שר המשפטים הירדני
חוסיין מג'אלי הצהיר כי הגיעה העת לשחרר את
אחמד דקאמסה, החייל הירדני שרצח ב-1997 שבע נערות ישראליות שעה שטיילו באזור נהריים, סמוך לגבול ישראל ירדן. שר המשפטים הירדני דהיום שימש כסניגורו של דקאמסה בעת משפטו.
הצהרתו של שר המשפטים עוררו מורת רוח ורוגז רב בישראל. משרד החוץ בראשותו של המתנחל
ליברמן מיהר לשלוח מחאה לממשלת ירדן. בנושא זה, שחרור רוצחים, ראוי היה שישראל תנמיך את קולה. ראשי מחתרת הטרור היהודית משנות ה-80 של המאה הקודמת שראשיה הורשעו בין השאר ברצח סטודנטים פלסטינים חפים מפשע ונידונו למאסר עולם, שוחררו כעבור שבע שנים בעקבות חנינה שהעניק נשיא המדינה דאז הגנרל
חיים הרצוג (איש מפלגת העבודה). ללמדנו שמי שרצחו פלסטינים לא ירצו אפילו חלק זעיר ממלוא עונשם.
משוחררי מחתרת הטרור היהודית, מרביתם מתנחלים, חזרו ונקלטו בחברה הישראלית ''היהודית והדמוקרטית'' מבלי שאות קין יוטבע על מצחם. חלקם חזרו להיות שודדי קרקעות בשטחים הכבושים, אחרים נקלטו במערך הממשלתי והציבורי. אחד מהם, הטרוריסט והמתנחל
חגי סגל מכהן כעיתונאי בתחנת הטלוויזיה של הכנסת. בהשוואה לישראל נוהגת ירדן בהגינות יתירה. הרוצח דקאמסה כלוא כבר 14 שנים, כפליים מעמיתיו הרוצחים היהודים. אם תנהג ירדן כישראל תשחרר מיד את דקאמסה באמצעות חנינה של המלך ותעמיד לרשותו סיוע ממשלתי כפי שישראל העמידה לרוצחי מחתרת הטרור.
אבל אל דאגה. ירדן הודיעה כי שחרור דקאמסה לא עומד על הפרק. כך ראוי לנהוג.
חרם דרבנו דוד רותם
יו''ר ועדת החוקה של הכנסת, המתנחל והגזען הפעלתן
דוד רותם, העביר בוועדה הצעת חוק לקריאה ראשונה בכנסת האוסרת על אזרחים ישראלים לקרוא לחרם על ישראל ועל ההתנחלויות שאינן חלק מישראל.
אם הצעת החוק תתקבל איהפך לעבריין. לא שאינני כזה היום. מאחר ואני בעל עבר עשיר במעצרים, חקירות והעמדות לדין בגין התנגדותי לכיבוש, עבריינות שלדידי יש עימה כבוד, יתווסף עתה סעיף נוסף שבגינו יעמידו אותי לדין. כמובן שמדובר בחוק בלתי חוקתי המנוגד לכל ערכי הדמוקרטיה וחופש הביטוי, בדומה לחוק שהיה אוסר על יהודים לאכול מזון כשר. על כן אמשיך לקרוא ולפעול למען החרמת ישראל של כיבוש ואפרטהייד כפי שתמכתי בשעתו בחרם על דרום אפריקה.
הצעת החוק אם תתקבל, יש לה גם פן חיובי, כי היא תשמש תחמושת חשובה לכל אלה שקוראים לחרם על ישראל. מדינה שמצפונה נקי לא נזקקת לחוקים כאלה. הצעת החוק מוכיחה כי יש לפעילות בעד החרמת ישראל, כל עוד היא שוללת זכויות אדם מעם אחר, כוח והשפעה.
גם אם ייקח זמן, הכיבוש ומשטר האפרטהייד הנלווה אליו, יובסו ועימם כל תומכיהם.
עוד חוק פסול
מתקפת החוקים הממוססים דמוקרטיות לא נעצרת. זה עתה קיבלה הכנסת חוק השולל את גמלתו של חבר הכנסת לשעבר ד''ר
עזמי בשארה. מכאן גם שמו הלא רשמי של החוק ''חוק עזמי בשארה''.
למי שלא זוכר: עזמי בשארה הוחשד על ידי השב''כ כי במלחמת לבנון השנייה (קיץ 2006) סייע לחזבאללה בטיווח טילים על ישראל. בעקבות זאת יצא את ישראל, הגיש את מכתב התפטרותו מהכנסת לקונסול ישראל במצרים, ומאז לא חזר לישראל.
