התקשורת מדווחת על יוזמתם הגורפת של שלטונות החמאס ברצועת עזה לאיסור הנוהג הנפוץ של עישון נרגילות. זאת במטרה לכפות על תושבי עזה אורח חיים איסלמי שמרני, להחזירם למוטב ולשוות אופי איסלמי מהוגן לחברה הערבית בתחומי הרצועה.
למשמע הידיעה הזאת, שיש בה בהחלט מסרים מעודדים בצד מרתיעים, מאליו צץ הרעיון להפקיד בידי החמאס את הטיפול התקיף בנגע העארסיות הפושה בארצנו ומשחית בה כל חלקה טובה.
שכן, העארסיות היא במקורה מוטציה מזרחית, אך המציאות הישראלית הטרופה מלמדת שגם צאצאי התפוצה המזרח-אירופאית אינם חסינים בפניה. שיעור התפשטותה של העארסיות בקרב הדור הצעיר ממחיש שמדובר במגיפה קטלנית המגלמת בתוכה פוטנציאל הרסני המסוגל להחריב אימפריות מתוך תוכן.
מאחר שהמדיניות הביטחונית של ישראל הסתגלה לדפוסי מחשבה של היערכות אסטרטגית לאיומים קיומיים של אתמול, היא אינה מסוגלת לעכל את הסכנות הקיומיות של היום ובוודאי לא את אלה של מחר. בעוד הקונספציה הביטחונית הישראלית משתעשעת בהיערכות ממלכתית אל מול איומי אירן, תורכיה והפונדמנטליזם האיסלמי, הולך ותופח הגולם העארסי אל מול עיניה האטומות, מבלי שום יכולת להבחין בו או להבין את משמעותו הפורענית.
כך שוב תשלם ישראל מחיר קיומי כבד על השעבוד המושרש לכבלי הקונספציות. הסתבכויותיה הקיומיות של מדינת ישראל נובעות מסרבול ממלכתי, קיבעון מחשבתי וקפיאה על השמרים בעולם דינמי שמסתחרר בתזזית של תהליכים, מגמות ואירועים. כך שישראל מוצאת את עצמה בפיגור פאזה מתמיד לעומת המציאות המתחדשת מידי יום.
בעוד שהציבוריות הישראלית מתגבשת באופן עקבי לחברה בעלת צביון לבנטיני, מדינת ישראל הרשמית מתכחשת למזרחיות ואינה מסוגלת לרדת לחקר נבכיה. הלבנטיניות הישראלית מתבטאת בהתחזות לחברה מערבית על ידי אימוץ מאפיינים מערביים חיצוניים אך ללא הפנמת ערכי התרבות המערבית. כך שבין השאיפה להידמות למערב ובין ההתנכרות למזרח, ישראל הרשמית ניצבת חסרת אונים לנוכח העארסיות הצומחת כמורסה מוגלתית מתוך הוואקום התרבותי שנפער כתוצאה מהתלבטויות הזהות העצמית של מדינת היהודים.
מכאן, שלשם שינוי, נראה שאין לישראל דרך אחרת כיום אלא להסתייע הפעם בשירותיו הטובים של המזרח, על מנת למגר את נגע העארסיות, שמתוך עיוורון אינטלקטואלי מוחלט ממשיכים מנהיגיה להתכחש למשמעותו ההרסנית כאיום ראשון במעלה לעצם קיומה הריבוני של המדינה היהודית.
גיוס החמאס לביעור נגע העארסים
