לפני שלושה או ארבעה עשורים, כל אימת שהתעוררה בעיה ו/או הסתבכות כלשהי במינוי לתפקיד בכיר – במנגנון הצבאי או האזרחי - היו זוקפים את הארוע לעובדה שישראל היא מדינה צעירה וחסרת נסיון. אבל היום, אחרי ששים שנה, אסור שדברים כאלה עדיין יקרו. בעקבות פרשת ''מסמך גלנט'', שר הבטחון אינו יודע מנוח בכל הקשור לסבב המינויים הבכירים לצמרת צה''ל. מן העתונות אנו למדים ש
אהוד ברק מציע לאלופים ''כסאות מוסיקלים'' במטה הכללי של צה''ל. והדברים נעשים ממש כמו בשוק: אם אינך רוצה בתפקיד זה, אז אולי יתאים לך התפקיד ההוא. משל שהתפקידים אינם דורשים מומחיות כלשהי. ממש ''כל דיכפין יתי ויתפוס כסא''. ואי אפשר שלא להגיע מסקנה המתבקשת שלא למדנו כלום מן הנסיון. אותי מטרידה העובדה שתפקיד ראש אגף המודיעין נמסר לקצין שכל נסיונו העצום הוא בלוחמה רגלית. ואין לו שום נסיון מודיעיני.
יש שני תחומים שבהם שום קצין בכיר ככל שיהיה לא מעז להתעמת אתם. תחום הרפואה ותחום המשפט. לא אחת קצין בכיר, ברמה של אלוף או תא''ל, מקיים דיון עם קציני מטה על סוגיה מסויימת. והקצין הבכיר מטיל על קצין המטה, נניח קצין קשר או קצין הנדסה, לבצע מטלה כלשהי. וקצין המטה משיב לו, שהדבר לא ניתן לבצוע. ואז הקצין הבכיר אומר לקצין המטה בערך כך: לא מעניין אותי. תמצא את הדרך. דו-שיח כזה יכול להתקיים עם כל קצין מטה, פרט לשניים: קצין-משפט או קצין רפואה. כאשר אחד מאלה אומר שאי אפשר לבצע, הדיון נסגר. כי תחומי הרפואה והמשפט נחשבים כמקצועות המחייבים השכלה וידע ספציפי. וחבל שהמודיעין לא נכנס לקטגוריה המחייבת הזו. אף על פי, שהנסיון מלמדנו שכך צריך להיות.
בימים אלה שוב מתפרסמים הספורים הכואבים ממלחמת יום הכפורים. מלחמה שנחתה עלינו ב''זכותם'' של האנשים שעמדו אז בראש ארגוני המודיעין החשובים: אגף המודיעין והמוסד. שני הקצינים הגיעו לתפקידם ללא כל התמחות מודיעינית. שניהם היו קציני חי''ר. שניהם היו כל כך מרוצים מן המידע שסיפק להם ''גרון עמוק'' ממחנה האויב. והם הסתפקו במידע שקבלו ופעלו על פיו. והתוצאות הרי ידועות. טפול בידיעה מודיעינית הוא מורכב, וההערכה של הידיעה צריכה להשען על: מי מסר? איך התקבלה הידיעה? באיזה נסיבות? איך הידיעה מתיישבת עם העמדות המוצהרות של האויב? מה המניע למסירת המידע? איך הידיעה מסתדרת עם המציאות בשטח? האם להאמין בידיעה? אם נאמין בידיעה, מה יהיו ההשלכות? וכנ''ל מה יקרה אם נדחה אותה?
בעקבות הכשלון המפורסם של המודיעין במלחמת יום הכפורים, אחד הלקחים היה להפריד בין המודיעין בשטח לבין ההערכה במטה. וכך יצרו הפרדה בין חיל המודיעין לבין אגף המודיעין. מעניין לציין כי כל הדרגים בשני הגופים הם קציני מודיעין מובהקים. פרט לכסא הבכיר ביותר והוא ראש אמ''ן. כאן מרשים לעצמם הדרגים הקובעים למנות כסא מוסיקלי. וכאן נשאלת השאלה אם התפקיד לא מחייב מקצועיות יתרה, אז אולי אפשר לוותר על תקן של אלוף?
כסאות מוסיקלים צבאיים
