|
|
|
אביר לבן
ד''ר אורי מילשטיין
צבאות והבנת התנהגות האדם
הוגה הדעות הצבאי הבריטי, בזיל לידל-הארט, כתב שרוב ההישגים הכבירים ברפואה הם תוצאת מאמציהם של ההוגים המדעיים והחוקרים ולא של הרופאים המעשיים, בעלי הניסיון הרב והמגוון, ואילו רוב אנשי הצבא המתיימרים להיות גם הוגים וחוקרים צבאיים מסתמכים על ניסיונם בניהול מלחמות וקרבות ופוסקים הלכות צבאיות על- פי ניסיון מועט וקטוע זה. לדברי לידל-הארט, ''הניסיון הישיר מצומצם הוא... מכדי לשמש יסוד מספיק הן לתיאוריה והן ליישום'' (1). למצביאות מעולה ולמחקר מעולה דרושים טיפוסי אישיות שונים. ואכן, החשיבה הצבאית אינה נכללת בתהליך צבירת חקר המציאות לאורך ההיסטוריה, וחורגת מ''מודל הביצה'', שלפיו התהליך המדעי נכלל בתרבות המתוחכמת והוא דומה להפרדה קולקטיבית (ממושכת יותר מן הניסיון האישי) של הליבה הצהובה מן הקליפה התפלה. תחום שלא פותחה בו תיאוריה ושהניסיון הישיר בו מצומצם, הוא תחום אנטי-אינטלקטואלי שמרובים בו הדעות הקדומות, המיתוסים והמניפולציות.
במאה ה- 18 התפרסמו תיאוריות חלוציות על התנהגות האדם ועל המדינה. השפעה רבה נודעה לספרו של שרל מונטסקיה הצרפתי ''רוח החוקים'' (1748). פרסומים אלה עוררו גם גישות ביקורתיות כלפי אופן הנהגת צבאות וכלפי היסטוריונים צבאיים. אחד מבכירי המצביאים הצרפתים במאה השמונה עשרה, המרשל מוריס דה-סאקס, כתב: ''כל המדעים בנויים על עקרונות וכללים, לא כך המלחמה. המצביאים הגדולים שכתבו עליה ספרים אינם מספקים לנו כאלה, ואנו זקוקים לתבונתנו העילאית כדי לחשפם. גם אין לחרוץ משפט על-סמך דברי ההיסטוריונים, כי הרי נוהגים הם לכתוב על המלחמה רק כפי שהיא משתקפת בדמיונם-הם; ואילו המצביאים שכתבו על מלחמות , הללו שאפו לעורר עניין יותר מאשר להרחיב את דעת הקורא''(2). במאתיים השנים שחלפו מאז כתב דה-סאקס דברים אלה לא חל כל שינוי בתרבות הצבאית.
הנשיא השני של ארצות-הברית, ג'ון אדמס כתב: ''בעוד שבכל שאר המדעים חלה התקדמות, נעצרה אמנות השלטון במקומה; הנעשה בימינו(3) בתחום זה טוב רק במעט ממה שהיה לפני שלושת אלפים או ארבעת אלפים שנה''. ההיסטוריונית ברברה טוכמן, שהשתמשה במובאה זאת בספרה ''מצעד האיוולת'', הוסיפה: ''במלחמה, משלח-ידו העיקרי של מעמד השליטים, ניכרת אטימות-המוחין במיוחד''(4).
הבריגדיר הבריטי שלפורד בידואל כתב (1976) שעד מלחמת העולם השנייה לא עלתה על הדעת אפשרות של פתרון בעיות אסטרטגיות בשיטות מדעיות ובחשיבה מדעית. המדענים שירתו, כמעט ללא זכות דיבור, את הקצינים. הם נתבקשו לספק את כלי המלחמה, אבל אף אחד לא שאל אותם: כיצד נעשה אותה? ''חקר הביצועים'' בצבא נולד רק במלחמת העולם השנייה. רק אז גויסו אנשים, כדברי בידואל, ''במטרה אחת ויחידה, חשיבה'', והתחיל יישום מדעי ההתנהגות בצבא(5). אבל גם חקר ביצועים בא לידי שימוש בהתחלה רק לשיפור כלי הנשק ושיטות הפעלתו. הוא הופעל לגיבוש אסטרטגיה צבאית ולניהול מלחמה על ידי שר ההגנה האמריקאי רוברט מק-נמארה בשנות השישים של המאה העשרים ונחל כישלון אדיר במלחמת וייטנאם, משום שהוא לא התבסס על הבנת הוויית הצבא והמלחמה.
