ישראל השלומיאלית הצליחה להעיר דובים משנתם. בדיוק בשעה שסגן נשיא ארה''ב
ג'ו ביידן ביקר בישראל, במטרה להתניע את מה שקרוי ''שיחות הקירבה'' בין ישראל לרשות הפלסטינית בתיווך אמריקאי, מצאה ישראל לנכון להודיע על אישור בנייה של 1600 יחידות דיור באחת השכונות הירושלמיות מעבר לקו הירוק. הרשות הפלסטינית הגיבה בזעם, פתיחת השיחות בוטלה, והממשל האמריקאי ראה בהודעה הישראלית צעד ''לא ידידותי''. מזכירת המדינה
הילרי קלינטון אפילו דיברה על ''עלבון''. כך לא נוהגת מדינה ידידה.
היו שראו בביקורת האמריקאית נגד ממשלת ישראל, שהיה בה איזה נופך של תקיפות, תחילתה של תפנית במדיניות ארה''ב כלפי הכיבוש הישראלי. מספר מתנגדי כיבוש הזדרזו לבשר על השינוי בנוסח של ''הנה זה מגיע'', אבל מהר מאד התברר כי הכל פאטה מורגנה, חזיון תעתועים. לי היה ברור מהרגע הראשון כי מדובר במחלוקת שהיא בבחינת קצף על פני המים, שהרי ארה''ב אישרה בקריצת עין את הבנייה המסיבית של ישראל מעבר לקו הירוק במשך 40 שנות הכיבוש. עתה, לאחר ש-300 אלף יהודים מתגוררים בשכונות ירושלמיות שניבנו מעבר לקו הירוק וסופחו לישראל, הדרישה להקפיא את הבנייה שם, היא בבחינת ניסיון לסגור את האורווה לאחר שהסוסים ברחו.
ואכן, לא עברו ימים רבים, וארה''ב נכנעה למעצמה הישראלית.
נתניהו לא התקפל, הודיע כי הבנייה בירושלים תימשך, האמריקאים מיהרו להמיר את הטון הביקורתי במלל ידידותי מוכר, מלווה בהזמנה לפגישה עם הנשיא
אובמה בבית הלבן. הילרי קלינטון נשאה בוועידת הלובי הישראלי, איפא''ק, שהתקיימה בניו יורק, נאום בו חזרה על המנטרה בדבר הברית הנצחית עם ישראל שאינה ניתנת לערעור. נתניהו התקבל בוועידה כגיבור שחזר מנצח משדה הקרב ונאומו נענה בתשואות סוערות. בנאומו של נתניהו נכחו למעלה ממחצית חברי הקונגרס האמריקאי, ביטוי לתמיכה הבלתי מסויגת בישראל. שיחותיו של נתניהו עם שרת החוץ קלינטון, סגן הנשיא ביידן והנשיא אובמה, לפי סדר זה, הוגדרו כמוצלחות וידידותיות. המחויבות האמריקאית למה שקרוי ''ביטחן ישראל'' קיבלה אישור מחודש וראשי הרשות הפלסטינית נשכו שפתיים לנוכח פיצוץ בלון האשליה בדבר קרע הולך ונפער בין ארה''ב לישראל.
בשלב זה ההתנגדות של ארה''ב והקהילה האירופית לבנייה בהתנחלויות ובמזרח ירושלים, היא הצהרתית, לפרוטוקול בלבד, וישראל יכולה להמשיך ולצפצף על העולם.
מכאן אין להבין שתמיד הדברים יישארו כפי שהם. בהחלט יכול לבוא שינוי, אולם הוא יהיה רציני אם ילווה בסנקציות של ממש. אם ארה''ב והקהילה האירופית יחליטו להיות רציניים בהתנגדותם לכיבוש הישראלי, ויודיעו לישראל כי מעתה ואילך היא תצטרך לממן את הכיבוש ממקורותיה היא, ללא מימון אמריקאי ואירופי, יעצרו את משלוחי הנשק לישראל, יטילו חרם על יצוא ישראלי, או אז נדע שההתנגדות מקבלת שיניים, ופעמי המשיח של סיום הכיבוש נראים באופק.