עזמי בשארה היה אחד המייצגים הבולטים של רעיון מדינת כל אזרחיה, והשפעתו חרגה ממה שקרוי בישראל ''המגזר הערבי''. במקום להתמודד עימו פוליטית, החליט השב''כ לחסל אותו באמצעות הפללה במישור הביטחוני.
השופטים בישראל הם שפוטי שב''כ ואין לאיש, בוודאי לא לערבי, סיכוי כלשהו למשפט הוגן כשהשב''כ עומד מאחורי התביעה. ההרשעה ברורה מראש. במצב דברים זה נראית טבעית החלטתו של בשארה לעזוב את ישראל ולחסוך מעצמו שנות מאסר ארוכות. לא הייתי נוהג אחרת.
ההאשמה עצמה נשמעת אבסורדית וגובלת בעלילה. בשארה, שלא היה בצבא ואין לא מושג בטיווח כלי ירי, אינו מסוגל לפעילות כזו. ברור על פניו שיש כאן ניסיון חיסול באמצעות בית המשפט. אדם סביר לא ישים ראשו תחת גיליוטינה אם יש לו אפשרות להיחלץ ממנה. ובשארה נחלץ.
מכל מקום האיש לא הועמד לדין ולא הורשע. המצב המשפטי הוא של גרסה מול גרסה, וכל עוד זה המצב המאזניים נוטות לזכותו של בשארה, בבחינת זכאי כל עוד לא חויב בדין.
כל זאת לא מעניין את הימין בכנסת. לדידו בשארה הא בבחינת מורשע גם ללא משפט, ועל כן החליטו לשלול ממנו את הגמלה. שלילת גמלה נוגדת את סעיף 3 לחוק יסוד כבוד האדם וחירות הקובע: ''אין פוגעים בקניינו של אדם''. הגמלה היא קניינו של האדם. הוא צבר אותה מכוח עבודתו. פגיעה בגמלה היא גם פגיעה בבת/בן הזוג ובילדים. לכן לא תישלל הגמלה של הנשיא לשעבר קצב אף על פי שהורשע באונס, או גמלתו של שר האוצר לשעבר
הירשזון שהורשע בגניבה ונשלח למאסר. ובדין שכך. אבל בשארה, שלא הורשע, יש לו חסרון בלתי נסלח בעיני הימין: הוא ערבי, ועל כן כללי חזקת החפות וזכות הקניין לא חלים עליו. גזענות במרעה.
קראתי בסיפוק שארגון זכויות האדם עדאלה יערער על חוקיותו של החוק בבית המשפט העליון. אינני אופטימי באשר לתוצאות כי הגזענות מלחכת גם את הגלימות של שופטי בית המשפט העליון, אבל לנסות צריך.
אל עראקיב
אל עראקיב הוא כפר בדואי בנגב הקיים עוד מימי הכיבוש העותומני. ממשלת ישראל מגייסת נגד תושבי הכפר את עוצמתה השלטונית הברוטלית כדי לפנותם מכפרם. בחודשים האחרונים נהרס הכפר 17 פעמים בידי המשטרה אבל תושבי הכפר בונים אותו כל פעם מחדש.
הריסת הכפר וגירוש תושביו הם חלק ממדיניות ישראלית עקבית מאז הקמתה של ישראל: גזילת אדמת הבדואים ומסירתם ליהודים, וריכוז הבדואים בגטאות צפופים בניגוד לכל תרבותם ומסורתם. כל זאת במסגרת האידיאולוגיה הציונית של מקסימום קרקעות ליהודים ומה שפחות לערבים.
מדיניות זו גרמה לכך שכל הישובים הערביים בישראל סובלים ממצוקת קרקעות, אין רזרבה לגידול טבעי, שהרי חלק ניכר מאדמותיהם הופקעו לטובת הקמת ישובים יהודים. בכל תולדות מדינת ישראל נתקשה למצוא דוגמה אחת בה הופקעה קרקע יהודית לטובת הרחבת ישוב ערבי. ההיפך כאמור יש בשפע. הדבר מזכיר את מדיניות האריזציה הגרמנית בשנות ה-30 של המאה הקודמת שכללה בין השאר הפקעת רכוש יהודי ומסירתו לגרמנים.
עד כה הצליחה ישראל לנטרל את האוכלוסייה הבדואית במדיניות הפרד ומשול. ההפגנות במצרים הוכיחו כי אפשר גם אחרת – לשלב כוחות בעקירת הרודנות.
