חמישה זכרים מן הדרום עלו בגניבה אל קו הרכס. הם השקיפו צפונה, אל תוך העמק הבא. הם הטו את צוואריהם וזעו במקומותיהם בדאגה. גניחה נשמעה מלמטה. חמשת הזכרים עיוו את פניהם בעצבנות ושלחו ידיים לגעת זה בזה, להרגיע זה את זה. אז החלו כולם כאחד לגלוש במהירות במדרון.
''בעמק שמתחת נמצאו זכר ונקבה מן הצפון, שישבו ואכלו תאנים בסמוך לגבול הדרומי של נחלת הקבוצה שלהם. זה היה המקום היחיד שנשקף לזכר סיכוי להזדווג עם הנקבה, הרחק ממתחרים אחרים. הסכנה כאן הייתה גדולה יותר, אבל דומה שהמחיר היה כדאי.
מייקל גיליירי, ''הצד האפל של הגבר (שורשי אלימותו של הזכר האנושי)'', משרד הביטחון, 2001, 408 עמ'.
החמישה יצאו למלחמה, הם תקפו את הפולש, שברו לו את עמוד השדרה, תלשו את אצבעותיו בידים ובשיניים. הם לא היו בני אדם - הם היו שימפנזים. כן, אותם השימפנזים החביבים והרעשניים שאנו מכירים מהביקורים המשפחתיים בגן החיות, אך הם פעלו בטבע בסביבה הטבעית והקשה. אכן גם בטבע הם שובבים ורעשנים - בדרך כלל, אך עכשיו הזכרים היו זהירים ושקטים, הם היו במלחמה ופעלו כלוחמים מנוסים מן הסיירת. אכן בעולם של שימפנזה וקופים אחרים, יש מלחמות, יש אונס, זנות ורודנות. זה הנושא של הספר ואני מאד ממליץ לקרוא אותו למרות שלא עם כל התזות שלו אפשר להסכים.
נשים לב שהספר הוצא לאור על ידי משרד הביטחון - האם הייתה הכוונה ללמוד מהקופים שיטות לחימה? בוודאי שלא. כאן אנו נתקלים במין אופנה תרבותית, ספיח של המחשבה הפציפיסטית. הפציפיזם הנאיבי יצא מן האופנה, לא מקובל עכשיו לקרוא לפירוקם של הצבאות, אך החוקרים עומדים נדהמים מול הווית הצבא והמלחמה, הכלים להבנתה עוד לא פותחו. המדענים עדיין מגששים בערפל של סברות ואנאלוגיות - פניה לעולם החיות היא אחד מה''פטנטים'' המקובלים. אינני טוען שאין באנלוגיות אלו שום דבר של ממש, אך עדיין לא זכיתי לראות ''הסבר'' שיתקרב לפתרון הבעיה. פעם הייתה מקובלת סברה כאילו האדם מטבעו הוא ''טוב'', רק החינוך המעוות ואו קלקולי החברה דוחפים אותו למעשי אלימות. גישה זאת התגלגלה לרעיון של ''ביטול התרבות'' ו''חזרה לטבע'', למצב הקמאי של גן העדן האבוד של החיים ''הפרימיטיביים''. בפרקים האחרונים של ''דון קישוט'' סרוונטס לעג לגישה זו, אך היא האריכה ימים, ז'אן ז'ק רוסו קיבל פרס על פיתוחה וקנה לו ממשיכים רבים. ''בן אדם נולד חופשי, אך בכל מקום אנו רואים אותו כבול בשלשלאות'' - אמרה יפה זו התגלגלה להיות הבסיס למהפכה הצרפתית - ותוך זמן קצר השתלט על המדינה משטר של גיליוטינה ששמו הרשמי היה ''טרור'' היינו הטלת אימה.
