|
|
|
מבט אפור
אלכסנדר מאן
אומרים שלכל מדינה ישנו איזה אלמנט לא רציונלי, משהו שבמסגרתו מותר לאזרחים לבצע או לעולל דבר מסויים ללא כל ריסון של ממש, אשר אינו מקובל או נהוג במדינות אחרות. בארה''ב, לדוגמא, מעבר לזכויות חופש הביטוי המאפשרות הכחשת שואה, קיימת בעבור כל אזרח גם הזכות לרכוש כלי נשק במסגרת הזכות להגנה עצמית. הרבה אנשים טובים בארה''ב ניסו לעשות משהו כדי להגביל אפשרות איומה זו, לשווא. האחרון שניסה היה ביל קלינטון, שנחל גם הוא כשלונות צורבים בתחום זה.
מה שבארה''ב היא הזכות לרכוש כלי נשק ככל העולה על רוחך ללא נתינת כל דין וחשבון, הוא בגרמניה אי הגבלת המהירות על הכביש המהיר, המוכר בגרמניה ובעולם הגדול תחת השם 'אוטובאן' (Autobahn) בגלל נסיבות שונות. הראשונה, כמובן, גובלת בהיסטוריה העקובה מדם של בניית כבישים מהירים אלו; היו אלה אסירי מחנות הריכוז אשר הועבדו בפרך ותנאי עבודה תת אנושיים במסגרת בניית כבישים אלו במשך שנים, אשר גרמו למותם של אלפים מהם. המספר אינו ידוע, אך נאמד בחמש ספרות. כמו להוסיף חטא נוסף על היסטוריית בנייתם של כבישים מהירים אלו, נוספה כבר מראשית התהוותה של גרמניה החדשה והאחרת התקנה שהאוטובאן הגרמני לא יקבל כל הגבלת מהירות. במילים אחרות: כל אדם רשאי לנהוג במהירות שנראית בעיניו כרצויה, שפירושו של דבר הוא למעשה הפיכת כל הכבישים המהירים בגרמניה למסלול מרוצי מכוניות אחד גדול. הסופר ההולנדי המפורסם, קיס נוטבום (Cees Nooteboom) עמד כבר בספר שפירסם על התבוננותיו השונות בגרמניה על תופעה הזו, שנראתה לו כמלחמת הקיום והשרידות וכהוכחה הטובה ביותר לאינסטינקט הלחימה הטבעי הקיים בעם הגרמני. אני אמנם לא הייתי הולך רחוק כנוטבום, אך ברור שבדבר אחד הוא צדק: על האוטובאן הגרמני מתנהלת מלחמת קיום דרוויניסטית אכזרית ביותר, אשר בה כמות הסמ''ק ונפח המנוע מהווים נקודות חשובות בהערכת סיכויי ההשרדות השונים.
הכניסה לאוטובאן הגרמני משולה לכניסה אל הארנה הרומאית במיטבה; תוך מספר דקות מועט יחסית מגיע כל נהג למקסימום ביטוי יכולתו המהירותית. גם אם מהירות זאת עומדת על למעלה ממאתיים קמ''ש, קובע חוק הג'ונגל המסודר שלא משנה באיזה מהירות יתנועע: תמיד יהיה מישהו מהיר ממנו. תמיד. מכונית הגולף שברשותי מאפשרת לי לנוע בביטחה במהירות של כ- 170 קמ''ש, אך זוהי כמובן מהירות עלובה ומצחיקה; אני נעקף ללא הרף על ידי מכוניות משפחתיות שונות, שמדלגות על פניי באלגנטיות יתר. לפני כשנה וחצי שכרתי מכונית מהירה מדגם BMW לסוף שבוע שבמסגרתו הייתי חייב לנוע בזריזות להמבורג, ברלין, ומינכן. המכונית הגיעה למהירות של 240 קמ''ש ללא בעיות, אך נוכחתי בתדהמה לדעת שעדיין נעקפתי. נכון, כמות המכוניות שעקפה אותי אמנם ירדה בהתמדה, אך לומר שלא נעקפתי יהיה בחזקת שקר. פעם אחר פעם נעקפתי, במהירויות שעמדו ככל הנראה על 260 קמ''ש ואף יותר. מה מרגישים במהירות כה גדולה? כלום, למעשה, מעבר להרגשה הנעימה של אדרנלין המתפשט בבטחה בגופך.
