|
|
|
מבט אפור
אלכסנדר מאן
ביקורו של האפיפיור בפולין וההיסטריית מארחיו הפולנים גרמו לי להרהר פעם נוספת על תופעת הדיווה (Diva) הגברי והנשי כאחת. מי הם אותם דמויות אשר גורמות לאדם הממוצע ברחוב לצאת כביכול משגרת חייו? מדוע נזקקים אנשים מסויימים לדמויות קטליזטור שכאלו, אשר מתחברות אל נפשם באופן בלתי מובן? מדוע מתקיים פולחן אישיות של ממש עבור דמויות שונות, אשר מועלות כסנקרוסאנט מודרני חסר כל תקדים?
מחקרים שונים ועדכניים בנדון מראים שהדבר המאפיין אישיות ממגנטת שכזו תלוייה בקשר בלתי ניתק מהחפיפה בין חייה הפרטיים וחייה הציבוריים, כששני תחומים אלו מתחלפים באופן מכוון: חייה הציבוריים של דמות זו מותנים בהתפתחותה הפרטית הרחק מעין המצלמות לכאורה, ממש כחייה הפרטיים המתעצמים והמושלכים אל תוך השיח הציבורי ונהפכים לשיחת יום; ילדותו של האפיפיור כילדותם של מרלין מונרו ואלביס פרסלי וסיפור חייהם הפרטי הופך לעניין ציבורי, בעוד שהופעותיהם הציבוריות ממשיכות ומחיות את האיקוניזצייה ברמת היום יום.
הדבר החדש כיום הוא האפקט הויזואלי. המצלמה מעניקה את האפשרות לעקוב אחרי חיי אדם בסיטואציות שונות ולתעדם לצורך זיכרון קולקטיבי, וזהו אולי החידוש של תקופתנו. אם עד לפני שני דורות שאבו בני האדם בעולם המערבי את ידיעותיהם החמות כמו גם את חלומותיהם מהרדיו באופן אקוסטי, ואם לפני ארבעה דורות ויותר מעיתונים וספרים כתובים - הרי שהיום דבר זה נעשה נגיש באופן ויזואלי-טוטאלי שווה לכל נפש. הדיווה כאילו בנוייה לחברת התקשורת הויזואלית, אשר מצידה מעצימה את דמותה הפרטית והציבורית של הדיווה אל המליונים.
הנקודה המעניינת באמת במחקרים אלו היא העובדה שאנשים, אשר באופן נורמלי מתקשים להיפתח ולהציג רגשות כלפי בני זוגם, ילדיהם וקרובי משפחתם, מתעטפים ברגשנות ובסנטימנטליות אינסופית בבואם לדון ולחוש את חייה, עליותיה ונפילותיה של הדיווה התורנית, ויחד עימה הם צוחקים, בוכים, נהנים וכואבים. מבחינה זו אולי צדק הפסוק ''לא תעשה לך פסל ומסיכה'' בכוונו לארכיטיפים הקדומים בנפש האדם, אשר מותרו מן הבהמה הולך ומוטל בספק בכניסתו אל האלף השלישי.
חגיגות התקשורת הגרמנית אינן יודעות גבול במקרה השיטפון בשטחיה המזרחיים של גרמניה. המילה הרווחת בכל דווח עיתונאי וטלביזיוני היא המילה 'קטסטרופה', משל היה אירוע הצפת המים אירוע בקנה מידה של אסון בינלאומי כבד ומזעזע. מתוך כ- 100 האנשים שקיפחו חייהם בשיטפון זה, על פי רוב מרשלנות וחוסר זהירות, מצויים כ- 30 אנשים מגרמניה עצמה. מובן שניתן ואף צריך לומר כי כל אדם הנו עולם ומלואו, אך מטרגדייה זו ועד להגדרתה כקטסטרופה רבתי ישנם מספר שלבים חשובים, ופוליטיקאים מסוג ראש העיר של דרזדן, אשר השווה בימים האחרונים קטסטרופה זו לקסטרופה אמיתית אחרת, קרי הפצצצתה ומחיקתה של דרזדן מעל פני האדמה, חוטאים לאמת, ובגדול; המונח 'קטסטרופה' מבקש כאילו גם לכלול את הנזקים החומריים הנאמדים במיליארדים, אך אינני חושב שקטסטרופה חומרית ניתנת להשוואה עם קטסטרופה אנושית, ועל כן יש להזהר מלערבב בין המקרה החומרי והמקרה האנושי.
כך או כך, הדבר העולה והמתגלה מסיפור זה הנו מורכב ומעניין פסיכולוגית ואנושית כאחת: הגרמנים מעוניינים לחוש לפעמים גם כן כקורבנות, ונהינים להתמכר להרגשה מלכדת זו. אין פלא, אמר לי ידיד גרמני ציני: היה להם ממי ללמוד.
