|
|
|
מסך השקרים
ד''ר ישראל בר-ניר
אברהם לינקולן, מגדולי הנשיאים של ארה''ב ואולי הגדול שבהם, ידוע בשל האימרה
''ניתן לרמות את כל האנשים חלק מהזמן
וניתן לרמות חלק מהאנשים כל הזמן
אבל אי אפשר לרמות את כל האנשים כל הזמן.''
ההגדה לבית אוסלו, שבימים אלה ימלאו לה תשע שנים, ושאת פירותיה הבאושים עם ישראל אוכל מזה שנתיים, היא אחת ההוכחות הטובות ביותר לנכונות אמירתו של לינקולן. אולם לא ניתן להבין באמת את ההיתפתחויות סביב תהליך אוסלו, מבלי להבין יותר טוב את המכניזם של השקר והתפקיד המרכזי שהוא ממלא בחיים המודרניים.
תיאוריה שפותחה בגרמניה בשנות ה 30 של המאה שעברה, הידועה בשם ''תיאוריית השקר הגדול'', גורסת ש''אם חוזרים על שקר מספיק פעמים, אנשים יתחילו להתייחס אליו כאל אמת.''
לכאורה גישה זו סותרת את מה שלינקולן אמר, אבל בפועל אין כאן שום סתירה, כי מנגנון התעמולה של גרמניה, שעמד מאחורי תיאוריית השקר הגדול, לא התייחס למימד הזמן. כל מה שהיה נחוץ לו זה שהשקר יחזיק מעמד למשך הזמן הדרוש לביצוע המדיניות עבורה הוא הומצא. אחרי שהושגה המטרה כבר היה מאוחר מכדי לשנות. ניתן איפה לאמר שתיאוריית השקר הגדול מתייחסת רק לשתי השורות הראשונות באימרתו של לינקולן. וכאן זה עובד לגמרי לא רע.
אחרי מילחמת העולם השניה, השמאל הליברלי בעולם המערבי אימץ את תיאוריית השקר הגדול כמו שאומרים באנגלית, Hook line and sinker, וגם השמאל בישראל לא טמן את ידיו בצלחת. הוא אף היה בין המובילים. ג'ורג' אורוול, בסיפרו הנבואי 1984, חזה מראש את ההיתפתחות הזאת, אבל תיאוריו היתייחסו למישטרים טוטליטריים. אני חושב שבחלומות הגרועים ביותר שלו הוא לא העלה בדעתו היתפתחויות כאלה במישטרים דמוקרטיים, ועוד בקרב אותם חוגים מהם היה ניתן לצפות שיהיו מחוסנים.
אין מקום בו נעשה שימוש יותר אינטנסיבי בתיאוריית השקר הגדול מאשר בהגדה לבית אוסלו במהלך העשור האחרון.
ממסכת השקרים שפותחו סביב אוסלו ניתן היה למלא את האנציקלופדיה בריטניקה. צריך זכוכית מגדלת ועבודת מחקר ברמה אוניברסיטאית כדי לאתר מה מבין הדברים שנאמרו ונעשו במיסגרת תהליך אוסלו איננו שקר.
החל מהרגע הראשון, הקביעה שמדובר בתהליך שיביא ל''שלום'', היתה שקר. כל המעורבים ידעו את זה. ביילין שיקר לפרס (יש לי ספק אם אפילו היום פרס באמת מודע לכל פרטי הפרטים וה''הבנות'' של ביילין עם הערבים), פרס שיקר לרבין (בין השאר הוא ''שכח'' לדווח לו על היתחייבויות שהוא נתן לגבי ירושלים), ורבין שיקר לציבור (בין השאר הוא הבטיח ש''האחריות לביטחון'' תישאר במלואה בידי ישראל, בלי להסביר איך אפשר להיות אחראי לביטחון בשטחים אליהם אתה מנוע מלהיכנס). וזה רק על קצה המזלג. כל החבורה ביחד שיקרה כשמכרו לנו את הלוקש שמדובר ב''אוטונומיה'', לא יותר מאשר יישום של מה שבגין התחייב עליו בהסכמי קמפ דייוויד מ 1978. מי שהוא הזכיר אפילו ברמז את הרעיון של מדינה עצמאית לפלשתינאים? לא כאן המקום להתחיל שוב את הדיון אם זה רעיון טוב או רע, או אם זה בכלל בר ביצוע, או אם ניתן למנוע את זה. נושא זה איננו רלוונטי כרגע. השאלה היא מדוע צריך היה לשקר? רק מפני שביילין חשב ש''העם לא היה בשל'' לשמוע את האמת? (אלה המילים שלו!). ביילין, שבקושי הצליח להגיע לדרגה של אסיסטנט באוניברסיטה, הוא יחליט בשבילי אם אני ''בשל'' לשמוע ממנו את האמת? צריך רק לקרוא את המאמרים שהוא מפרסם לפרקים בג'רוסלם פוסט כדי לראות שחסרה לו אפילו הבנה מינימלית בתחום בו הוא קיבל דוקטורט (מדעי המדינה). ומי שחושב שביילין שינה כהוא זה מדרכיו, טועה בגדול. לכל מי שעדיין מוכן להקשיב לו, האשמה לכישלון אוסלו (אפילו הוא מודה סוף סוף שאוסלו ניכשל) היא כולה של נתניהו(!). בחודשים שקדמו לעלייתו של נתניהו לשילטון ''תהליך השלום היה בשיאו'' (במו אוזני שמעתי את ביילין מתבטא כך ב CNN!) ו''בין הצדדים שררה הרמוניה ושיתוף הפעולה היה מלא'', ואז בא נתניהו וקילקל את הכל (אני מקווה שבין הקוראים יש כאלה שעדיין זוכרים איזו צורה בדיוק היתה ל''תהליך השלום'' בחודשי החורף והאביב של 1996). והיום? עכשיו ביילין מוכר את הלוקש ש''בטאבה היינו על סף חתימה סופית על סיום הסיכסוך'' עד ששרון(!) הפסיק את השיחות.