כאשר המדע חצה את גבול הרומנטיקה, התברר שהחברה ''הטבעית'' נגועה באלימות לא פחות מהחברה שלנו. ואז בחיפוש אחרי ''הטוב-הבלתי-אלים'' פנו לחיות החביבות. נזכיר רק את הסרט הדמיוני בו עשו מין הכלאה של אדם וגורילה בהנחה שגורילות אינן אלימות - ועתה בא הספר הזה והוכיח שההנחה הבסיסית הייתה מוטעית מיסודה - ''הקרובים'' שלנו בטבע ''יודעים פרק באלימות'', כולל אלימות ממוסדת. לא באתי לסתור את ממצאיו או מסקנותיו של המחבר. הוא עשה צעד גדול קדימה כאשר העז לטעון שאלימות איננה זרה לטבע האנושי, אך במישורים אחרים הוא עדיין נשאר עבד לאפנות תרבותיות. נתחיל מדבר הבולט לעין: האם האלימות היא נחלתו של הזכר בלבד? השאלה נשאלה מזמן בתוך קבוצות מהפכניות-טרוריריסטיות, כי שם היא הייתה רלוונטית ביותר, והמסקנה הייתה שלילית. נשים שנכנסו למסלול של טרור, גילו יותר אכזריות מהגברים. כמובן זו הכללה, אך כל הנושא הוא סטטיסטי מיסודו. ברם אפשר להסביר את התופעה בדרך של ''הפוך על הפוך'': נשים שבחרו להיות טרוריסטיות רמסו כביכול, את הטבע הרחמני של עצמן. עכשיו לפנינו מין חולות נפש המשתיקות את הטבע שלהן ונאמנות לאידיאולוגיה באופן אולטימטיבי. באופן כללי יותר - החינוך והאינדוקרינציה האידיאולוגית מסוגלים ''לשנות את הטבע'' של אדם - תמיד יש לקחת בחשבון את האפשרות הזאת. אין בנמצא ''אדם כמות שהוא'' כי אין אדם שלא גדל בחברה ולא קלט מתרבותה. אפשר לומר שמוגלי, התינוק שגדל אצל הזאבים, הוא היחיד אשר ''נולד חופשי'', אך אנו יודעים כי מוגלי האמיתי לא ידע לדבר, וזו הטעות העיקרית של ז'אן ז'ק רוסו: האדם נולד אל תוך הטבע ובמסגרת התרבותית (שלשלאות). ייתכן שזה לא נעים לאוזן, אך פשוט אין דרך אחרת. המחקר הוכיח שגם קופים הזהים מבחינה ביולוגית יוצרים חברות ''דמוקרטיות'' ו''אוליגרכיות'', כלומר גם להם יש מסורת פוליטית, כל שכן שזה נכון לגבי בני אדם. אין בן אדם ''טבעי'' ומשום כך אין ''בן אדם אוניברסלי'' - העניין של החינוך בציר ההיסטוריה נעשה למרכזי בהבנת הבעיה של הטוב והרע. אני מכיר רק שתי תרבויות אשר באופן אולטימטיבי שמו דגש על החינוך ההדרגתי במשך הדורות - התרבות הסינית של קון פודזה (קונפונציוס) והיהדות. אחרים מחפשים פתרונות מהירים יותר וכך הם מגיעים לתזה לפיה הטבע הוא טוב, או פרולטריון הוא טוב, או אפילו דמוקרטיה היא טובה. ה''טוב'' הזה מכוון לפתור את ''סל הבעיות'' באופן אוטומטי ובעיקר לבטל את חובת החינוך והריסון העצמי. הספר שלפנינו ילמדנו שאין טוב מוחלט ואוטומטי כי הרוע יושב בתוכנו, טמון בגנים שלנו. המחבר מוכיח את זה בהסתמך על קופי-האדם.
