|
|
|
פעם בארץ-ישראל - סיפור שהוא כמעט אמת
יורם המזרחי
מדוע כינו את חיים בן-ישר ''וויויאן אבו טיז''?
קולנוע '' אוריון'', שבמשך עשרות שנים נחשב מוסד ציבורי חשוב, מאבני היסוד של העיר החדשה, הוגדר בתקופת המנדט כ''מפואר מסוגו בין קהיר לדמשק''. סמל מסמלי ירושלים, שאחרי הכיבוש הבריטי התפשטה והתרחבה מחוץ לחומות. בין היציע לאולם המרכזי הגדול, נמצאה קומת - מזנון מפוארת, בה פעל בית-קפה ובר, שהיה חביב על אנגלים, יהודים שנכרכו אחריהם, סוכני שירות הידיעות של ההגנה, מלשינים למיניהם, מודיעים מכל המחתרות ולא מעט שייח'ים ואפנדים, שבאו מסביבות ירושלים ולפעמים הגיעו לקולנוע ישר ממדבריות עבר-הירדן. בית הקפה והבר הציע לאורחיו מגוון משקאות ומעדנים, החל בעוגות בקלאווה או מאעמול וכלה בסמבוסק וזנגולא עירקית נוטפת סוכר, אך שמו יצא למרחקים בעיקר בזכות הקפה התורכי מתובל גרעיני ההל ה''עוסמאנלי'', שבישל ''חנוכה עין- אחת'' שזכה לכינוי מפני שבילדותו, כשלמד בחדר של חכם באשי, המחנך הדגול מבית-ישראל הישנה, נקלע לויכוח שפרץ בין הילדים בעקבות משחק ''עאלם-בוליק'' סוער, שבסופו הותקף על ידי זכריה ראש - כבש (כינוי בזכות תלתליו) שתקע עיפרון ישר בעינו השמאלית של חנוכה. הורי זכריה שילמו לרופא העיניים הידוע ד''ר טיכו, תמורת עין- זכוכית שנקבעה בארובת העין השפוכה, אך חנוכה העדיף לעבור את היומ יום ללא עין הזכוכית, שלכל מקרה נשמרה בכוס מים שקופה, משם הציצה על באי הבר......
בכיר עוזרי חנוכה, באותם ימים של סוף שנות השלושים של המאה שעברה, היה הנער חיים בן-ישר, שנשלח לעבודה ולא ללימודים מפני שאביו הכריז עליו ''טמבל לא טוב לשום דבר''. ואם כך, הוא אמר, מוטב שירוויח כמה שילינגים לשבוע. מספרים שחיים בן ישר היה נער חביב ותמים, עגלגל עם לחיים עבות, עיני שקד חומות וישבן נכבד, שמשך את עיני אלה מלקוחות הבר, שבעוונותיהם חיבבו משכב זכר ואם אפשר אחורי קטינים.
אחד מבאי הבר שרותק באופן מיוחד לעכוזו של בן-ישר, היה שיח' ח'לאד, מעבר- הירדן, איש חסון עם פרצוף מזרה אימה ושפם כביר, שנהג ללבוש גלימות גאלבייה שחורות או חומות, מקושטות רקמת כסף מפוארת, ועל ראשו הקירח חבש דרך קבע כפייה מפוספסת לבן ואדום, סמל שייכותו לציבור בעלי המאה והדעה של עמאן או זרקא.
באחד הערבים, כך מספרים וותיקי ''אוריון'' ואחרים שנמצאו במקום, החליט השיח' לרדת מהיציע למנוחה בקומת המזנון להתענג על ספלון עוסמאנלי משובח של ''חנוכה עין אחת''. השיח' שקע באחת הכורסאות, וכשראה את בן-ישר עובר בין השולחנות, מגיש משקאות, או מפנה כלים ופסולת, התעוררה בו תאווה עזה לעסוק בעכוזו של הנער. השיח' העניק לחיים בן-ישר טיפ נכבד, התלוצץ אתו, וברגע של אמת לחש על אזנו והציע להיפגש עמו מיד אחרי ההצגה הראשונה, ולהובילו לטיול קצר, מקולנוע ''אוריון'' לבית-העלמין המוסלמי הגדול שהשתרע מרחוב שלום ציון המלכה כמעט עד רחוב המלך ג'ורג', ובין רחוב ממילא לבית היתומים של וויצ'ו והשדות, שלפני גל הבניה של שנות החמישים, היו שוממים וגידלו צמחי פרא.