וזה לא מוגבל רק לארץ. מוסדות בין לאומיים מכובדים וכן התיקשורת הבינלאומית, כולם נרתמים ל''מאמץ''. אחד השקרים שתופס מקום מרכזי ביותר בכל ההיתייחסויות לסיכסוך הוא הסיפור על ''הפרדת הרשויות'' אצל הערבים. הגירסה השלטת (the party line) כאן היא שיש ''ערבים טובים'' (ערפאת ואירגונו) שבאמת רוצים לחיות בשלום עם ישראל, ולעומתם יש ''ערבים רעים'' (החמאס, התנזים, בריגאדות אל אקסה, הג'יהאד המוסלמי וכו' וכו' וכו') ושבין השנים אין כל קשר. הענות מלאה של ישראל לכל תביעותיהם של ה''טובים'', לא תוכל שלא להשפיע על ה''רעים''. הם יחזרו בהם ויפסיקו את פעולות הטרור. ה''טובים'' לא רק שאינם נושאים באחריות לטרור, הם בכלל לא מעורבים בו. הם אפילו מוכנים לגנות אותו (אגב, בכל התבטאויותיו של ערפאת הוא אף פעם לא אמר מילה אחת בגנות ה''טרור''. הוא תמיד דיבר על ''אלימות''. ולמי שקרא בעיון את דבריו, לפחות בנוסחים שהתפרסמו באנגלית, ה''אלימות'' עליה דיבר רוב הזמן היתה זו של צה''ל ומדינת ישראל).
בקיצור, לוקשים מתוצרת בית החרושת לוקשון (כלשון הגששים).
כמו שלינקולן אמר, תקופה קצרה כולם האמינו. לבושתי אני מודה, גם עלי זה עבד. בחודשים הראשונים אחרי אוגוסט 1993, עם כל ההשגות שהיו לי, בעיקר בשל הכרת הנפשות הפועלות, נהגתי לאמר לעצמי ''אולי הם יודעים מה שהוא שאני לא יודע''. אבל ההיתפכחות לא אחרה לבוא. אצל חלק זה בא מהר, אצל אחרים זה לקח קצת זמן, אבל אחרי פרוץ מילחמת אוסלו, במחנה המאמינים נישאר רק החלק שכדברי לינקולן אותו ניתן לרמות כל הזמן.
עכשיו אנחנו מתמודדים עם הבעיה הנובעת מהחלק היותר שלילי של תיאוריית השקר הגדול. לתיאורייה הזאת יש מישפט מישנה (Corollary) - ''אם חוזרים על שקר מספיק פעמים, מפיצי השקר בעצמם מתחילים להתייחס אליו כאל אמת.'' יתרה מזו, כמו במיקרה של סמים, שימוש יתר גורם להיתמכרות. וכמו בתחום הסמים, בו המישתמש הממוצע אינו שש לעבור טיפול גמילה, גם כאן, אפילו אנשים שכבר מכירים בכישלון אוסלו מתקשים להשתחרר מהשקרים שהפכו להיות ''נכסי צאן וברזל'' של אמונתם הפוליטית. על אחת וכמה אנשים שעדיין מסרבים להשלים עם המציאות. וכמו שכל משועבד לסמים מנסה לגרור אחרים לקחת חלק ב''חוויותיו'', כך גם כאן הם מנסים להמשיך לעבוד עלינו.
אנחנו ממשיכים לשמוע מעשיות על איך שה''כיבוש'', או ה''היתנחלויות'', או ''שיירות אמבולנסים נושאי יולדות'' ושאר מרעין ובישין להם ישראל נושאת באחריות, הם בעצם שורש כל הרע באזורנו. ושהמילחמה היא בעצם מילחמתו של שרון שהוא פתח בה כדי להנציח את הכיבוש ולשמור על ההיתנחלויות.
תעשיית השקרים ממשיכה לעבוד במלוא הקיטור ומוצאת לה במה על סמרטוטים מכל צבעי הקשת.
|
|
|
מסך השקרים
