|
|
|
סמרטוט אדום
גדעון ספירו
יום שבת 20 ביולי 2002
* העיתונות הישראלית פירסמה השבוע בהבלטה את איומי הרצח והחרפות של הרב המתנחל שלמה אבינר,(לדעתי, הוא פושע מלחמה על פי החלטות האו''ם להקמת בית הדין הבינלאומי לפושעי מלחמה), רבה של התנחלות בית אל, שקבע במעין פסק הלכה שחולק לבאי בתי הכנסת כי ''המחליש את ידי המצביא חייב מיתה''. מזה 35 שנים אני מתאמץ להחליש את ידי המצביאים הישראלים, נימנה עם מייסדי תנועת הסרבנים ''יש גבול'', מחלק ניירות עמדה לחיילי הכיבוש הישראלי בהם אני קורא להם לא לשרת בשטחים הכבושים, מה שלא משאיר ספק לגבי גורלי: על פי הרב אבינר אני חייב מיתה.
השאלה שנותרה: מי יוציא את גזר הדין אל הפועל? המצביאים לא תמיד נחושים, יש מביניהם שלשיטתו של אבינר מגלים מורך לב, ולכן בהחלט יתכן שמישהו מחסידיו השוטים של אבינר יחליט שבמקום בו המצביא לא ממלא את תפקידו, הוא יהיה זרועו המוארכת, ויעשה מעשה וירצח על פי רשימה שמית את ''מחלישי המצביא המסכנים את האומה כולה''.
לא רק אבינר מוציא פסקי דין מוות הלכתיים. עמיתיו רבני ההתנחלויות האחרות (נא לזכור, גם הם לדעתי, פושעי מלחמה על פי החלטות האו''ם), לא מפגרים אחריו, כל אחד מוסיף כיד דמיון הרצח שמוחו מסוגל לייצר.
המתנחל מנחם פורמן, רבה של התנחלות תקוע, מזכיר בהקשר להתנגדות הפלסטינית את עמלק, וקובע שיש להילחם בה כמו בעמלק, כלומר, ''עד כלותו''.
המתנחל אליקים לבנון, רבה של התנחלות אלון מורה, קובע שמותר להפציץ גם אם ''ודאי שיפגעו נשים וילדים''.
המתנחל הרב ישראל רוזן, מהתנחלות כפר עציון, מצדיק אף הוא הרג אזרחים.
רבנים אחרים מצדיקים הפסקת חשמל ומים לכלל האוכלוסייה הפלסטינית. (כל דברי ''החוכמה התורנית'' האלה לקוחים מעיתון ''הארץ'' 19.7.2002)
עינינו הרואות כי התנחלויות האפרטהייד שהוקמו בשטחים גידלו רבנים שהם מכונות רצח ומוות. כל פסקי ההלכה האלה, הם תמונת ראי מדרשות כמה אימאמים במסגדי עזה, שכם או ג'נין הקוראים לפגוע ולהרוג ביהודים.
הרבנים והאימאמים המסיתים את מאמיניהם לרצוח, להרוג, לחסל, הם ללא ספק חבורה מסוכנת המלבה שנאה, והורסת כל גשר של הבנה ודו קיום. אולם הסימטריה בכל זאת לא מלאה. בעוד האימאמים עושים זאת בתוך ים היאוש של עם הנתון תחת סבל והשפלה קשים של הכובש הישראלי, הרבנים עושים זאת בחסות כידוני, טילי, מטוסי וטנקי צבא הכיבוש, מתוך הוילות ובריכות השחייה בהתנחלויות הבנויות על קרקע שנשדדה מהפלסטינים.
אם לא ניפטר מהרבנים וההתנחלויות, נמצא עצמנו בסופו של דבר באמבטיית דמים של הוצאות להורג בשם ''תורתנו הקדושה''.