חדשות משטרסבורג
אזרחים מקפריסין היוונית, שנמלטו ב-1974 מבתיהם לאחר הפלישה הטורקית לאי, תבעו את ממשלת החבל הטורקי של האי בבית המשפט האירופי לזכויות האדם בשטרסבוג בדרישה כי יוחזרו להם אדמותיהם. מרבית 17 שופטי בית הדין קיבלו את העמדה הטורקית לפיה במשך 35 שנים נוצרה מציאות חדשה, שיש להתחשב בה. הפרט יכול לקבל את המגיע לו במזומנים, לאו דווקא באדמה, קבעו השופטים. (המידע לקוח ממאמרו,
על זכות השיבה, של
עקיבא אלדר, ''הארץ'' 12 במרץ 2010).
בית המשפט לזכויות האדם בשטרסבורג הוא מוסד בעל יוקרה רבה, ואין ספק שלפסיקה זו משמעות מעבר לדיון הקונקרטי. המתנחלים יכולים לשאוב ממנו תקווה, שהרי חלקם מתגוררים בשטחים הכבושים 40 שנים, ומאידך יש לכך בשורה רעה לפליטים הפלסטינים, שדרישתם לשיבה לבתיהם ואדמותיהם קיבלה מכה קשה.
אחת ההשלכות של פסיקה זו, שיש שכר לשודדים. הם צריכים להחזיק בנכסים שגזלו מספיק זמן בכדי למנוע את השבתם. מבחינה זו הפסיקה מאשרת את המציאות שנוצרה במדינות הגירה רבות, בהן המהגרים רצחו ושדדו את בני הארץ. כך בארה''ב עם האינדיאנים, באוסטרליה עם האבוריג'ינים, בניו זילנד עם המאורים. ההגירה הציונית אחרה את המועד. אילו הייתה מתבצעת במאות ה-18 וה-19 ונוהגת בילידים כמו הלבנים בארה''ב, ייתכן והיינו עומדים היום במקום שבו אין הרהור וערעור. אולם במאה ה-20, בעיקר אחרי השואה, נורמות השתנו, וההגירה הציונית תקועה עם הפלסטינים מבלי יכולת לבלוע וגם לא להיפרד. זהו החלק הלא משמח של פסק הדין מבחינת המתנחלים.
המסקנה על פי נורמות בית הדין האירופי לזכויות האדם, שאם ממשלת ישראל רוצה שהמתנחלים יישארו במקומם, עליה לאזרח את כל הנתונים למרותה, הישירה או העקיפה, מהים (עזה) ועד לנהר הירדן, ולהקים מדינה חדשה – רב לאומית, רב דתית ורב תרבותית, רצוי שתהיה גם דמוקרטית. עידן השמדת העמים כבר לא כל כך פופולרי, חוץ אולי מאשר בישראל, אבל אין לה ברירה לנוכח בית הדין הפלילי לפושעי מלחמה בהאג.
מלשינים
חג הפסח מתקרב, ובהגדה אנו מצווים לזכור כי עבדים היינו במצרים. אבל למעשה מרבית החברה הישראלית שכחה, אחרת אי אפשר היה לקיים משטר כיבוש ואפרטהייד כבר 42 שנים. השיכחה באה לידי ביטוי לא רק ביחס של ישראל לפלסטינים, אלא גם ביחס למהגרי העבודה שבתחומי הקו הירוק.
יש בישראל כ-200 אלף מהגרי עבודה, חלקם מוחזקים בישראל בתנאי עבדות. לאלה מהמהגרים שיש רישיון תעסוקה, הממשלה אוסרת עליהם לעבוד בעבודה נוספת זולת זו שעבורה קיבלו רישיון. כך למשל כאשר עובדת פיליפינית, המטפלת בקשיש או בקשישה, וביום החופשי שלה עובדת במשק בית של משפחה אחרת על מנת לשפר מעט את הכנסתה, שאת מרביתה היא שולחת למשפחתה, היא מסתכנת בגירוש ואילו המשפחה המעסיקה תשלם קנס גבוה.
במשרד הפנים הוקמה יחידת מפקחים שתפקידה, בין השאר, לאתר מהגרי עבודה כאלה. מאין יודעים המפקחים על עוזר/ת בית שמועסק/ת באופן ''לא חוקי''? שהרי המפקחים לא יכולים לעבור בית בית ולבדוק. העסק עובד על הלשנות. משרדי היחידה מקבלים שיחת טלפון אנונימית המודיעה שבכתובת כלשהי מועסקת עוזרת בית פיליפינית, או סינית, או הודית, או ניגרית. המפקחים באים לאותה כתובת ותופשים את העובדת המסכנה ושולחים אותה למעצר.