מובן שהוא יוצא מנקודת המבט הדרוויניסטית, אך גם מי שאיננו מקבל את הנחתו לא חייב להיבהל. קודם כל נפנה לדרווין עצמו המחבר מביא ציטוט מעניין עד יותר: ''כשלעצמי, טוב-טוב לי להיות צאצא לאותו קוף קטן ונועז אשר התייצב בפני אויבו הנורא כדי להציל את חיי שומרו, או לאותו בבון זקן אשר ירד מן ההרים וחילץ בתפארת ניצחון את חברו הצעיר מתוך להקה של כלבים נדהמים - מאשר לפרא המתענג על עינוי אויביו, מעלה קורבנות אדם, נוקט רצח תינוקות בלא מוסר כליות, נוהג בנשותיו כשפחות, אינו יודע הגינות מהי, ושוגה באמונות תפלות מתועבות מאין כמותן''. דבריו אלה מראים כי בעיה של דרווין הייתה מוסרית יותר ממדעית ואכן פתרונו היה מוסרני ואילו מבחינת ההיגיון הוא טעה לאורך כל הדרך. גם ''הפראים'' נוהגים הגינות והקרבה עצמית בנסיבות מסוימות וגם אנחנו נוהגים באופן ''ברברי'' מבחינתה של החברה ''הפראית''. עכשיו למדנו שגם ה''קופים החמודים של דרווין'' יודעים לבגוד, לאנוס ולרצוח תינוקות והעיקר - הדרך מהקוף אלינו עוברת דרך ''הפראי'' ואי לכך פתרונו לתפר - כלום. ברם יש לציין שממשיכיו של דרווין לא חשבו על ה''טוב'' שבקופים, אלא התכוונו למצוא ''הצדקה של הטעות'' ב''צדדים האפלים'' של ההתנהגות האנושית. כך מרכס וחברו ולמידו פרידריך אנגלס ביססו את עקרון חיסול המשפחה והבעלות המשותפת על הנשים על סמך הנוהג של החברה ה''פרימיטיבית'' אם לא ''קופית'', כפי שהם הבינו אותה והם בוודאי טעו בנקודה זו - כמו בכל נקודות האחרות.
לא כולם קיבלו את התזות הנועזות של דרווין. הנוצרים הפונדמנטליסטים נוטים לקבל את דברי המקרא כפשוטם בכל מקום, בכל עת ובכל נסיבות, אך אנו, היהודים מצוויים לחקור את היקום, יצירת ''כפיו'' של הקב''ה, וללמוד את החוקים שהוא חקק לטבע, לפחות כך הבין את העניין הרמב''ם. הדבר נלמד מכך שלתחילת ספר ''משנה תורה'' הכניס הרמב''ם את עיקרי הפיזיקה והאסטרונומיה, כפי שהיו מקובלים בזמנו. אמנם במובן הפוזיטיביסטי המידע הזה התישן, אך העיקרון עומד וקיים. עם הזמן פיתחו המדענים שיטות מחקר שונות, אך כולן מתבססות על שלושה עיקרים: הצגת התזות, פלפול לוגי אודותן ובדיקתן על סמך ''תצפיות אמת''. לצורך חקר האדם היה אך טבעי שהקב''ה יברא מין יצור דומה לבן אדם אך לא זהה לו. הרי אלה הם קופי האדם על ארבעת הסוגים שלהם ואת קרבתם אלינו ניתן למדוד במדד די אובייקטיבי, לפחות כמותי, אשר לצורך העניין נקרא ''קרבה גנטית''. אני מקווה ש''הפלפול'' האלמנטארי הזה יאפשר לכל אדם דתי, גם דתי ביותר, להשתתף בחקר הטבע בכלל וטבע האנוש, בפרט. מה עוד שחקר הוויית הצבא והמלחמה הוא ממש חובה לגביו. אותו הרמב''ם, ''הנשר הגדול'', נשאל על ידי יהודי מוטפיה למה נחרב בית המקדש. תשובתו הייתה מפליאה: ''משום שאנשי אותו הדור לא למדו מלחמה וכיבוש הארצות''. ומשום שהם לא למדו - נפלה יהודה בדם ובאש. האם לא ברור שהיא תקום בדם ובאש רק אם נלמד את הנושא ברצינות? מובן שהרמב''ם התכוון להבנות העמוקות ולא לסיפורי צ'יזבטים למיניהם. ברם הרמב''ם בוודאי ידע את התשובה הקלאסית - ''שנאת חינם'', סביר שגם יהודי מונטפיה ידעו אותה, אך היא לא הספיקה להם. במישור זו לדברי רמב''ם יש לתת את הפירוש הבא: ''הבנת הוויית צבא ומלחמה היא תנאי הכרחי לחיסולה של שנאת חינם''.