תשמעו סיפור
הכתב של הרדיו הסורי שדיווח מצפון המדינה סיים את תפקידו ונערכה לו מסיבת סיום. במסיבה התארחו כמעט כל חברי המטכ''ל הסורי, כולל הרמטכ''ל, וכן דמויות בכירות מהממשלה, בהם ראש הממשלה וכמה משריו. במסיבה העלו הנוכחים את מסירותו לתפקידו, את אחריותו ונאמנותו למדינה. הרמטכ''ל הסורי הפליג בשבחיו של הכתב, וציין כי הוא תמיד דייק בדיווחיו, כפי שמצופה ממי שמועסק בתחנה הממלכתית. גם דובר הצבא בדרגת גנרל, לא חסך את שבחיו וציין שההודעות הרשמיות של הצבא קיבלו אצל הכתב תמיד את המשקל הראוי ודווחו במלואן.
כולם הדגישו כי התמונה שקיבל המאזין הסורי מדיווחי הכתב הייתה תמיד מהימנה ואחראית.
כהוקרה על מסירותו קיבל הכתב העברה לתפקיד חדש בעיר הגדולה דמשק, ו''אין לנו ספק'', אמר ראש הממשלה, ''כי גם בתפקידו החדש יעמיד הכתב את כישוריו המקצועיים לשרות הציבור, הצמא למידע אמין ואחראי''.
זה סיפור שיכול להתרחש אצל שכנתנו הצפונית, בעלת משטר דיקטטורי חד מפלגתי ותקשורת מגויסת, שלא מקפידה, בלשון המעטה, על זכויות אדם.
אבל חברים יקרים, תחליפו את סוריה בישראל ודמשק בל אביב ותקבלו סיפור דומה מאוד שהתרחש כאן ועכשיו ב''דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון''.
מנחם הורוביץ שהיה במשך שנים ''כתבנו בצפון'' של התחנה הצבאית ''גלי צה''ל'' ושל הערוץ השני (תחנת הטלוויזיה הנצפית ביותר בישראל), סיים לאחרונה את תפקידו, ונערכה לכבודו מסיבה בה השתתפו חלק ניכר מחברי המטכ''ל, בהם הרמטכ''ל, זה שהיה וזה שניכנס לתפקידו בימים אלו, וגם דובר הצבא וגם מי שהיה ראש ממשלה ועיתונאים רבים וכולם הרבו בשבחיו של הכתב ''האחראי והמסור'' וכו' וכו' וכו' כנהוג בסוריה הדמוקרטית.
המסיבה שודרה כמובן גם כאירוע חדשותי, וכל העם בישראל ראה ושמע את הקולות. עכשיו הוא בעיר הגדולה תל אביב בתפקיד חדש של כתב המעודד צרכנות. כפי ששירת בנאמנות את הצבא, כך הוא משרת עתה בנאמנות חברות ומותגים. אם תרצו לקבל מושג על קשרי הגומלין בין תקשורת, צבא, ממשלה והון בישראל, קחו את הסיפור של מנחם הורוביץ ותלמדו אותו היטב.
עכו''ם
צפיתי בטלוויזיה בטקסי חילופי הרמטכ''לים בין
גבי אשכנזי היוצא ו
בני גנץ הנכנס. טקס ראשון במשרד ראש הממשלה בירושלים והשני במחנה מטכ''ל בתל אביב. היה מרשים.
בטקס בירושלים ישבו על הבמה ראש הממשלה, שר הביטחון ושני הרמטכ''לים, מולם כל המכובדים, שרים, חברי כנסת, משפחות וחברים שהוזמנו לטקס. ראש הממשלה ושר הביטחון הצמידו לבני גנץ את דרגת הרב אלוף ומעתה הוא רמטכ''ל.
כל הארבעה נשאו נאומים. ראש הממשלה הזכיר בדבריו את אימו של גנץ ששוחררה ממחנה הריכוז ברגן בלזן כשהיא שוקלת 28 ק''ג. גנץ ואשכנזי דיברו גבוהה על ערכי צה''ל, וגם שר הביטחון דיבר אבל אינני זוכר מה אמר. אחר כך היה טקס במחנה מטכ''ל בתל אביב, עם תזמורת הצבא, מסדרי כבוד והרמת כוסיות ושוב נאומים על ''איכותם המופלאה של חברי המטכ''ל'', והנה גנץ, גבוה ונאה, מרים את ילדו שלומד בכיתה א' כמו שאבא גאה עושה בכל מקום, ודמעות זלגו מעיניי.
לאחר שגמרתי לבכות מרוב התרגשות, תהיתי, האם הצבא הזה באמת יגן עלי? האם מדובר בצבא הגנה לישראל, כשמו הרשמי? או שמא בצבא משטרה, שעיקר תעסוקת חייליו בתפקידי שיטור ודיכוי של אוכלוסייה אזרחית, גיבורים על ילדים, נשים וזקנים. לא צה''ל אלא צמ''ל (צבא משטרה לישראל). לכל זה לא היה זכר בדברים החגיגיים. המלה כיבוש לא הופיעה אצל איש מהנואמים. על אלו ערכים הם מדברים?