זה מזכיר לי את חברי העיתונאי והסופר
ישראל סגל ז''ל, שלפני שנים היה כתב רשות השידור בגרמניה. ביקרתי אותו בביתו בבון, אז בירת גרמניה, והוא סיפר לי, שאחד הדברים שמשגעים אותו בגרמניה, זו ההלשנה לשלטונות. וכמובן מיד הנושא הועבר לגרמניה הנאצית, שם הלשינו גרמנים רבים על שכנים שהסתירו יהודים.
מי שמסייע למצוד של השלטונות נגד מהגרות ומהגרי עבודה שעובדים קשה לפרנסתם, לוקה בתסמונת של הלשנות, שאחד ממניעיה נעוץ בשנאת זרים.
מסלול שמוביל לאלברט שפר
מפלגת ''האיחוד הלאומי'' הגזענית, שלה שלושה חברי כנסת, היא העתק של המפלגות הפשיסטיות והניאו נאציות באירופה. כל שלושת חבריה הם מתנחלים, שותפים למשטר הכיבוש והאפרטהייד בשטחים הכבושים. יו''ר המפלגה, המתנחל ח''כ
יעקב כץ, שהוא גם יו''ר ועדת הכנסת לעובדים זרים, משרטט תמונת מפחידה על מאות אלפי פליטים ומהגרי עבודה שיציפו את ישראל. הוא אומר שכבר היום יש בתל אביב אלפי אפריקאים מסודן ואריתריאה, והם הולכים וכובשים את העיר ובעוד מספר שנים תל אביב, ''העיר העברית הראשונה'' בישראל, תחדל להיות יהודית. כמובן שזו תמונת שווא, אבל כך מנפחים ומטפחים את שנאת הזרים בישראל.
יש ליעקב כץ פתרון. הוא מציע להקים בנגב עיר מיוחדת שבה ירוכזו מהגרי עבודה מאפריקה. המהגרים יועסקו בעבודות שיסייעו לתושבי הנגב, כמו סלילת כבישים ומסילות ברזל, בניית הגדר בגבול עם מצרים, ועוד. על פי הצעתו יועסקו העובדים בתנאים קשים כדי להוציא מהם את הפיתוי להזמין את משפחותיהם.
יעקב כץ נמצא על מסלול שבסופו ניצב אלברט שפר, שהיה שר החימוש בגרמניה בתקופת מלחמת העולם השנייה, והעסיק בבתי החרושת הצבאיים עובדי כפייה, שסייעו לצייד את הצבא הגרמני. אם ח''כ כץ ילך לארכיוני ''יד ושם'' יוכל לקבל כמה מתכונים שישכללו את הצעתו.
יד קלה על ההדק
בימים האחרונים שוב הוכיח צבא הכיבוש הישראלי את גבורתו כאשר הרג ביומיים 4 צעירים פלסטינים באזור שכם, אחד מהם נער בן 16. הם לא היו חמושים, לא נשקפה מהם כל סכנה, אבל חיי פלסטינים, שווים כקליפת השום.
היד הקלה על ההדק, פוגעת בסופו של דבר גם בצבא עצמו. בגדר האלקטרונית המקיפה את רצועת עזה התגלתה חדירה. חיילים מיהרו למקום, הזדרזו לירות והרגו את אחד מחבריהם. אילו חשבו מעט לפני הירי, היו מגלים כי מדובר בשלושה פלסטינים לא חמושים שניסו לעבור את הגדר, כנראה לנסות את מזלם בשוק העבודה הישראלי, לנוכח המצוקה בעזה.
התקשורת הישראלית הרבתה לדווח על החייל ההרוג. על חלומותיו, שאיפותיו, הכאב למשפחה ולחברים. אבל מי היו ארבעת הפלסטינים שנהרגו? סיפור לא מעניין בישראל הגזענית.
פאטה מורגנה
ממש בשעות האלה אנו נמצאים בתוך תהליך של לחץ על נתניהו .
(המפלגה הקטנה העניה וחסרת ההשפעה)
(81 תגובות בפתיל)