|
|
|
קו ירוק
דינה ביכל-שונרא
אחת הטענות שמטיחים באמריקאים היא שאנו נוטים לברוח מתוך העושר המתסכל שלנו אל עולמות בדיוניים בטלוויזיה. כל דור והבריחה שלו: חידוני ידע בשנות החמישים, אופרות סבון בשנות השישים, קומדיות משפחתיות בשנות השבעים, סדרות נוצצות בשנות השמונים וטלוויזיית מציאות בשנות התשעים.
אך מה קורה במילניום החדש? האם האמריקאים יכבו את הטלוויזיות ויצאו לשחק בייסבול בחצרות? לא ולא. הסקירה החמה של עשור זה היא סקירת אירועי חדשות. ולאחרונה, סקירת הבאתה של ספרינגר, לוויתנית אורקה פעוטה, מתוך מיצר פיוג'ט אל מימיה הטריטוריאליים של קנדה.
זר לא יבין זאת. אין מספיק חדשות בעולם האנושי, שצריך למשוך בחוטי הלב של אנשים באמצעות לוויתנית? הרי היא אפילו לא גור-כלבים שנתקלים בו במהלך ההליכה ברחוב ואף אחד לא היה מרגיש אם היא היתה פשוט מוותרת על החיים כיתומה ושוקעת אל קבורה תת-ימית.
אבל עובדה היא שספרינגר מפיקה חדשות מידי יום. מסתבר שהאורקה בת השנתיים התייתמה ושלוויתן גלמוד אינו יכול לצוד דגה. חוקרי הים וסתם-אוהבי-חיות שינסו מותניים וארנקים והביאו אותה צפונה, אל מיצר ג'ונסטון, מבצע שעלה כ- 300,000 דולר, שלא לדבר על ימי התנדבות רבים וכמה שערות אפורות אצל הקונסול האמריקאי בוונקובר, כשהוא נאלץ להסביר לחובבי החיות שהקנדים דורשים בדיקות בריאות ולקנדים שחובבי החיות העסיקו את משרדו תעסוקה מלאה.
הצלחת המבצע נמדד בכך שספרינגר, ששמה הרשמי הוא A-73, אומצה על ידי לוויתנית אורקה בת שש-עשרה. A-73 חצצה בגופה בין הפעוטה והספינות אליה היא רצתה לרוץ. ככל הנראה, היא הודיעה לה בלוויתנית צחה: ''לא לרוץ לכביש, מסוכן שם!''
האם גורלה של ספרינגר חשוב לנו יותר מקורבנות הטרור במזרח התיכון, שלא לדבר על רצח העם בסודאן ועל המהפכות שבדרום אמריקה? לא. אבל הרבה יותר קל לנו להזדהות עם סיפור של אימוץ שצלח.
אנו נמצאים היום בעיצומה של עונת הדובדבנים. באביב הושיט העץ את זרועותיו השמיימה והתכסה כפתורי-פרחים אשר הפכו, בסיוע הדבורים, פירות קטנים וירוקים, פירות שהסמיקו והגיעו עכשיו לבשלות עמוקה.
גם אלה שבחלק הגבוה ביותר של העץ.
כלומר, החלק שרק הציפורים מגיעות אליו.
עץ הדובדבנים מגיע לגובה של כחמישה מטר. העורבים צולחים מרחק כזה בקלות. אין דרך מעשית לעטוף את העץ מפניהן וחוץ מזה, איך אפשר להאשים את העורבים על זה שגם הן רוצה ליהנות מהפרי המתוק?
מצד שני, אנו מטפסים על הסולם ומגיעים גבוה ככל האפשר, מקרבים אלינו ענפים רחוקים ומנסים להגיע בכל זאת אל מקסימום הקטיף, ששה-שבעה קילוגרם עד כה והרבה שכנים וחברים מאושרים ואדומי שפתיים.
הקע-קע-פוניה של עורבי החצר מזכירה לנו תמיד את היותנו במקום שטרם נכבש לגמרי במכבשי התרבות. דביבונית וארבעת גוריה מתרחצים בקערת פלסטיק גדולה בחצר, אלא כשמישהו מסתכל עליהם. עופר זהוב פרווה דולק אחר עלים וחולף מעל הגדר -- ואמו אחריו, לא משמיעה קול אך מעבירה את אותם המסרים שכל אם אחרת מעבירה (כמו הלוויתנית וכמוני: לא לרוץ לכביש! מסוכן שם!) כל האמהות שותפות לגורל הזה של הנחיית צאצאים. אפשר לבנות גדר שתחזיק אותם בחוץ ותשאירו אותנו בפנים, אבל האם לא אפסיד חצי מיופיו של האזור אם הסנאי לא ידלג פנימה ויכרסם אגוזים על גג המחסן שבחצר? האם העובדה שהבית הוא ביתי משמעותה שמותר לי לגזול מהחיות את בית-הגידול שלהן, באמצעים תרבותיים של גדרות ומחסומים?
הדובדבנים אצלנו אורגניים כמעט-לגמרי, כמובן. האם המשמעות של אורח-חיים אורגני אינה חורגת מהשאלה של ''במה ריססנו את האוכל?'' ומגיעה לשאלות רחבות יותר של הזכות לחיות על האדמה?
שבט המאקה, שאיזור זה היה ביתו מאז ומתמיד, מלמדים אורח חיים שמחייב סובלנות רבה כלפי אחינו בעלי הכנף והפרווה. הם לא מורידים את הדובדבנים הגבוהים ביותר מהעצים. יש בעולם מספיק דובדבנים גם עבורי וגם עבור העורבים.
קישורים:
קישור לסיפור הראשון
קישור לסיפור השני
|
|
|
קו ירוק / טור אישי