הדבר השני המתגלה בימים אלו הוא התעוררותה של אומה כקולקטיב עוזר, תורם ומתקן. הלשון הרווחת באמצעי התקשורת הפכה בשבוע האחרון לגוף ראשון רבים: 'אנחנו', 'אותנו', 'לנו' ו'שלנו' הפכו למטבעות הלשון הנפוצות ביותר, כשמיליונים מוצאים נחמה גדולה ואף פורקן ברגשות מעין אלו: הנה צבאנו הטוב שבא לעזור לנו במלאכת הגבהת הסכרים שלנו, הינה כל האנשים שאוהבים אותנו בעולם ורוצים לעזור [גם] לנו, והינה גם אנחנו בחזקת שבת אחים גם יחד. חשבונות הבנקים שנפתחו עבור האנשים שרכושם אבד, ואשר מכונים כאן כ'קורבנות השיטפון' אינם יודעים מנוח, וזאת בנוסף לעזרה הישירה והבלתי אמצעית שהברית הפדראלית החליטה להגיש לנפגעים אלו.
יותר משמבקשים הגרמנים להדגיש את קורבנותם של הנפגעים השונים מבקשים הם כאילו להוכיח לעצמם עד כמה חזקה הסולידאריות והלכידות החברתית בשעת משבר, ובמבט אפור וכללי לא נותר אלא לקנא משהו בתופעה מעצימה זו: הגרמנים אכן נוטים להתלכד כקולקטיב, ולוקחים את מלוא האחריות במתן והגשת עזרה לאזרחיהם הפגועים, ואף למעלה מזאת: גרמניה מסייעת בכל שאר האיזורים באירופה שנפגעו מהשיטפון, הן בעזרה לוגיסטית והן בעזרה חומרית, דבר אשר שכניה של גרמניה מבינים ויודעים גם להעריך.
השבוע ימלאו לבמאית אחת, די מפורסמת למעשה, 100 שנה. זהו בהחלט אירוע שהיה ניתן לחגיגה ולציון באמצעי התקשורת השונים, מה גם שבימאית זו ביימה סרטים מפורסמים ביותר, לצד עבודות מדהימות באיכותן ויופיין ממקומות כאלפים השווייצרים או אפריקה השחורה.
המדובר בבימאית הקולנוע לני ריפנשטאל, אשר ביימה וערכה עבור המשטר הנאצי את מיטב סרטי התעמולה האפשריים, בינהם 'נצחון הרצון' ו'אולימפיאדה 36'. הסרטים לכשעצמם, אשר נחשבים מבחינה אומנותית לאבן דרך בהיסטוריית טכניקת ההסרטה לצד יופיים הרומנטי והמסר ההתעמולתי המתוחכם העולה מתוכם לא ישודרו בטלביזיה הגרמנית, וגם אף דיון לא ייערך עליהם.
בפעם האחרונה שהסרט 'אולימפיאדה 36' זה שודר במלואו היה בארטה הצרפתי (Arte), אשר מראה באקט הפתיחה את היטלר פותח בנאום ארוך את המשחקים האולימפיים. סרט מסוג זה היה כנראה יכול להופיע בתחנה שאינה גרמנית, ומקורות שונים דווחו לי בזמנו כי שועי תחנות הטלביזיה הציבוריות בגרמניה פנו במחאה חריפה אל ארטה-צרפת, ובצדק מבחינתם: גרמניה מממנת למעלה מ- 60 אחוז של תחנה זו, אשר מחולקת לארטה-צרפת וארטה-גרמניה. ובכלל, כל הפקה משותפת ובעייתית נגררת מבחינת הגרמנים אל השעות הקטנות של הלילה, ומוקרנת פעם אחת בלבד כדי לצאת ידי חובה. סרטיה של ריפנשטאל לא יוקרנו אפילו בשעת לילה מאוחרת זו. מי יודע, אולי היא עלולה עוד להרעיל את נפשו של הנוער הדמוקרטי בארץ זו. מספר סרטים מתקופת הסרטת סרטי האלפים יוצגו בכל זאת, כאילו לצאת ידי חובה.
ההיסטוריונית הישראלית ענת פרי טענה במאמר בעיתון ''הארץ'' מתאריך 14.08.02 כי הפובליציסט אורי אבנרי מתראיין לכל תחנת רדיו וטלביזיה גרמנים וכי ''קשה לפתוח בגרמניה ובאוסטריה עיתון, רדיו או טלביזיה בלי להתקל בפרצופו של אבנרי כמרואיין, מסוקר, פרשן או מדווח''. פרי טוענת כי אבנרי משחק על ידי כך לידיהם של הגרמנים שמעוניינים להתנקות מאשמתם הקולקטיבית על ידי טענות אבנרי בדבר 'פשעי מלחמה' ישראלים, בד בבד עם רצונם המחודש של הגרמנים לבצע רלטיביות פשעים על ידי העמדת קורבנות השואה לצד קורבנותיה הגרמנים של מלחמת העולם השנייה.