נהגי האוטובאן ממושמעים ביותר: איש לא יסטה ממסלולו אף פעם ובשום מצב. סטייה שכזו עלולה להיות פסק דין מוות בעבור הנהג העוקף והנעקף גם יחד. המכוניות החדשות של היום מגיעות כמעט כולן, ללא הרבה יוצאי דופן, למהירויות שבין 180 ל- 200 קמ''ש. המאמץ בנסיעה שכזו אינו מורגש כלל, לפחות מבחינת המכונית, שאינה רועדת או מרקדת על הכביש. אחוז תאונות הדרכים הנמוך בגרמניה, אשר ככל הנראה אכן קשור לרמת המשמעת החזקה של הנהג הגרמני הממוצע, כמו שב ומוכיח פעם אחר פעם את אלו המצדדים במהירות הבלתי מוגבלת. כל נסיונות הגבלת המהירות בשנים האחרונות עלו בתוהו, כולל יוזמה פנים אירופאית שניסתה לחייב את גרמניה למהירות של 130 קמ''ש בלבד. הסיסמא של מצדדי אי הגבלת המהירות ''Freie Fahrt für freie Bürger'' (נהיגה חופשית בעבור אזרחים חופשיים) ממשיכה להיות על העליונה, וכך גם תמשיך להיות בעתיד. לובי תעשיית המכוניות בגרמניה הוא הלובי החזק ביותר באיחוד האירופאי.
במפגש החלפת מידע כללי בין נציגי רשויות מקומיות מגרמניה וישראל בתחומי אנרגיה ואיכות הסביבה בו נכחתי, דובר בין היתר על בעיה ישראלית מוכרת: כלבים וחתולים חסרי בית - ובמיוחד בעיית חתולי פחי הזבל בישראל. האורחים הישראלים ניסו לשווא להסביר למארחיהם הגרמנים שאכן קיימת בעייה מסוג זה בישראל, וכי אין הם מגזימים בתיאוריהם.
הגרמנים מצידם הוסיפו שבעיה זו אינה קיימת בגרמניה: אין בגרמניה חתולי פחי זבל, או בעלי חיים משוטטים, וחלילה לא בגלל שהם משמידים חיות חסרות בית. אין מצב כזה, טענו הגרמנים, היות שלכל החתולים ובעלי החיים בגרמניה ישנם בתים ובעלים, ועל כן התופעה אינה מוכרת. אין גם מצב שחיות ננטשות סתם ככה לאנחות, הוסיפו הגרמנים ביבושת, וסיפרו כי חיות שבעליהן אינם מעוניינים בהם יותר, מועברים ישירות לרשות אגודות צער בעלי החיים השונות בגרמניה.
הדיון המשיך והתנהל באווירה טובה ובעצלתיים, אך את הסיבה לכך שאין בעלי חיים משוטטים בגרמניה אך כן בישראל - לא הצליחו שני הצדדים להסביר לעצמם. מסתבר כי גם הנסיונות השונים להסביר זאת בתנאי מזג האוויר השונים אינם מספקים תשובה לשאלה זו. נקודה למחשבה.
תוכנית הילדים בגרמניה ''הערוץ עם העכבר'' היא מההפקות היקרות והפופולאריות ביותר של הערוץ הגרמני הראשון, אשר מיטב כותבי הרעיונות והתסריטים יושבים בה במגמה להעביר לילדים מכל טוב אפשרי. התוכנית עצמה אורכת כחצי שעה, ומביאה שירים, דיווחים על דברים שונים מאחורי הקלעים, והסברים כלליים כיצד מתפקדים דברים שונים באופן טכני. אני יושב לעיתים קרובות עם בני בן ה- 7 בהנאה גדולה וצופה בתוכניות אלו, וכך גם היה בתוכנית האחרונה, שם ביקר צוות התוכנית שתי צעירות מאיראן, שמצאו יחד עם הוריהן מקלט מדיני בגרמניה. הילדות סיפרו בהתחלה מדוע לא היה לכולם טוב באיראן, והמחישו אחר כך איזו דירה גדולה היתה להן באיראן, ואיך חיו שם באושר ועושר. לצורך הצגת הדירה יצאו מחברי התוכנית והילדות אל הגן הציבורי, כי רק שם היה ניתן להסביר ולהראות אילו חדרים גדולים היו להן במעונן המפואר באיראן.