* על פי מילון הימין הישראלי אני ''בוגד'' ו''אוהב ערבים'' ונשלח תדירות ''להזדיין עם ערפאת'', אבל דבר אחד בכל זאת לא עשיתי: לא מכרתי נשק, לא לפלסטינים ולא למתנחלים. השבוע הוכו רבים ''בתדהמה'' וב''הלם'' כפי שדיווחה התקשורת, בעקבות מעצר מתנחלים כחשודים במכירת נשק לפלסטינים. אני לא הוכיתי בתדהמה. ברור היה לי כי תופעה כזו מוכרחה להתקיים בקיני הכיבוש והאפרטהייד.
זה לא מקרה. ההתנחלויות הפכו למחסן תחמושת אחד גדול. לכל זב ומצורע שם, יש גישה ונגישות לנשק. מאחר והמתנחלים אינם חבורה של קדושים וצדיקים, ומאחר והם יושבים על קרקע שדודה וגנובה, ומאחר והם פונקו בכספי ציבור שלא עבדו עבורם, אין תימה שתודעת הכסף הקל מצאה בליבם ומוחם של לפחות חלק מהם קרקע פוריה. אם אתה יכול לקבל וילה בשטח כבוש מבלי ששילמת בעצם את ערכה, אז מדוע לא להגדיל את הקופה הפרטית בעוד כסף קל, כמו מכירת תחמושת לפלסטינים? מה יש? הקפיטליזם החמסני עובד על היצע וביקוש. לפלסטינים יש ביקוש לנשק, למתנחלים היצע, אז מדוע לא לעשות עסקים?
ואילו חבריי ואנוכי, ''הבוגדים והמזדיינים עם ערפאת'' מעולם לא מכרנו נשק, כי אנחנו מוכרים רק רעיון אחד: שלום וסוף למלחמה. מי שרוצה לסיים מלחמות, לא מוכר נשק. תכניסו את זה טוב טוב לראש.
* בעקבות רצח יהודי חרדי ליד פיצריה בטורונטו, קנדה, אמר סגן שר החוץ, הרב מלכיאור, כי אנו נימצאים בעיצומו של גל האנטישמיות הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה. ראוי לשאול, הכיצד הדבר יתכן? הרי כל הרעיון הציוני היה להוציא את היהודים מהגיטאות ומהרדיפות האנטישמיות, ולהפוך אותם לעם נורמלי במדינתם הריבונית.
מתברר שהרעיון הזה עולה בעשן היריות והמלחמה ושנאת הגויים, ובמקום מדינה ריבונית של עם נורמלי בנו כאן מבצר צבאי חמוש עד הצוואר, ולא זו בלבד שהוא לא הביא ביטחון ליהודים במדינתם, אלא , על פי מלכיאור והמימסד הציוני, הביא על היהודים מחוץ לישראל, יותר שנאה ואי ביטחון משהיה לפני הקמת המדינה.
ואכן, כאשר רואים בעולם את הטנקים הישראלים רומסים וחומסים כל אשר בדרכם בערים הפלסטיניות, כאשר רואים את הרעב והמצור שישראל מטילה על שלושה מיליון פלסטינים, כאשר המימסד היהודי בעולם מגבה את העוולות הקשות שמבצעת ממשלת ישראל, אין פלא ששנאת היהודים עולה. ישראל, בשלב זה, היא המתכון הבטוח ביותר לשנאת יהודים וגם למותם.
דבריו של הלורד רוטשילד, שכתב ב- 1902 להרצל, כי הוא חושש מהקמת מדינה יהודית, כי זו תהפוך למאורה לאומנית חשוכה, הולכים ומתממשים.
* לא צריך להיות רב מתנחל אורתודוכסי בשטחים הכבושים כדי לבטא רעיונות מטריפים ומגונים. אפשר להיות גם יהודי חילוני עם קוקו בשיער. כזה הוא חבר הכנסת אליעזר כהן ממפלגת ''האיחוד הלאומי''.
