|
|
|
מבט אפור
אלכסנדר מאן
היה זה שבת אחרי הצהרים; ישבתי בגינתו המופלאה של ידידי פון-אהן, ושתיתי לאיטי תה של אחר הצהרים. פון-אהן, אשר מוצאו מהאיים הפריזיים, מקפיד לשתות תה צפון גרמני משובח, אשר טעמו דורש הסתגלות. תוך כדי כך הבחנו בסנאי זריז שטיפס על עץ על מנת למצוא אגוזים, וכפי שעושים סנאים - להטמינו בגינה לימי החורף הארוכים. שעה ארוכה עקבנו בשתיקה אחר פועלו של הסנאי, אשר חזר וטיפס בזריזות על העץ, ניתק פרי אגוז בפיו, וירד מהעץ והלך למקומות שונים בגינה והטמינם בשקיקה. תוך כדי החלפנו מדי פעם מילים כלליות על אינטילגנציית חיות, אינסטינקטים מולדים, ממצאיהם של לורנץ, ברינג ועוד, עד שקרה הדבר הבא, אשר היה מעניין במיוחד: הסנאי אשר כרגע קטף אגוז טרי לא בדיוק הצליח להשתלט על האגוז שהחליק משתי ידיו ונפל אל מתחת לעץ. הסנאי לא התבלבל, ירד מהעץ ולהפתעתנו המשיך בקו ישר לנקודה אחרת, חפר גם שם בור קטן, ו''הטמין'' את האגוז שלא היה. המעמד היה מביך משהו, היות שבבת אחת התנפצו התיאוריות שבנינו על קרקע המציאות. העובדה שהסנאי הזריז לא חיפש את האגוז שנפל, שהיה מונח באופן בולט על פני האדמה, היתה מעניינת לא פחות מהעובדה שהמשיך והלך עם אגוז מדומיין וחפר אף לו בור קטן על מנת להטמינו. דבר זה הוכיח לפתע כי אין למעשה כל קשר בין טיפוס הסנאי וחיפוש האגוז, קטיפתו, לבין פעולת הטמנתו בקרקע. הסנאי, מסתבר, אינו אינטיליגנטי בנקודה זו, ומתנהג בקודים מורשים טבעית. כנראה שהוא כלל לא הרגיש שהאגוז לא היה ברשותו. המשכנו לעקוב אחר הסנאי שחזר לעבודתו במשנה מרץ. תקלות נוספות לא אירעו, ואנו סיימנו לשתות את התה בדממה דקה. כנראה שחשבנו על האירוע, והעדפנו להעביר זאת בשתיקה התבוננותית. פון-אהן היה עצוב, ושתיקתו היתה נוקבת משהו. ''אין אינטליגנציה בטבע'' הסביר פון-אהן לעצמו, וגרס בשקט ''ברינג טעה לגמרי. זה פשוט לא נכון. אנחנו כאן ביקום חסר כל משמעות, התחלה או סוף, נעדר כל אינטליגנציה. זוהי ידיעה שהורסת אותי'' הוסיף והפטיר באופן חרישי, שהוא שותה את טיפות התה האחרונות.
ההרגשה שאנו היצורים היחידים האינטליגנטים בטבע הותירה אותי אדיש משהו, בניגוד לפון-אהן, שפתח יומנו ורשם תילי מילים חדשים. הבטתי בו בעבודתו, וחשבתי לעצמי האם האדם כאינדיבידואל מסוגל כלל לענות להגדרה כ'חיה אינטיליגנטית', או אולי גם כן מותנה ומוגבל בפוטנציאל התפתחות מסויים, אשר מעבר ליכולתו הטכנית-קוגניטיבית נדון להיות מוגבל במסגרות תורשתיות מהן אין כל מוצא. הרי הטעות שקרתה לסנאי האמור מצויה גם בממלכת האדם, אשר מתוכנת ככל הנראה אף הוא להתנהגות מסויימת, אשר רכש בסוציאליזציית ילדותו, וגם הוא ילך ויטמין אגוז דמיוני בכל סיטואציה אפשרית, חשבתי לעצמי, ויחשוב שהמדובר באגוז אמיתי. פון-אהן סירב להמשיך ולדבר על הנושא, והמשיך ברישומיו הצפופים.
העימות הטלביזיוני בין שני המועמדים למשרת הקנצלר הגרמני, קנצלר הסוציאל-דמוקרטים הנוכחי, גרהרד שרדר, מול מתחרהו איש המפלגה השמרנית אדמונד שטויבר, פתח בגרמניה וויכוח עז על רעיון ההתמודדות הטלביזיונית, שהיתה עלובה למדי. הדבר הראשון שמבטי האפור איתר בעימות זה היה קפיאותם של שני המתמודדים, שדיברו במונוטוניות של סיסמאות על הבעיות העומדות על הפרק: אבטלה, כלכלה, יצירת מקומות עבודה חדשים והשתתפותה האפשרית של גרמניה במתקפה על עיראק. נושא הזרים בגרמניה ובעיית האינטגראצייה נדחק אל מחוץ לעמות, כמו בכל מערכת בחירות זו: החשש לעורר מרבצם פחדים ישנים גבר על כל צורך אמיתי לדון בבעייה לא פשוטה זו, במיוחד על רקע הצעתה של מפלגת הסוציאל דמוקרטים לשינויים מרחיקי לכת בעניין.
