|
|
|
המינון הוא שקובע את ההבדל בין תרופה ורעל.
המילה היוונית העתיקה pharmakon -
2 הוראותיה הן ''רעל'' ו''מרפא''. כך, שיעור היחס בין מאפיינים שונים בתופעה מסויימת הוא מכריע:
גורם א': מלחמת הכל בכל בעלת אופי של התקוטטות כנופייתית. התחזקות הפרטיקולריזם (האפסנות, במונחי, במובן ''אני ואפסי עוד'') כאשר איש תופס בצוואר רעהו.
גורם ב': אחריות אוניברסליסטית, הבולמת מרכזי גרויטציה של פרטיקולריזם ומגמות שרדנות כנופייתית.
על מנת שתתפתח תרבות ובנייה, חשוב שיגבר מינון גורם ב' ויקטן שיעור גורם א'.
לכן, בראשית היה החוק. החוק אינו נועד להגן על החלשים, אלא על אינדיוידואליסטים חזקים נושאי תרבות, בפני כנופיות בוזזים חמדניות וברבריות של חידלי אישים ירודים.
התגודדותם של האחרונים למטרות ביזה, משולה, לצורך עניין זה, למושבות של עלוקות, או מושבות טפיליות אחרות. אין הם מסוגלים לייצר למחייתם חומרים חיוניים, ולכן ניזקקים להתעלקות על גוף חי ויוצר.
כלל יסוד הידוע לכל רופא-פרזיטולוג כמדומני: אם אינך מטפל בבעייה בזמן, בסופו של דבר אתה תטופל. לכן, בראשית היה החוק.
ברור שאילו יכלו העלוקות לפתוח פיהם, היו מייחסות לעצמן תעצומות הישרדות של ''יצורי על'' (בנוסח האדם העליון).
שכן מי שאינו מסוגל לייצר ערכים בעלי ערך למחייתו, מוטרד מנחיתותו האונטולוגית (מבחינת קיום), הרבה יותר מאשר היוצר מוטרד מכך, ולכן נוטה לרטוריקה בנושא, שתפקידה להעלות את הערכתו העצמית, שמטבע הדברים - ירודה.
כך, בחברה בה גובר המינון של גורם א' על חשבון ב',
אכן מתפתחות מגמות שרדנות עלוקתית ופרטיקולרית:
התוצאה, התכווצות מחוללי יצור, מגמה לקראת עוני חרוף ועריצות.
אינדיוידואלים יוצרים, שמעמדם בחברה בה חזק מינון ב' על חשבון א' הינו גבוה, מושמים ללעג, לביזוי ורדיפה קיומית בחברה בה גוברת העלוקתיות, ובה מתהפכים סדרי הדברים: חברה בה הממזר השרדני או קונן הברברי הופך למלך.
לכן, מלחמת הכל וכל של הכנופיות בלבנון או אף הנארטיב הפרטיקולריסטי המיוחס לעיירתיות, אינו דומה לחברות תקינות ויוצרות אחרות, ואין זה כלל עניין של ''הדשא אצל השכן ירוק יותר''.
נכון ''שיש משהו'' בהשוואה כזו, כשם שיש משהו בכך שבתרופה יש פוטנציאל רעלי, ובכך שבכל חברה קיים מרכיב א' בצד ב'. אך הכל עניין של מינון ופרופורציות בין המרכיבים. כפי שאומרים בצרפתית
c'est le ton qui fait la musique כלומר שהטון המתקבל מיחס מסויים בין מרכיבים שונים, הוא שקובע את אופי המוזיקה.
ברור שיש שיטיפו ''שהכל אותו דבר, ואל תהיה נאיבי או ילדותי''. שכן, בוודאי שגורמי עריצות ישאפו להראות שעולמם הוא העולם היחיד האפשרי, ללא מנוס, על מנת לרפות מגמות רפורמיסטיות, ולהנציח את המצוקה גם על ידי השלמה רוחנית/נפשית.
הראיתי בעבודתי ''שלטון ונחשלות'' 1970 כיצד הגורם הדתי/תאולוגי הדטרמיניסטי בחברה המצרית (כולה מן אללה) מנציח מבנה חברתי עריץ ובלתי מבוזר, בבטלו מגמות שינוי, בבחינת ''המציאות הקיימת הינה הכרחית וחסרת אלטרנטיבה אפשרית. הדבר אינו תלוי בך, ומוטב שתתפקח ואל תהיה ילדותי''.
זוהי הטפת השמאן, העריץ, או אולי גם, סוחר הסמים הנד בראשו ברחמים ובוז -''מתי תתפקח ותפסיק להיות ילדותי?''
|
|
|
אופי החברה - מינון נכון בין מגמות
