אם נשתדל להיות מציאותיים ולקרא לילד בשמו, כולנו יודעים שאנו לכודים במעגל דמים כואב ומחירו כבד לשני העמים שעליהם נגזר לחיות ביחד ובאותו מקום, ולמרות הכול, מה אנו עושים להפסיק את המעגל הזה. חושבים וחושבים ואנו מסתובבים סביב עצמנו וסביבה של אותה שאלה הנשאלת ותמיד תוך פליטת אנחה דואבת של ייאוש מקדיר: ''עד מתי?''
עם כול בניית התנחלות חדשה או הרחבת התנחלויות קיימות ועם כול פיגוע וחיסול של מפגע והריסת ביתו ומשפחתו וחיסולו של טרוריסט פלסטיני, סופו של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי הולך ומתרחק, עובדה שאי אפשר להתעלם ממנה. ההיסטוריה ובלי צדק כפתה עלינו סכסוך מזוהם וארוך טווח, ואת מחירו הכבד שילמנו, משלמים, ונמשיך לשלם כול עוד אנו לא מוצאים פתרון הוגן שירצה את שני העמים. מלחמות רבות היו ולדעתי גם יהיו, ועל כתפיהם הלאות של שני העמים נישאות הסיבות של סבל הירושה.
קיימות שתי דעות שונות המתייחסות לקיומו של הסכסוך הפלסטיני-ישראלי:
הראשונה: רבים הם שחושבים שהסכסוך הזה נולד אחרי מלחמת ששת הימים, מלחמה בה הצליחה ישראל לנצח ולהביס שלושה צבאות ערביים, וכתוצאה מזה כבשה ישראל את הגדה המערבית לנהר הירדן וחלקה המזרחי של ירושלים שהיו בשליטת ירדן, ואת חצי-האי סיני, ואת רצועת עזה ורמת הגולן. לדעתי, מחשבה זאת אינה נכונה ורחוקה מהמציאות.
השנייה: מי שמכיר את האמת לאשורה יודע טוב מאוד כי המציאות היא אחרת. יודע כי זו ''שאלת הפליטים הפלסטינים'', התוצרת של מלחמת השחרור, שבעטייה נוצר הסכסוך הנמשך עד היום. חשוב מאוד שנתייחס להיסטוריה כמו שהיא, וחשוב עוד יותר ולפני הידוק החגורות והתחלת הנסיעה לאחור, שנדע כי המסע בנפתולי ההיסטוריה עלול להיות מכשיל מאוד ולו משום רבים דאגו לרצפו בדברי שקר, ובכזבים שתכליתם אינה אלא לסלף את העובדות ואת האמת, ולעוותן ויתכן שאף לייפותן.
ערב הקמת מדינת ישראל חיו בפלסטין ''ארץ ישראל המנדטורית בפי היהודים'', קרוב לשני מליון תושבים, ומתוכם שני שלישים היו ערבים פלסטינים ושליש יהודים. במהלך המלחמה שקדמה להקמת מדינת ישראל התחיל תהליך גירושם ובריחתם של הפלסטינים, ולאחר סיום הקרבות נשארו בתחום מדינת ישראל רק 10% מכלל הפלסטינים שחיו בתחום זה עד אז, והם נותקו מרוב הפלסטינים שהיו תושבי הגדה המערבית כולל חלקה המזרחי של ירושלים ורצועת עזה או פליטים באותם שטחים ובמדינות ערב ובעיקר ירדן, וכך למעשה נוצרה בעיית הפליטים הפלסטינים.
וכאן אני חייב להזכיר מה אמר המנוח מחמוד דרוויש בנושא הזה: דרוויש נולד ב-1942 בכפר ברווה שעל חורבותיו הוקם היישוב אחיהוד בגליל המערבי, וב-1948 גורש עם בני המשפחה ויצא ללבנון. שנה לאחר מכן, חזרו בני משפחתו כמסתננים לגליל, לכפרו שאינו נמצא, והשתכנו בכפר ג'דידה, תנועה עליה אמר דרוויש: ''לא הבנתי מדוע הרסו את העולם הזה, ומי הם אלה אשר הרסוהו. פליט הייתי בלבנון, וכעת פליט אני במולדתי''. בעיית הפליטים הפלסטינים הפכה להיות הבעיה המרכזית בסכסוך הפלסטיני-ישראלי והישראלי-ערבי.. בעיה זאת לא נולדה תוך יום או יומיים, והדבר הטראגי הוא השבת היהודים לפלסטין הביאה בעקבותיה אסון על העם הפלסטיני, שזה מקרוב נולד כיחידה לאומית עצמאית. גם לפי הערכה זהירה ומינימליסטית, נהפך יותר מחציו של עמנו בתוך שנה אחת, לעם של פליטים חסרי בית ובלי פרנסה.