רדידות העימות הוא כנראה גם המסר עצמו, על תקן יבוא רעיון אשר אולי משחק תפקיד בארץ האפשרויות המאוד מוגבלות; חברת ההדמייה והאשלייה האמריקאית, אשר מכורה רובה ככולה לעולם המרקע ולעולם המסרים המדיאליים, חייבת להציג מעין התמודדות בין שני מועמדים למשרת הנשיאות שכל הבדל מעבר לצבע השיער ואופי הבלורית למעשה אינו קיים ביניהם. הבעיות הרציניות והמהותיות שקיימות בחברה אינן באות כלל לידי ביטוי בעימות מסוג זה, ואולי אף אינן רצויות.
העובדה ששני המועמדים למשרת הקנצלר, כמו כל שני מועמדים למשרת נשיא ארה''ב או למשרת ראש ממשלת ישראל אינם מהווים ניגוד אחד לשני, ולמעשה ממשיכים בתלם השיטה הקיימת היא נקודה מעניינת במיוחד. בין אם מועמד א' או מועמד ב' יבטיחו שלום, ביטחון או כלכלה משופרת, או שאר ירקות - אין כל סיכוי להשתנות מציאות המרכז הפוליטי במקום נתון, אשר שואפת לשמר את כוחה ואת כוח המערכת, תוך יצירת עימות-דמי להמונים בין שני מועמדי מרכז שאומרים וחושבים את אותו הדבר למעשה. זוהי אולי גם הטרגדייה במבנה הדמוקרטיה המודרנית: גם אם מועמד א' יחדד נקודה מסויימת שאינה קיימת אצל מועמד ב' ולהיפך, יאלצו שניהם להתפשר עם המציאות בשטח, אשר מבחינתה יהיה זה דבר מובן מאליו: הרי המציאות חזקה מכל פוליטיקאי מודרני אפשרי, אשר מעוניין בקיומו ובשימורו שלו ושל מפלגתו על פני טובת מדינתו. רצון הבוחר אינו אלא גחמה אקוסטית, ואולי אף וירטואלית. הדברים על פני השטח נוטים שלא להשתנות, ודוחים כל אלמנט המבקש לערוך שינויים ורפורמות.
העובדה שכל כך הרבה אנשים בוחרים בשני צדדיה המנוגדים לכאורה של מפלגת מרכז אחת גדולה היא אולי הדבר המפתיע, אשר עליו אין כל תשובה ברורה: האם אינם מבחינים בגימיקים ובתעלולי המילים של ראשי מפלגות המרכז? האם אינם מעוניינים או יכולים לבחור במפלגה אחרת, אשר אינה כה גדולה, ואשר עשוייה להתגלות כנאמנה לעקרונותיה? האם הם מחוייבים להעדיף אגוז שהתגלה בעבר כמדומיין על פני אגוז שעשוי להתגלות כאגוז אמיתי? התשובות לשאלות אלו כנראה חיוביות: הבוחר מעוניין להיות מולך שולל פעם אחר פעם בידי קרטל ההבטחות המעורפלות שאינן אמורות ממש להתגשם.
יותר ויותר מתקבל הרושם שאנשי הלובי הכלכלי מהווים את הקבוצה השלטת האמיתית במשחק הכסאות המוזיקליים הפוליטי, וכי היא זו המתווה דרך והקובעת את כללי המשחק ורצונה כלפי הפוליטיקאי, האמור לשרתה. בעולם הגלובלי של האלף השלישי אין קל מכך, ומכאן השאלה שצריכה להישאל היא מה לכך ולדמוקרטיה לשמה: הרי העם אינו בוחר את חבר מועצת המנהלים בחברות כלכליות מובילות, ואין הם חייבים דין וחשבון לאיש. הכלכלה אינה דבר דמוקרטי ממהותו, ומנהל טוב חייב להיות דיקטטור ברצונו הכלכלי. לעיתים דבר זה עלול להיות בעייתי כשרצון זה מושלך אל עולם הפוליטיקה בכללותו, שם הולך ומסתבר כי ברוני הממון והקונצנים הבינלאומיים עומדים מעל ראשי השלטון בשיטה הדמוקרטית.