ברם, הקרבה הגנטית והאנלוגיות הנגזרות ממנה, אינה מסבירה את הכל. לדוגמה, השימפנזים קרובים אלינו ב-92 אחוזים של הגנים שלהם - אך עדיין ייתכן שהשוני ההתנהגותי קשור דווקא ל-8 האחוזים המפרידים - ואז כל הבניין הלוגי יקרוס. אכן, גם הגורילות קרובות לשימפנזה לא פחות מאתנו ובכל זאת בהרבה אספקטים כולל האלימות, ''מנהגיהם'' שונים מאד. החוקרים היפניים גילו אצל מקקים הזהים מבחינה גנטית, דפוסי חברה שונים - מ''דמוקרטיה'' עד ל''אריסטוקרטיה''. יתרה מכך, ייתכן שמה שטפל ושולי אצל הקופים יהיה העיקרי והשולט אצל בני אדם (וגם להפך). כך המשפחה הזוגית (מונוגמית) אינה אופיינית לשימפנזים, אך הזוג המתבודד אשר נזכר בקטע הפותח, הראה סימנים ברורים של אהבה: הנקבה למרות פחדיה, חזרה לחברה הפצוע וטפלה בו ברחמנות במשך כמה ימים - עד שנפטר. כמו כן קראתי שאצל קופי הגיבון (אי בורנאו וסומטרה) האהבה הזוגית היא הנורמה עד כדי כך שבמות אחד מבני הזוג השני נפטר מצער. אם כן, מדובר באנלוגיות ולא ב''לימוד ישיר''. אמנם גם בתוך המגבלה הזאת היה מן הראוי לחקור את הפן האלים אצל ''הנקבה האנושית'' - המחבר נמנע מכך, כנראה מתוך ההנחה ''הפמיניסטית'' הא-פריורית שאין אלימות אצל הנקבות. זה מן הלקויים המתודולוגיים של הספר. אולם קשה להכחיש שיש ''ממש'' בשיוך האלימות לגברים יותר מלנשים.
אצל קופי-אדם קיים הבדל אנטומי עצום בין זכר ונקבה, עד כדי כך שזכר של אורנג-אוטן מפאת כובד משקלו איננו יכול לגור על העצים כמו הנקבה. אצל הגיבונים ההבדל קטן, אצל שימפנזה הוא קטן יחסית. אצל בני אדם הוא קיים, אך איננו קריטי. נקבות (נשים) מסוגלות לבצע אפילו עבודות פיזיות קשות שלא לדבר על עבודות אינטלקטואליות. כשהמציאו את מכונות הכתיבה הייתה סברה שרק לגברים יש כישורים טבעיים לריכוז הנדרש לתקתוק על המכונה החדשה ואילו הנשים - דעתן קלה לעבודה קשה זו. ''סברות'' כאלו אפשר להזכיר רק בתור בדיחה, אך אין ספק שבתחום אחד ההבדל קיים ימשיך להתקיים - הוא התחום של הרבייה והמין הקשור עליה. גור האדם (התינוק והילד) איננו ''נולד חופשי'' אלא לתוך חיק המשפחה והחברה ורק בתוכה הוא יכול לגדול לבן אדם במובן המלא. נזכור תמיד דברי היינץ גודריאן, אחד מהמצביאים הגדולים של המאה ה-20: ''הידידות של החברים האצילים, חיבת הילדים ואהבת הנשים הטהורה זה כל האדם'' - כל זה ניתן ללמוד רק מתוך הדוגמאות האישיות, כעין ''שימוש תלמידי חכמים''. בן-אדם משתייך לקבוצת היונקים וכל הנקודה הזאת לא שונתה, הנקבה ולא הזכר תטפל בתינוק שנולד, בפשטות היא תשב במערה כאשר הדוד, הבעל והבן המבוגר ילכו לצוד את הממותה. היה אבסורדי להניח כי ההבדל ביחס ללידה, הנקה וטיפול בתינוקות לא היה מטביע את חותמו על כל המכלול הפיזיולוגי והפסיכולוגי. במובן זה, זכר ונקבה ''מכוונים'' לחלוקת התפקידים, גם אם הם מסוגלים להשלים ולהחליף זה את זה, בשעת הצורך. היכולת הזאת מקנה למשפחה את היציבות והגמישות.