הוא הציע בראיון ל''הארץ'' לקחת את משפחות המתאבדים ולזרוק אותם ממטוסים למדבריות עיראק. בישראל של קיץ 2002 צריך להיות בוגד כמוני כדי להזכיר כי הרעיון של ענישה קולקטיבית הוא פסול, יהודים היו קרבנותיו בעבר (ובגלל ישראל גם בהווה) וכי גם בתנ''ך, בנוסף לקטעי יהושע, ג'נוסייד ועמלק, יש פרק אחד או שניים המבקשים להעביר מסר כי אין להעניש אב על חטאי בנו או להיפך. את החלק הזה של התנ''ך שכחו בישראל המתנחלית לאומנית פונדמנטליסטית.
ח''כ כהן, טייס לשעבר בחיל האוויר, מוכיח כי הוא תלמיד מוצלח של חונטת הגנרלים הפשיסטית ששלטה בארגנטינה בסוף שנות ה- 70 של המאה ה- 20. אחת משיטות הרצח של החונטה היתה, זריקת אנשי שמאל ממטוסים אל הים. ח''כ כהן מתאים עצמו לנתוני המזרח התיכון ומחליף את הים במדבר. עוד דוגמא מגידולי הפרא שחממת הכיבוש מצמיחה.
* פרי שביט איבדה את בנה לירון לפני שנתיים כאשר נהרג כחייל ביחידת החיסול דובדבן.
עתה, בגיל 46 נולד לה בן נוסף, ליאור.
היא הסיקה לפחות מסקנה אחת נכונה: היא הצהירה, כי לא תרשה לבן החדש להיות חייל קרבי. חבל שהגיעה לרעיון הכל כך נורמלי במחיר כה כבד.
* לאחר מבצע החרמת המסמכים ממשרדיו של פרופ' סרי נוסייבה באוניברסיטת אל קודס, פירסם שר המשטרה עוזי לנדאו מידע ''מרשיע'' על פעילותו של נוסייבה. מה הדבר הנורא שעשה נוסייבה? הוא סייע לפלסטינים שבתיהם נהרסו על ידי קלגסי עיריית ירושלים, במציאת דיור חליפי (פקח שלוקח חלק בהשלכת משפחות לרחוב ע''י הריסת בתיהן, הוא בעיני קלגס). ועוד דבר נורא: הוא מימן עורכי דין שהגנו על משפחות פלסטיניות שהמתנחל ח''כ אלון רצה לגרש מבתיהן.
אתם מבינים את האבסורד? העם שכמעט המציא את הגמ''ח ואת הערבות ההדדית מעניש פלסטיני שמאמץ עקרונות דומים לבני עמו. ראו לאן ישראל מתדרדרת.
* הויכוח הלוהט שהתרחש בפורום ''ארץ הצבי'' בעקבות חיבורו של ד''ר אורי מילשטיין שם קבע כי ''רבין ברח משדה הקרב במלחמת העצמאות'', גילה תופעה מעניינת. אנשי הימין, התייצבו בקנאות דתית מאחורי האשמתו של אורי מילשטיין, ולא זו בלבד, אלא התגלו כמרכסיסטים אדוקים וקשוחים מהזן הסובייטי. הם אימצו דטרמניזם היסטורי וקבעו שאצל רבין הכל קשור. הבריחה קשורה להתמוטטותו במלחמת ששת הימים שקשורה למה שהם רואים כאסון הסכמי אוסלו. לדידם האיש הוא אסון אחד גדול ומתמשך, שהתחיל ב- 1948 ורק הרצחו גאל אותנו מיסורי האסון. בקיצור, הכל נעול ברור וסגור.
כאיש שמאל לא מרכסיסט, התמונה אצלי יותר סבוכה. לא כל דבר נובע תמיד מהדבר הקודם. אדם יכול להיות מח''ט גרוע ורמטכ''ל טוב, או רמטכ''ל גרוע וראש ממשלה טוב, או מח''ט מוצלח ורמטכ''ל גרוע, באחת, יש מיגוון אפשרויות. כפי שרופא גרוע, שלא תמיד מדייק באבחנותיו, יכול להיות מנהל מצויין של בית חולים.
