לאחרונה געשה הארץ סביב פרשת הקברים העתיקים בקרבת בית החולים ''ברזילי'' באשקלון. בית החולים מבקש להרחיב את שרותיו בבניית אגף מיון חדיש, והנה נתגלו קברים עתיקים בשכנותו. ולפי חוק הארכיאולוגיה והעתיקות, במקרים כאלה חובה על החברה הבונה להפסיק את כל הבנייה, ולחכות עד להחלטה בעניין המימצאים שיימצאו שם. הבעיה המרכזית בסוגיה זו היא ''כבוד המת''. אבל אם בכבוד המת עסקינן, הדעת נותנת שמדובר במוות עכשווי. שהרי חז''ל קבעו: ''לא דברו חכמים אלא בהווה''.
בענין זה יש פסיקה של בג''ץ הקובעת: ''עקרון יסוד כבוד האדם – זכות חוקתית בישראל, לא רק בחייו אלא גם לאחר מותו. לבני משפחת הנפטר, קבע בית המשפט, עומדות הזכות והחרות, כי זכרו של יקירם יכובד בדרך הנראית להם ראויה; וכי תינתן להם האפשרות להביע את רגשותיהם כלפיו באופן הנראה להם מתאים. אבל השאלה המרכזית כאן האם מדובר בכבוד המת או בכבוד החי. שהרי האדם שמת כבר אינו מודע לשום דבר שקורה אחרי מותו. כך שכל החגיגות וכל הטקסים נעשים למען החיים. כפי שקבע בית המשפט.
אלא שהרבנים של היהדות החרדית עשו מכל הענין צימס.
לפני כעשרים שנה מת
הירוהיטו קיסר יפן. הממשלת יפן החליטה לעשות לו הלוויה ממלכתית כיאה לקיסר. ורבים משועי העולם נסעו ליפן להשתתף בהלווייתו. עתונאי ישראלי ראיין עתונאי יפני היושב בישראל דרך קבע, ושאל אותו איך הוא מסביר שמנהיגים מכל העולם חולקים כבוד לקיסר יפן, שהיה אחראי להשתתפות יפן במלחמת העולם השניה? העתונאי היפני השיב: את הכבוד הם חולקים לעם היפני ולא לקיסר. כי הקיסר כבר מת והוא אינו יודע שמכבדים אותו. העם היפני שיצא הרוס ומובס מן המלחמה ההיא, שיקם את עצמו כלכלית ותרבותית, וחזר להשתתף במשפחת העמים. על זה העולם חולק לנו כבוד.
במסורת היהודית יש משפט ידוע המקדש את המוות. והמשפט אומר: ''אחרי מות קדושים אמור''. המשפט מורכב משלושה שמות של פרשיות מקראיות הבאות אחת אחרי השניה. פרשת ''אחרי מות'', פרשת ''קדושים'' ופרשת ''אמור''. שלוש הפרשות האלה דנות בענין המוות וכל מה שבא אחריו. כמובן שהמשפט תכליתו לומר שאחרי שאדם הולך לעולמו, אסור לפגוע בכבודו. שהרי האיש אינו יכול כבר להתגונן ולהשיב. מעניינת דעתו של הסופר האידי
מנדלי מוכר ספרים. בספרו ''בימים ההם'' מתאר מנדלי את כבוד המת באירוניה גדולה:
היהודי אצל קהל עדתו עפר ואפר הוא בחייו. ובמיתתו ישתבח ויתפאר במצבה יפה – וכל המתים תמימים וישרים, נדיבים וחכמים, אזובי הקיר נעשים ארזים, ודג הרקק – לוויתן בבית הקברות.המנהיגות החרדית מרשה לעצמה לתבוע הרבה דברים שבחו''ל היא לא מעזה לדרוש. בארה''ב קבורה היא ענין יקר מאד, כי מחיר הקרקע הוא יקר ביותר. אצלנו חברות קדישא מקבלות את הקרקע בחינם, ובזכות ''הפיתוח'' הם עושים הרבה כסף על גב האזרחים. אם הם היו צריכים לשלם הרבה כסף כדי לקבור את המת הם היו מתנהגים אחרת (אברהם אבינו התעקש לשלם עבור קבורת אשתו במערת המכפלה – זוכרים?). בעוד עשרים וחמש שנים מרוב בתי קברות לא יהיה מקום לחיות בארץ הזאת. אז עכשו רוצים להביא את גורדי השחקים של מנהטן לבתי הקברות שלנו. הם רוצים לפתח קבורה רווייה, דהיינו לגובה. בשלב מאוחר יותר ידרשו מחיר יקר עבור קבר בקומה גבוהה?
צריך להתחיל לרוקן בתי קברות ישנים. קברים בני חמישים שנה ויותר, איש לא פוקד אותם. אפשר להוציא את כל העצמות ולשרוף אותן, ולזרוק את האפר לים. אם חפצים חיים אנו.
כבוד המת או כבוד החי
