|
|
|
בעקבות פרשת כי תבוא - אמינותם של מורי הלכה
רון בן יעקב
מהמעט שלמדתי על פרשת ''כי תבוא'', הבנתי שתוכנה הופך אותה לפרשה קשה ומאיימת במיוחד. מצד אחד, פרשה זו מכילה מצוות שונות הקשורות בארץ ישראל, בביכורים ''כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך נחלה...ולקחת מראשית כל-פרי האדמה''. הפרשה גם מדברת על מצוות סוציאליות כמו מעשר ויחס לגר, יתום ואלמנה, והטלת עול פרנסת כלי הקודש על הציבור ''ונתתה ללוי לגר ליתום ולאלמנה ואכלו בשעריך ושבעו''.
אך מצד שני, הפרשה מכילה תוחכות קשות המאיימות על כל מי שנוטה מדרך האלוהים. ברשימת ששת הקללות הנוראות שיחולו על ראשם של העוברים על מצוות התורה כלולים ''ארור פרי-בטנך'' וגם ''יככה יהוה בשחפת ובקדחת...והיתה נבלתך למאכל לכל-עוף השמים''. האיום המחריד הזה מרוכך על ידי סידרה של הבטחות נאדרות הכוללות פרסים כגון ''ברוך טנאך ומשארתך...יתן יהוה את אויבך הקמים עליך נגפים לפניך''.
המצווה האחרונה ברשימה הכלולה בפרשת כי תבוא,זו שבאה לסכם את הברכות והטובות שהקב''ה יעניק לשומרי תורתו, היא ''כי תשמור את מצות יהוה אלהיך והלכת בדרכיו''. אחד הפרושים לציווי ''והלכת בדרכיו'' הוא שעליך לעשות מה שהוא עושה, ''מה הוא אף אתה''. משמע, אם הוא חנון אף אתה הייה חנון. אם הוא רחום גם אתה מצווה להיות רחום ואם הוא (האל) קדוש, גם אתה חייב להיות קדוש. זאת היא גם דעתו של הרמב''ם שבהלכות דעות כתב על אידאל האדם, כשהמצווה הראשונה היא זאת הדורשת ''להדמות בדרכיו''. ופרושה היא חובת הבחירה בדרך הזהב או הדרך האמצעית, שהיא דרכו של האל.
יהודי חייב להתייחס ליהודי כחיקוי לדרכי אדוני. אהבת האלוהים איננה מספקת אלא חשובה הדרך בה האהבה הזו מבוטאת, זאת אומרת ''והלכת בדרכיו''. ההתנהגות שבין יהודי ליהודי, חיי היום יום שלהם היא היישום של אותה אהבה.
אהבה זו וחובת יישומה מופעים בתפילות מנחה וקבלת שבת. אז אומרים את ''מזמור שיר ליום השבת'' הכולל את הפסוק מתהילים ''להגיד בבוקר חסדך. ואמונתך בלילות''. לא רק שיש להלל את האלוהים ביום כשגדולתו והודו פרושים לעיננו, אלא שיש לשנן את האמונה בחסדו גם בלילה, בחושך. יש לחזור ולחזק את האמונה גם בזמנים קשים, גם בלילות אפלים הנופלים על האדם.
ברם, החובה הזו הינה חובה אישית שמחייבת ומוטלת על כל אחד ואחד ''אמונתך'' ולא ''אמונתנו''. אבל איך יתגבר ויצמח באדם רגש האמונה. כיצד ילמד את המצוות המוטלות עליו. החזון איש אמר שאין חכמה בעולמנו בלתי אם עברה לנו דרך נשמת חכם חי. משמע, כל הידע והלימוד שלנו מגיע אלינו דרך מורה, מלמד וחונך. אולם, כיצד נדע שאפשר לסמוך על אדם מסוים שיוכל להיות עבורנו ''נשמת חכם חי''?
ידועה המימרה ''אנחנו נצבים על כתפיהם של ענקים'' כשהכוונה שחכמי הדורות הקודמים היו משכמם ומעלה, והדור לא יכול להתעלם מדבריהם. הדור הזה אמור לקבל מתוך ענווה (כך כתב לאחרונה אחד מבאי האתר) את דברי קודמיו, ונסיון לסתור אותם או להפריך את דבריהם עלול להיות מוכתם בכתר היוהרה.
נראה שתי דוגמאות, שנלקחו באקראי משלל הדברים שכתבו שני האישים להלן.