באשר לאלימות - די ברור שהזכר (הגבר) יותר ''קרוב'' לנושא, אך אין לו בלעדיות עליו. ולא רק משום שהנקבות יודעות להיות אכזריות ואלימות. בגברים, וגם בזכרי קופים, טבועים יסודות ''אציליים'' כגון נאמנות לקבוצת הלוחמת עד כדי הקרבה עצמית למען החבר, אך יש בהם אלמנטים של החברים, המתרחבת עד לגדוד, שבט, אומה ומדינה, אך הקרבה יסודות של אלימות, בעצם, אם אנו מדברים על מה שמאפיין את המנטאליות הגברית כגברית - בהכרח נגיע לאלימות - מסוגים שונים. המחבר חוזר ומדגיש שרובם קשורים למין, ביתר דיוק למה שקרוי ''אסטרטגית הרבייה''. ההנחה הסמויה הייתה ש''האסטרטגיה האלימה'' היא המוצלחת ביותר, כלומר הגבר האלים ''ישתלט'' על מספר מכסימלי של נשים, ומביא לעולם מספר מכסימלי של צאצאים. באמת הספר ממש גדוש בדוגמאות מסוג זה - אם אינני טועה כולן משויכות לחברות נכשלות. בדרך הזאת הכי קל להסביר את האונס, אך הבדיקה הדקדקנית תעלה ספקות כבדים על ההסבר הפשטני. לפי המחבר המלחמה היא ''חגיגת האלימות'' והמנצחים מנצלים את ''המומנטום'' כדי לאנוס את הנקבות של המנוצחים וכך להרבות בצאצאיהם, ולו כפעולה אינסטינקטיבית. הוא הביא דוגמאות קשות ומאלפות, אף גם מזכיר שלא מעט חיילים-אנסים רצחו את קרבנותיהם. מכאן נובע שהם לא ציפו להוליד מהן ילדים - ונדרש הסבר אחר מחוץ למעגל הרבייה המודע או הלא מודע. ייתכן שמדובר בתופעה כללית, החוזרת ונשנית אצל בני אדם - האינסטינקטים מהווים תשתית להתנהגות, אך היא תשתית זו ''מתמזגת'' עם דפוסי התרבות - מערכת הריסונים, החובות והזכויות המקובלות.
ברם כל ''אסטרטגיה'', כולל ''אסטרטגיות הרבייה'', מבוססת על הצפי של ''תגובת הפרטנר'' חוץ מהמקרה הקיצוני של העליונות המוחלטת. בקרב האצולה של ימי הביניים הנישואין היו עניין של פוליטיקה, האהבה לא נדרשה ובדרך כלל לא הייתה בנמצא במשפחת האצילים. ממדי התופעה היו גדולים ואז שמו לב שהילדים המוצלחים באמת נולדים לזוג האוהב ולא רק ''מזדווג''. כך או כך, בחברה המודרנית האישה בוחרת בגבר לא פחות משגבר בוחר בה - וזה טוב לדעתי. עכשיו נשאל את עצמנו איך היא בוחרת אותו. הספר מביא מחקר בקרב סטודנטיות בארה''ב, התברר שהפנטזיות המיניות שלהן כללו אלמנטים של אלימות מצד הגבר, ליתר דיוק כעין משחק באלימות, אך הפן הזה היה כאילו נחוץ לבחורות - בריאות נפשית יש לציין. ייתכן שיש ''הגיון ביולוגי'' בדבר. ב''חלוקה הביולוגית'' הזכר הוא המגן - אם יהיה ''נקי מאלימות'' - איך יגן עליה ועל ילדיה בשעת הצורך? מעבר לכך הוא לא יהיה מסוגל להוריש את הגנים הנדרשים לצאצאיה הזכריים, אם היא תרצה שיהיו לה בנים ''נורמאליים'' שימצאו להם בנות הזוג בעתיד. לשם הצורך בהגנה, האישה תהיה מוכנה להסתכן בגילויים מסוימים של האלימות - ההנחה נראית הגיונית על פניה. המפתח נמצא בפירוש של התיבה ''מסוימים''. קשה להאמין שבאופן טבעי האנשים אינם מבינים, או לפחות מרגישים את הדברים האלה, אלא אם כן הם עברו שטיפת מוח אינטנסיבית אצל הפמיניסטיות הקיצוניות או אצל זרמים רעיוניים דומים. אך עדיין נשאר הגבול של ההבנה - מה שבעיני הבחורה התמימה נראה כ''משחק'' עלול להיראות כ''הזמנה'' בעיני הגבר - כי תפיסת עולמם שונה. על הפער הזה אמור לגשר ''החינוך המיני'' - אך רצוי שיהיה מכוון ל''ידידות אצילה ולאהבה טהורה'', כפי שנאמר לעיל. מכל מקום ביפן היה מקובל שבנות סמוראים למדו אומנויות הלחימה - לא בכוונת שווא להשתוות ללוחמים מנוסי קרבות, אלא כדי להבין את בעליהן ואת בניהן. בתובנה שפיתחנו לעיל יפן משתייכת למעגל התרבותי של קון פודזה, מעבר לכך ביפן של היום מקובל שכל סטודנט ילמד אומנות הלחימה מהמבחר הרחב בין קן-דו לאי-קי-דו. התיבה ''דו'' (דרך, הלכה) מראה שמדובר בפילוסופית חיים ולא בטכניקה, כל האסכולות הלחימה המודרניות מלמדות להימנע מהאלימות מתוך יכולת להפעיל אותה אם צריך, ומוכנות להקריב את החיים למען המטרה הראויה.