בין טקס אחד למשנהו הראו את שני הרמטכ''לים מבקרים בכותל המערבי, לכאורה אנשים חילוניים, אבל מתנהגים כמו עכו''ם (עובדי כוכבים ומזלות), ממלמלים טקסט שהכתיב להם רב הכותל, ודוחפים פתק לאבנים כאחרוני המשיחיסטים. דיסכותל, כפי שכינה פרופסור
ישעיהו ליבוביץ המנוח את נוהג הטמנת הפתקים שאינה אלא עבודת אלילים של אבנים.
אינני שם מבטחי בצבא כזה.
צדק ישראלי, הפעם בחיפה
קודם העובדות היבשות: אדם ניכנס למסעדה בחיפה כשהא לבוש במדי צבא. כנראה חייל. מדובר במסעדה בבעלות ערבית. המלצרית ניגשה לחייל וביקשה ממנו לעזוב לאור מדיניות המסעדה לפיה אין כניסה לאנשים במדים.
החייל הגיש תביעה לפיצוי בגין השפלה ואפליה. אליו הצטרפה התנועה הפשיסטית ''אם תרצו'' המנהלת מסע מקרתיסטי נגד מרצים באוניברסיטאות הנחזים בעיניה כשמאליים.
הצטרפות ''אם תרצו'' לתביעה מחזקת את טענת בעלי המסעדה כי הכל פרובוקציה. עוד טענו כי אין מדובר באפליה על רקע לאומי, שהרי החייל הוזמן לסעוד בבגדים אזרחיים, מה עוד ובין חיילי הצבא יש גם לא יהודים.
שופטת בית משפט השלום בחיפה,
עדי חן-ברק, קיבלה את התביעה וחייבה את המסעדה לשלם לחייל 5,000 (חמשת אלפים) שקלים.
שאלה: האם זה לגיטימי שמסעדה ערבית לא תרצה לראות בין אורחיה חיילים במדים? לדעתי כן. שהרי יתכן וקרובי משפחה של בעלי המסעדה נהרגו על ידי צבא הכיבוש, או שמא התמונות שהם רואים מדי יום בטלוויזיה על ההתעללות צבא הכיבוש בבני עמם, גורמות להם לא לרצות לראות לובשי מדים במסעדה.
שאלה: האם זה לגיטימי שבעל מסעדה יהודי בניו יורק יבקש מאורח הלובש מדים המזכירים מדי חייל גרמני במלחמת העולם השנייה, לצאת?
שאלה: האם זה לגיטימי שבעל מסעדה חרדי יבקש מאורחת הלבושה בחושפנות יתירה, בניגוד לקוד הלבוש החרדי, לצאת?
אני מניח במידה רבה של ביטחון שבשני המקרים האלה תנועת ''אם תרצו'' לא הייתה מגישה תביעה על אפליה.
אבל אם אפשר להתנכל לערבי שלא שותף לפולחן אלילות המיליטריזם הישראלי, הם לא יוותרו על ''המצווה'' הזו.
בין תרבות לאמנות קצת דימונה
השבוע הלך לעולמו האדריכל יצחק ישר שנמנה עם חשובי האדריכלים בישראל.
הוא תכנן את מוזיאון תל אביב לאמנות ואת בנין הפקולטה לאמנות באוניברסיטת תל אביב, ובין לבין הוא תכנן גם את הכור האטומי בדימונה (בשפה מכובסת – הקריה למחקר גרעיני). אינני יודע אם הוא חש בסתירה שבין האמנות שמייצגת את הנשגב שבאדם לבין ייצור נשק גרעיני שמייצג מוות, חידלון, הרס ושממה. באחת, שואה. יש כאן ביטוי לדואליות הישראלית, כמו אותו רופא שבבוקר מציל חולים בחדר המיון, ואחר הצהריים הוא עושה מילואים במתקן חקירות של השב''כ ומאשר עינויים.
להחרים את החרום
הערה נבונה של ידידי
מרדכי ואנונו: בעוד במצרים מבטיח הצבא לבטל את חוקי החרום שהנהיג
מובארק לפני 30 שנים, בישראל עסקים כרגיל וחוקי החרום מאז הקמת המדינה עדיין בתוקף. הגיע הזמן שישראל ''הדמוקרטית'' תלך בעקבות מצרים ותבטל את חוקי החרום שמהווים תשתית להפרות זכויות אדם.
צביעות ישראלית