אלפי יהודים גרמנים לשעבר וצאצאיהם, ביניהם מאות ישראלים, עומדים בתור לקבלת החזקה על בתיהם ודירותיהם בגרמניה שמהם פונו בכוח, או 'התפונו' מרצון. כמו מתוך מקרה התגלגלה שיחה מעניינת שקיימתי עם מהנדס גרמני בכיר, אשר סיפר לי על הפרקטיקה הנהוגה במקרים אלו. השיחה הגיע למחוזות אלו לגמרי במקרה, היות ושאלתי המקורית אליו היתה כיצד עיר גדולה כקלן, בה שטח האדמה יקר ביותר, אינה מחייבת בעלי קרקעות או בעלי בתים שנפגעו במלחמה, 'למלא' את החורים שקיימים בקרקע העיר במבנים חדשים. בעיר קלן, כמו בערים גרמניות רבות, בנו בזריזות מבנים בני קומה אחת בלבד במקומות בהם עמדו בעבר בניינים בני ארבע קומות ויותר שנהרסו בהפצצות, וברור שניתן למלא חללים אלו במבנים חדשים ומודרניים, כפי שהדבר נעשה לעיתים.
המהנדס הבכיר הסביר לי שאכן קיים חוק פדראלי המאפשר לחייב אנשים שבבעלותם מבנה בעל קומה אחת שנבנה באופן פרוביזורי (זמני) להקים בית דירות או עסקים מודרני, ואמנם נעשה לעיתים שימוש בחוק זה, אולם לא תמיד הדבר קל ואפשרי, במיוחד אם בעלי הקרקע או המבנה הנוכחי או הבניין לשעבר הם יהודים שגורשו: העיריה אינה שולחת לאנשים אלו תביעות לבצע כל דבר, וכך נשארים מבני הקומה האחת לצד שטחי בלוק נטוש שנהרס ועומד ללא מבנה וללא כל טיפול.
מכיוון שהנושא עלה, המשכתי ושאלתי לגבי הפרקטיקה של הטיפול ברכוש יהודי. כן, הסביר לי המהנדס, דבר זה תפס תאוצה רבה לאחר איחוד גרמניה, וישנם משרדי עורכי דין גרמניים המתמחים בנושא. אם עד כה היה ברור שאנשים שסולקו רק אחרי שנת 1933 זכאים להכרה על רכושם, הרי שהתיקון בחוק החדש מאפשר להוכיח כי גם אנשים שמכרו את רכושם בחצי מחיר וב''התנדבות'' על רקע החמרת המצב בגרמניה זכאים לקבלת פיצוי מלא על רכושם שאבד. דבר זה לא היה כה פשוט, מסתבר, היות והסכמי השילומים היו אמורים, אמנם בחלקם, לספק גם את תביעות הצד היהודי כלפי רכוש שנגזל, דבר שהתקיים על פי רוב לפי מתכונת זו, אך כבר בשנות ה- 80 החלו עורכי דין זריזים לערער על סעיף ה'אריזצייה' שהעניק והעביר עסקים שלמים מידיים יהודיות לידיים גרמניות 'אריות' לפי עולם המושגים הנאצי. ההצלחה החלקית בתחום זה פינתה מקומה לשורת תביעות על החזרת רכוש או פיצוי המדינה הפדראלית על רכוש שהוחרם, דבר שהתנהל בתחילה בעצלתיים, אך זכה לרענון ולהדגשה לאחר איחוד גרמניה - בין היתר מתוך הצורך להתחשב בתביעות המזרח גרמנים בינם לבין עצמם עבור רכוש שהולאם בזמנו על ידי השלטון הקומוניסטי הגרמני.
הסיפור המעניין והפואנטה שצצה לנגד עיניי היה סיפור ה''נכבה'' הפלסטינאי, וגירושם היזום של ערבים שונים בעקבות מלחמת השחרור. שאלת ההשתלטות על רכוש ערבי נטוש, או רכוש ערבי מוחרם לא עלתה למיטב ידיעתי אי פעם בשיח הישראלי הציבורי, היות וברור כי דבר זה מעובה בשכבת טאבו חזקה, עליה אף ההיסטוריונים אינם ששים לדבר. במידה והסכם שלום בין ישראל למדינת פלסטין העתידית יתקיים, תיאלץ ישראל לשיטתי לשלם סכומי כסף נכבדים עבור כל אלו אשר הוגדרו כ''נוכחים-נפקדים'', או אלו אשר גורשו ושולחו למקומות אחרים, תוך שהם משאירים כאן את רכושם הרב. זוהי כמובן שאלה עקרונית שיש לבדוק אותה היטב. אינני מבקש לערוך כל השוואה עם המקרה הנאצי דנן, אולם המדובר בעיקרון חשוב, במידה וניתן להשכין שלום באמצעות תשלומי פיצויים אלו. דבר זה אינו פשוט מעיקרו, ודומה כי מדינות מזרח-אירופאיות אחרות מהן ברחו ונמלטו יהודים מנסות עדיין להימלך בדעתן כלפי עקרון מסוג זה, ממש כמדינות אשר מהם סולקו גרמנים אתניים בכוח הזרוע לאחר מלחמת העולם השנייה. מבחינה זו יכול להיות שהמקרה הגרמני/יהודי הנו בהחלט יוצא דופן בהתייחסותו אל מיעוטים שנאלצו או אולצו להימלט ממנו בעבר, אולם יש לשער כי גם במקרה הישראלי/פלסטינאי לא נאמרה בנושא זה המילה האחרונה.
|
|
|
מבט אפור / טור שבועי