ומה היא המטרה הראויה? האם לא היה מן הראוי למחוק את זכר האלימות מתחת פני השמיים? האם לא על כך ניבאו נביאי ישראל? אין לי תשובה לשאלה זו, וגם למחבר אין. הוא נוקט גישה פוזיטיביסטית: בינתיים עוד לא הגיע העת, והעתיד ידון בעתיד. ניתן להניח שבמובן האולטימטיבי העת לא תגיע בכלל ומי שטוען לשלילה המוחלטת של האלימות מתכוון שלא יופרע השלטון האלים שלו. החלק הזה של הספר עניין אותי יותר מכל השאר. וכך כותב המחבר: ''צדק ושיתוף פעולה אינם יכולים להתקיים בלי נקמה'' - האם אתם מדמיינים נקמה בלי אלימות? ועוד, ביתר חריפות: ''אין בנמצא שום אסטרטגיה או מדיניות רשמית יחידה שיש בכוחה לשמש מגן מלא מפני התקפות הטרור. אבל בטרור, כמו בכל צורות המלחמה האחרות, הביטחון הגדול ביותר שבגדר האפשר מסתמך על נכונותה של הקבוצה החברתית כולה לפעול בתקיפות ובהחלטיות להנחתת תגובה מהירה, מכרעת וכבדה לכל מעשה טרור. משא ומתן עם הטרוריסטים, לעומת זאת, רק מזמין התקפות טרור נוספות''. במילים אחרות נגד האלימות יש להפעיל אלימות - וזה ''עסק גברי'' כפי שאנו מבינים. האישה נלחמת ב''מלחמת אין ברירה'' עם הגב אל הקיר בהגנת גוריה - ואין אכזרי ומפחיד מלחימה זו. אך לפעמים ''מלחמת אין ברירה'' כבר אבודה. לעומת זאת הזכר נלחם גם ב''מלחמת יש ברירה'', היא ''מלחמת מנע'' ולפעמים אף ''מלחמת הכבוד''. הכבוד, כולל הכבוד הלאומי, איננו דבר מבוטל. מי שנלחם על הכבוד מרתיע, ''מלחמת הכבוד'' היא תגובה על תחילת האיום בלי המתנה שיצמידו לך סכין לגרון. עכשיו אנו מבינים את הסיבות לשנאה התהומית של הפציפיסטים הגלויים והסמויים למושג של ''כבוד לאומי'' ושל הקבוצתיות הלאומית בכלל, מה שקרוי אצלם ''שבטיות''. בקביעה זו אני עומד על חשיבותה ונחיצותה של האלימות בחברה בת זמננו לפחות. מבחינה זו אינני מסכים לכותרת של הספר ''הצד האפל של הגבר'' - לדעתי היכולת והמוכנות להפעיל כוח הוא הצד היפה של הזכר האנושי. אמנם המוכנות הזאת מחייבת במידת הריסון העצמי הבאה מתוך החינוך והניסיון ההיסטורי. אני יכול רק לחתום על הביטוי החריף של המחבר: ''עלינו להעמיד את הוראת ההגינות, הצדק וערכי אנוש בראש סולם העדיפויות. הנערים ההופכים לגברים צעירים צריכים להיות חדורים בערכי האנוש העמוקים הללו, שאותם הקנו להם הוריהם. שנית, עלינו להחליט על שיתוף פעולה בינינו שיהפוך את העבריינות האלימה - אונס, רצח, מלחמה בקיצור, כדי לשים קץ לאלימות עלינו להנהיג 'עין תחת עין'''. תוקפנית, השמדה וטרור - לא רק ל''לא משתלמת'' לעושיה, אלא גם למכאיבה.
בין גנטיקה לחינוך