מבט אחד אפור מגלה כי הדבר מעט מוזר; כאדם המתגורר בגרמניה והקורא עיתונים גרמניים כלל-ארציים דרך קבע, מאזין לרדיו הגרמני וצופה בתוכניות שונות בערוציה הפרטיים והמסחריים של גרמניה, לא נותר לי אלא לטעון כי אבנרי אינו מופיע בתדירות שפרי מציינת, וקל מאוד לפתוח מהדורות עיתון שונות ולהקשיב לשלל חדשות ופרשנויות ללא התקלות במה שגב' פרי מכנה 'פרצופו של אבנרי'. לבד מפירסומים מזדמנים בשבועון ה''שפיגל'' על רקע ידידות הנעורים בין אבנרי ואאוגשטיין, מו''ל ובעלי השבועון, אין אבנרי מופיע בצורה האינפלציונית המתוארת.
אין להכחיש כי הופעותיו של אבנרי עשויות להתגלות לעיתים כבעייתיות משהו, וכי אבנרי נוטה לתיאור תמונה חד צדדית ופרו פלסטינאית בלבד, אך אבנרי בפירוש אינו 'איש השמאל' היחידי המופיע בגרמניה. קיימים גם רבים אחרים, אם כי ייתכן כי הללו מבקשים להיות שקולים יותר בתיאוריהם.
גם הגרמנים, אגב אורחא, אינם כה מטומטמים ואינם נוהים בהמוניהם אחרי הסברי אינסטאנט ימניים או שמאלניים לשיטת מסבירי-ישראל השונים, ומסתבר שאינם דווקא רוחשים מראש אהדה ייתרה וראשונית לעניין הפלסטינאי. תלאות האיזור וההתפתחויות הפוליטיות השונות מובילות על פי רוב לשעמום בולט בקרב הקהל הגרמני, אשר חדל זה מכבר להתאמץ ולחשוב בכוון פתרון הסכסוך. גם תלונותיהם הפולמיות של פלסטינאים אחרים שרומזים לאחריות הגרמנית לטרגדיית פלסטינה על ידי אילוץ והיהודים לעזוב את גרמניה נתקלת בחומת אדישות, ובצדק לשיטתי: מדוע 'אחראים' הגרמנים לטרגדיית הפלסטינאים? האם הגרמנים הקימו את התנועה הציונית וקראו לשיבת ציון? האם רצח היהודים באירופה וגירושם הוא הדבר אשר גרם למה שהפלסטינאים מבקשים לראות והגדיר כשואתם שלהם?
נקודה זו קשורה לתיזה השנייה שהועלתה במאמרה של פרי, המתייחסת לרצונם הקולקטיבי של הגרמנים לחפש את קורבנותיה של גרמניה עצמה במלחמת העולם השנייה, על חשבון קורבנות אחרים לטענת פרי. גם אם יש ממש בטענה זו יש לנסות ולהבין מומנטום פסיכולוגי חשוב בהתפתחות זו: רק היכולת להתאבל ולכאוב את מתיך שלך יכולה לאפשר לך להבין ולכאוב את כאבם של אחרים על מתיהם הם. דומה כי דברים שונים שנעשו ובוצעו עד כה בתחום זה בגרמניה, כולל הצער והאשמה הממלכתית שזו הביעה, נובעים יותר מזעזוע מעצם הדברים שהתרחשו מאשר מחוויית הכאב לכשעצמה.
אנשים אשר לא מורשים לכאוב את כאבם, גם אם היו בצד הבלתי מוסרי במשוואה, לא יוכלו לכאוב גם את כאבם של אחרים.
דיון זה הוא במידה מסויימת דיון תיאורטי בלבד: הדור הצעיר בגרמניה אינו מגלה עניין רב במעשי סביו, ואינו חש אשם בשום צורה שהיא כלפי אירועי מלחמת העולם השנייה. גם קריאות הפוליטיקאים לגילוי 'אחריות' כלפי מעשים אלו אינן ממש מגיעות תמיד לליבו של דור צעיר זה, אשר מבחינתו מתח זה מכבר קו על העבר וחי בנורמליות אירופאית יום יומית. זה אולי נשמע קשה ובלתי מתקבל על הדעת באוזן יהודית וישראלית, אך זוהי המציאות העכשווית.
השאלה אם הגרמנים ינסו לזכור ולכאוב את מתיהם מגיעה מבחינה זו מאוחר מדיי מבחינת פער הדורות. מי יודע, אולי ההתמקדות בקורבנות השיטפון הנוכחי פותחות את הצוהר להתמקדות בגורלם של קורבנות גרמנים אחרים, אך מבטי האפור גורס כי הגרמנים ינסו לחזק את לכידותם הלאומית יותר משיבקשו 'להתקרבן' על מתיהם הנוכחיים מהשיטפון, או מתיהם ממלחמת העולם השנייה: הקורבנות מבחינה זו אינם אלא אמצעי להשגת הרגשה של 'אנחנו' חדש, אשר מבקש לשיטת קו זה לעזור ולתרום לגרמניה ולעולם - עכשיו ובעתיד, ללא פיתוח רגשות שובינסטיים בעניין, אך על הגרמנים מצידם יהיה להקפיד שמגמה סבירה זו לא תשבתבש ותעוות בידי חוגים פנימיים שיבקשו לבצע זאת במזיד. לא פשוט.
|
|
|
מבט אפור / טור שבועי