בניגוד לכמה ממגיניו הנלהבים של רבין, אני מעולם לא נימניתי עם תומכיו, בוודאי לא עם חסידיו. בימי האינתיפאדה הראשונה, כאשר כיהן כשר ביטחון שפקד על שבירת ידיים ורגליים והיה אחראי להריגתם של מאות ילדים, היתה לי התכתבות חריפה איתו ועם תומכיו (למשל ח''כ פרופ' שבח וייס), בה הבעתי את דעתי כי רבין אחראי לביצוע פשעי מלחמה ויש להעמידו לדין.
זה כמובן לא הפריע לי לראות בימיו כראש ממשלה, את אחת התקופות היותר פוריות באימוץ סדרי עדיפויות חדשים, למשל, יותר כסף לחינוך פחות להתנחלויות; למשל, תקופת פריחה בהשקעות חוץ בישראל ועוד. רבין היה עדיין רחוק מלספק אותי. הוא לא פרק אפילו התנחלות אחת, גם לא את קן המחבלים היהודים בחברון, לאחר טבח גולדשטיין.
כאשר מכנים את רבין ''שמאל'', הרי שאני פורץ בצחוק גדול. כשגריר ישראל בארה''ב נימנה עם תומכיהם הגדולים של הנשיא ניכסון ויועצו לביטחון לאומי הנרי קיסינג'ר, מהיותר ימניים באמריקה הימנית. הוא לא זכר הרבה מגירסת הינקותא שלו שעה שאימו (דומני שדבק בה הכינוי ''רוזה האדומה'') היתה פעילה מרכזית בתנועת הפועלים. רבין הפך לבן בריתם ובא כוחם של בעלי הממון, אמריקנים כישראלים.
אשר להסכמי אוסלו, נוצרה מוסכמה מוטעית, כאילו הביקורת עליהם באה כולה מימין. ולא היא, הביקורת הימנית נבעה מהחשש שההסכמים יביאו שלום, דהיינו, לנסיגת ישראל משטחי הכיבוש ופרוק ההתנחלויות והתייצבות על הקו הירוק כגבול בינלאומי מוסכם בין ישראל לפלסטין. אולם לחששם לא היה יסוד. אנשי שמאל שלא איבדו את חדות המחשבה ויכולת הניתוח, הבינו כי הסכמי אוסלו לא יממשו את התקווה לשלום, כי הם לקו בכשלים רבים, שהגדול שבהם, השארת כל הסוגיות הקשות מחוץ להסכם ודחייתם לעתיד. אף מלה על ההתנחלויות, על גבול הנסיגה, על בעיית הפליטים, ולכן, מנקודת מבטם של חפצי שלום מהשמאל, ההסכמים, שלא היה להם קו סיום ברור ומוסכם, היו מתכון ברור לכשלון. אינני חכם לאחר מעשה. דברים ברוח זו כתבתי ב''דבר'' ז''ל זמן לא רב לאחר הסכמי אוסלו.
לדעתי, תוכניתה של ישראל היתה להשתחרר מהשליטה הישירה על מרבית האוכלוסייה הפלסטינית, ולהמירה בשלט רחוק, כאשר מרבית שטחי הכיבוש נשארים בידי ישראל. אילו הייתי מכיר את הרוצח יגאל עמיר הייתי אומר לו: אל תדאג ואל תחשוש, לא יהיה שלום. אין צורך לרצוח את רבין או כל אדם אחר.
עניין בריחתו של רבין משדה הקרב, בהנחה שמה שמילשטיין טוען אכן התרחש, לא מטריד אותי יתר על מידה. דומני כי מה שמוציא את מילשטיין משלוותו בנושא זה, הוא שרבין מימש את תיאוריית השרידות של מילשטיין לפני שמילשטיין היה מילשטיין. איך הוא העז, המנוול הזה, לדאוג להצלת חייו כבר ב- 1948, כשמילשטיין היה ילד ובכלל לא ידע שהוא יהיה דברה של השרידות. את זה מילשטיין לא יכול לסלוח לרבין, ומכאן האש הבוערת בעצמותיו.
|
|
|
סמרטוט אדום / טור שבועי