הדיווח היה לאקוני וסיפר על בעיותיהן השונות של הילדות בחיי היום יום בגרמניה, למרות שכבר דיברו גרמנית מושלמת. במסגרת זו הוצג החדר הזמני במעון מבקשי המקלט המדיני, והילדות אמרו שחדר זה קטן ובלתי נוח. המצלמה שסיירה בחדר הראתה חדר גדול, מאוורר, שטוף שמש, אשר בו היו שתי מיטות בעבורן. ההורים נמצאים בחדר ליד, הסבירה אחת הילדות, וכבר דפקה על הדלת להציג את ההורים. ההורים חייכו בנימוס, ובהמשך התגלו כאנשים מאמינים ודתיים עד מאוד; בדקות הבאות קיבלו כל צופי התוכנית ערכת חינוך פוזיטיביסטית על דת האיסלאם, יופיה, התייחסותה הנכונה והחיובית לחיים, תפקידה של האם, הספר הקדוש לדת זו וכו'. הגדילה לעשות מכולן האם, שנראתה בתחילה מערבית לכל דבר, אשר בחרה להראות כיצד על האישה המוסלמית להתפלל מדי יום ביומו: היא פרשה זרועותיה למעלה, כרעה אל הרצפה, ובפרק זמן ארוך במיוחד התפללה בדבקות אל הנביא ואל אלוהיו.
הבטתי בבני בקצה עיניי, וראיתי שאינו בדיוק מבין במה הדברים אמורים, אך הדבר גם לא הפריע לו במיוחד, ולא ריגש אותו כלל. מצד אחד שמחתי מאוד, היות שבצורה שכזו אכן ניתן להעביר תכנים ישירים ופשוטים בעבור ילדים, נקיים מכל מגמה גזענית, אשר מתוכם ניתן גם לראות היבטים לכאורה חיוביים בדת פטריאכאלית זו. הבנתי גם שזו אולי הצורה היחידה האפשרית ברעיון הרב תרבותיות, אשר בו בטלה ומבוטלת ההירארכיה בין כל הדתות והאמונות השונות. אמונתה ותפילתה של האישה המוסלמית המאמינה הוצגה כדבר סביר וברור מאליו, ללא כל הסבר נוסף. מצד שני הייתי נבוך ומבולבל-משהו. לא בדיוק הבנתי לאן הדיווח חותר.
וכמו לבלבל את הצופה עוד יותר המשיכו הילדות וסיפרו שבאיראן אין הן יכולות ללכת לבושות כילדות במקומות אחרים בעולם, וכי בין היתר רצו לעזוב את איראן בשל כך. לא אוזכר כל קשר אפשרי בין דת האיסלם לבין איסורים חמורים אלו, כמו גם כל הערה נוספת מצד עורכי התוכנית, שלא הסבירו מדוע ביקשה משפחה זו מקלט מדיני בגרמניה. בשלב מסויים נראו הילדות נבוכות משהו. אולי הרגישו בעצמן שיש בעיה בין זהותן המודרנית לבין תפישת האישה בדת זו. אימן של הילדות לא חדלה להתפלל כל אותו הזמן ברקע, אך יחד עם זאת זכרתי שהיתה לבושה בתחילת התוכנית כאישה מערבית לכל דבר.
לקראת סוף התוכנית אכן חזרה אימן של הילדות לתלבושתה הרגילה, והסבירה במאור פנים כי היא דתיה, אך אין כל בעייה להיות אישה מוסלמית דתיה ומודרנית כאחת. אולי נקודה לאופטימיות זהירה כלפי זרמים נוספים וליברלים באיסלם.
|
|
|
מבט אפור / טור שבועי