חיים בן-ישר, שהופתע מהצעה שקיבל מהשיח' הנכבד, מיהר לרדת לאכסדרת הקולנוע, שם נועץ בכמה מחשובי המקום ובהם גבריאל גרוסי זצ''ל, יוסף קוקה יבדל''א, רובקה מדביק המודעות ועוד משוכני הקבע של המוסד, שהבולט בהם ''משה קצין יפאני'', שנקרא כך בזכות העדשות העבות של משקפי הראיה שלו, ששיוו לו מראה דומה לקצין טקאהאאשי, מסרט הפעולה האלמותי ''עם הרכבת האחרונה ממנצו'ריה''. חבורת המומחים האזינה לדיווחו המעניין של חיים בן-ישר ובסופו של דבר הוחלט על דעת הרוב, להעניש את השיח' העבר-ירדני ואם אפשר לרוקן את כיסיו.
בו במקום נרקמה איפוא תכנית פעולה נועזת, שבעיקרה נקבע שחיים בן-ישר ילך עם הערבי לבית הקברות, כשאחדים מהחבורה מתגנבים בעקבותיהם. גרוסי הציע שכשהשיח יתחיל לעסוק בישבנו של הנער, תחוש החבורה לעזרתו,יכו את תאב האחוריים וישדדו את כספו.
מיד אחרי הצגת הערב הראשונה, יצאו השיח' ובן ישר את הקולנוע ופנו דרומה, בכיוון בית העלמין הגדול. בו-ישר, שלא היה מודאג מעבר למצופה, לא התנגד כשהשיח' חיבק את כתפיו ומדי פעם הגניב ליטוף שהחליק במורד גבו ישר אל אחוריו. הוא ידע שהחבורה הנועזת באה בעקבותיו ואם דאג מעט, הרי שדאגתו נבעה מהחשש שהבחורים הטובים יאחרו והוא יאלץ להיכנע באופן זמני בלבד לשידולי השיח' שהבטיח בחגיגיות ''לירה מ'נשאן טיזאק'' (לירה אחת תמורת ישבנך).
משנכנסו לבית הקברות, הפנה השיח' הלהוט את בן-ישר לאחד הקברים הסמוכים לחומה, שם כופף אותו אל לוח האבן שכיסה את הקבר והחל מסיר את מכנסיו. חיים בן-ישר המבוהל, הציץ לאחור ונרגע כשהבחין בראשי מגיניו-מושיעיו צופים בנעשה מאחורי אחד הקברים הסמוכים והמתין שבכל רגע תבוא ההצלה. אלא שהשיח', שהפשיל את הגאלבייה השחורה ולאור הירח המלא הציג מכשיר מבהיל לכל הדעות, שלף מחגורתו אקדח אוטמטי גדול והניח אותו על הקבר, מעשה שטרף את כל הקלפים...
מאוחר יותר, כשחיים בן-יקר המושפל, נשרך מהמקום כואב ונרגז, כשבכיסו לירה מנדטורית, הסבירו מגיניו, שהם לא באו לעזרתו מפני שהאקדח הגדול של השיח' לא נכלל בתכנית... ''לא נורא'', העיר ''משה קצין יפאני'' מי שנועד להיות ראש המתנפלים על השיח', ''לפחות יש לך לירה בדיוק עשרים שילינג - וזה הרבה כסף''. כשסיפור ביזיונו של חיים בן-ישר עשה כנפיים, עד שבאיחור של חודש הגיע גם לאזני אביו, הודיע האב הנזעם, שמעתה יכנה את בנו בשם האנגלי המקביל וויויאן, כדי שלא ידעו בעיר במי בדיוק מדובר ועוד דרש לדעת מה עלה בגורל הלירה. שבנו קיבל מהשיח' ?
כך דבק בחיים הכינוי ''וויויאן'' שבסופו של דבר, עם התפתחות הסיפור לממדי סאגה ירושלמית של פעם, הוצמד ''לוויויאן'' התאר ''טיזי'', אולי להנציח את עכוזו המפורסם. נחמיה קראקוקלי, שבמשך שנים ארוכות נחשב עד מוסמך ומהימן, הסביר לעומת זאת, שהכנוי ''טיזי'' הוא קיצור המשפט ההיסטורי ''לירה מינשאאן טיזאאק'' שליווה את וויואן בן-ישר עד יום מותו, אי שם בשנות השבעים. ..
|
|
|
פעם בארץ-ישראל - סיפור שהוא כמעט אמת