גם בפתאומיות שבה נחת על גורל העם הזה יש מן הטראגיות, מה עוד שכמעט אין למצוא בכל הפרשה העגומה את הרשע מחולל הרעה במזיד, ובמרחק שני דורות והכול כשרשרת של טעויות אנוש וקהות חושים. בעקבות מלחמת העולם השנייה נוצרו בעיות של פליטים ממדינות שונות ולמרות שהצלקות נשארו לרוב רובן המכריע של הבעיות האלה נמצאו פתרונות בצורה זו או אחרת. אך רוב רובם של הפליטים הפלסטינים ממשיכים הם וצאצאיהם, להתגורר במחנות פליטים מבלי שיהיה להם משלח-יד או מקום עבודה קבוע.
בעיית הפליטים הפלסטינים נותרה עד היום ללא פתרון ועדיין המציאות עצמה נותרת קודרת וקדרותה זו, היא שמעצימה וממחישה את הצורך במציאת פתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים שהנה בראש ובראשונה בעיה הומאנית ורק אחר-כך בעיה פוליטית. עבור הפלסטינים עצמם, נראה כי הפתרון היחידי ההולם, הוא להוציא לפועל את ''חוק זכות השיבה'', אשר בעיני הישראלים הוא אינו אלא אבן-נגף המכשילה כל ניסיון רציני למצוא הסדר של כבוד בין שני העמים, ולו בעטיו של האיום הדמוגרפי שהוא מקפל בתוכו עבור היהודים המבקשים לשמר ולבצר את ביתם הלאומי בו זכו לתחייה אחרי אלפיים שנות גולה כלשונם.
מה שנותר אם כן, הוא להגיע לפתרון מוסכם שיהיה מקובל על שני הצדדים הנצים ומה גם, שיהיה סביר והוגן כלפי אותם פליטים שהותירו אחריהם במנוסתם לא רק את בתיהם ואת רכושם, כי אם גם את עברם ואת מורשתם, בקיצור הותירו את הכול. ואנו חייבים לזכור ולהזכיר מה אמר משוררנו הלאומי המנוח מחמוד דרוויש בנושא הזה: ''למה עזבת את הסוס לבדו? כדי שיהיה לחברה לבית, בני. הרי הבתים מתים כשדייריהם נעדרים''. הכוונה כאן שיום אחד הפליטים יחזרו.
ולתושבי המדינה היהודים אנו אומרים, לא מחסלים עוול אחד על-ידי יצירת עוול חדש. תפנימו את העובדה שאנחנו לא אורחים כאן, ובוודאי לא עוברי אורח, אנו המלח של האדמה הזאת.
המשורר הלאומי שלנו, מחמוד דרוויש, שעדיין מהלך עליכם אימים, ושמדינתכם, שהיא מולדתנו, סירבה לאפשר למשפחתו להביאו לקבורה במקום הולדתו, אמר: ''לנו העבר כאן ולנו העתיד, ואנחנו כאן מבראשית ועד אחרית הימים (
חוק הנכבה טוב לערבים).
לפני שלוש שנים הלך לעולמו המשורר הלאומי של הפלסטינים. ''אני מחכה שתהיה פה מדינה פלסטינית בכדי שאוכל סוף סוף לעזוב את הארץ מיד אחרי הקמתה''. כפי הנראה כל כך רצה להשתחרר מהמאבק הלאומי ולהיות סתם משורר. לא הלך לו, נשאר מגויס עד יומו האחרון. אנו אומרים לך מחמוד: סוסך עדיין חי ושומר על הבית כפי שביקשת ממנו, והמדינה שרצית ונלחמת שנים רבות להקמתה, היא באה בדרך, והעניין הזה אינו רחוק. מחמוד, שיהיה זכרך ברוך.
לבסוף, אני חוזר לשאלה הנשאלת תמיד: ''עד מתי?''
''עד מתי?''