''יש לשרוף את כל היהודים בשעת הצגת נתן החכם'' אמר הוגה אחד. ''[אני מקווה ש]פילגש זו של העולם [היהודים] תהייה למאכולת אש'' הוסיף במקום אחר, ובאחד מכתביו המפורסמים ביותר הוא כתב (בפרפרזה על ענק רוח אחר) ''שטר החליפין הוא האל האמיתי של היהודי. האל שלו אינו אלא שטר החליפין המדומה...מי יבחין באחיזת-העינים המעושות, כי הודבקו בזעת-אפם הקדושה של גאוני שנות אלפיים?''
אבל, אותו אחד הותיר לנו את התובנה הדקה והעמוקה, ושהמלים הבאות הם רק חלק מהמאמר השלם שלו וככזה, הן רק צל חיוור ודל למקור המלא:
האם אלו גלים
שנוצרו מרוח ים?
האם אלו עבים
בבושם ארוגים?
האם לשאוף?
להקשיב?
לשתותם,
לשקוע בתוכם?
בריחם המשכר
מות מהפנט
בים הרוגש,
באוקינוס של קולות,
בנשמת העולם
מעמקי יה, -
לשקוע עכשיו,
לצלול עתה -
עילפון ליל -
עונג אחרון!
הוגה שני כתב את הדברים הבאים שכמדומני מדברים בעד עצמם ואינם נזקקים לפרושים:
''הדברים שיאמר האיש כשיקדש צריך שיהיה משמעם שהוא קונה האשה לא שיהא משמע שהקנה עצמו לה...אמר לה...הריני בעלך...אין כאן קידושין...אמר לה את אשתי...או הרי את קנויה לי... שלי... לקוחתי... הרי זו מקודשת''.
אולם, אותו חכם גם הורה לנו כיצד יש לבחור שופטים:
''אין מעמידין בסנהדרין... אלא אנשים חכמים ונבונים מופלגין בחכמת התורה בעלי דעה מרובה יודעים קצת משאר חכמות כגון רפואות וחשבון ותקופות ומזלות... ודרכי... הקוסמים והמכשפים... כדי שיהיו יודעים לדון אותם''.
איזה מדברי ענקי הרוח האלה עלינו לקבל? האם העירבוביה הזו בין פירכות, אמונות שווא, אטימות ורשעות, לבין עומק מחשבתי ויצירתי המגובה בהבנה דקה של טבע ונפש האדם, אמורה להכתים את כל יצירתם? האם מותר לנו לבור את הפנינים הרוחניים מהגשמיות המאוסה של כתביהם?
זאת אומרת, האם האנטישמיות הארסית של ריכארד וואגנר אמורה לפסול את העובדה הבלתי מעורערת שיצירתו האלמותית היא אחת מפסגות הרוח האנושית? האם הסקסיזם הארסי של הרמב''ם אמור לערפל את חדות ההבנה וההארה שהוריש לנו?
כמובן שיש הבדל נוסף ומהותי בין ריכארד וואגנר למשה בן מימון. כתבי האחרון הם כתב הלכה בעלת תוקף מחייב, אשר משפיעה באופן מידי ויומיומי על חיי כל מי משחזיק בהם, ולכן אין לו מן הסתם כל ברירה, וכפוי עליו לקבל את המוץ והבר יחדיו.
אזי, אותה ''נשמת חכם חי'' איננה מחוסנת בפני ביקורת, בפני שלילה ובפני חרפות. מכך גם שאת התורה שאותו חכם מנסה להעביר יש לקבל עם יותר מקמצוץ של מלח, לא לחשוש לבקר ואף לשלול ולבטל אותה. על ידי כך ניתן אולי לראות שפרשת כי תבוא איננה תאור של מציאות מסוימת או נשאפת, אלא של אשלייה מדומינת שעברה אלינו דרך נשמותיהם של חכמים חיים שגם הם, כמונו, נתונים תחת עולו של טבע משתנה. טבע הגורם לעיוות, לדוגמתיות, לטעויות מושרשות אך גם ליכולות להפיק פה ושם איזו פנינה.
ההוגה הראשון הוא כמובן המלחין הגאוני ריכארד וואגנר. הציטטות לקוחות מיומניה של אישתו, קוזימה, מחיבורו ''היהודים במוזיקה'' ומהאופרה ''טריסטאן ואיזולדה'' (בתרגומי העילג מאנגלית)
השני הוא הרמב''ם והציטוטים לקוחים מתוך ספרו ''משנה תורה''.
|
|
|
בעקבות פרשת כי תבוא - אמינותם של מורי הלכה
