחתי – מבלי שדלף דבר. יתר על כן, אף שחלפו מאז עשרות שנים, עדיין עלול פרסום הסיפור לגרום לנזק רב, אפילו היום.
אינני בקיא במדיניות הפרסום בכל אחת ואחת מן הדמוקרטיות שאנו מבקשים להידמות אליהן, אך דומני כי אין מדינה בה ''זכות הציבור לדעת'' היא אבסולוטית. ראינו זה לא מכבר את התגובה החריפה של וושינגטון על צעדו של
אדוארד סנודן אשר העביר לפרסום פומבי חומר מסווג ורגיש של ''הסוכנות לביטחון לאומי'' של ארה''ב. מה שברור לחלוטין זו המציאות הביטחונית-מדינית המיוחדת בה נמצאת ישראל, מציאות השונה כל כך (אולי במקום כל כך
למדי?) מן המציאות בעולם החופשי. לדאבון-לב, ישראל מצויה במצב חירום פרמננטי, ואינני מתכוון למונח המשפטי של ''מצב חירום'' אלא למציאות האובייקטיבית, הלוא היא העמידה מול איום קיומי. לפיכך יש בישראל צורך בנקיטת צעדים אשר אינם מקובלים דווקא על מדינה שאיננה מאוימת ואיננה לוחמת על עצם קיומה. יחד עם זאת, יש לוודא שהרשויות ''המאשרות'' כל מקרה ומקרה אכן מסוגלות לקיים פיקוח דקדקני, ואינן מסתפקות במתן אישורים פורמאליים, תוך אמונה עיוורת בראשי השירותים המביאים סוגיות לאישורם.