גם בידואל, הפתוח והביקורתי יותר מרוב אנשי הצבא, לא הבין שהשימוש בטכניקת ''חקר הביצועים'' שיפרה בעיקר את עבודת המטה ולא את הלחימה והקרב, שהם ''מה שהתשלום במזומנים הוא במסחר, שכן על-אף שאפשר שנחיצות הלחימה תתממש למעשה רק לעתים רחוקות, הכול מכוון אליה, ובסופו של דבר, היא חייבת להתרחש ולהכריע''(6), מסתבר שהחשיבה המדעית לא הגיעה לזירת ההכרעה הצבאית אף בתחילת המאה העשרים, ושבידואל לא הבין שהתחום האסטרטגי ועבודת המטה הקשורה בו, ריקים מתוכן ללא המעשה הצבאי הטקטי בקו הדם.
בידואל גם לא הבין שאי-אפשר ליישם את מדעי ההתנהגות במערכות הביטחון אם לא מביאים בחשבון נתונים ניסיוניים מבוססים מתחום הביטחון. מדעי ההתנהגות התפתחו בסביבה אזרחית, לא צבאית; והרי אם לא עומדים לרשותו של מחקר כלים שהותאמו לתחומו, התוצאה חלקית ומוגבלת במקרה הטוב, או מיתולוגית במקרה הרע, שהוא השכיח.
חוקר אסטרטגיה ישראלי, אבי קובר, כתב שהאסטרטגים האזרחים-אקדמיים חקרו במחצית השנייה של המאה העשרים סוגיות של ביטחון לאומי, כי היו להם כלים מדעיים לטפל בסוגיות אלה ואילו ''התחום האסטרטגי-צבאי הוזנח''(7).
על פן אחר של הקשרים הטראומטיים שבין המדע לצבא ולמלחמות אחרי מלחמת העולם השנייה עמד הפילוסוף הישראלי של המדע, פרופ' זאב בכלר. הוא כתב: ''חקירתה של היסטוריית המדע נהפכה למקצוע עצמאי לאחר מלחמת העולם השנייה. נדמה לי שהסיבה המכרעת לתופעה זאת היתה התדהמה לאחר שהתברר כי כשם שהמדע הוא שסיים את המלחמה נגד יפן(8), כך המדע הזה היה עשוי לחסל את בעלות-הברית. התברר שהמדע הוא מכונת-מלחמה נוראה ותרבותנו הדמוקרטית נמצאה פתאום דוהרת על נמר''.(9)
(1) בזיל לידל-הארט, ''אסטרטגיה של גישה עקיפה'', מערכות 1980, עמ' 12-11
(2) מוריס דה-סאקס, עיונים באמנות המלחמה, מערכות 1980, עמ' 25.
(3) תחילת המאה התשע-עשרה.
(4) ברברה ו. טוכמן, מצעד האיוולת, ספריית מעריב, 1986, עמ' 15-12.
(5) מבוא של שלפורד בידואל לספרו של נורמן דיקסון, הפסיכולוגיה של השלומיאליות בצבא, 1979, עמ' 11-10
(6) מכתב מפרידריך אנגלס לקרל מארכס, מ-7 בינואר 1858, בעקבות קריאת ספרו של קלאוזביץ ''על המלחמה''.
(7) קובר אבי, הכרעה - הכרעה צבאית במלחמות ישראל-ערב 1982-1948, מערכות וההוצאה לאור של משרד הביטחון, 1995, עמ' 8. ראה להלן התייחסות מפורטת וביקורתית למחקרו של אבי קובר.
(8) על-ידי פיתוח נשק גרעיני.
(9) זאב בכלר, פילוסופיה של המדע, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1979, עמ' 68.
|
|
|
אביר לבן / טור שבועי
