|
|
|
מערכת אל-קודס וזכות השיבה
אבנר בן בסט
אין בכוונת הפלסטינים להשלים עם קיומה של מדינת ישראל. זה העקרון המרכזי בבסיס האסטרטגיה של ערפאת. ערפאת ומנהיגי הפלסטינים פועלים על פי 'תורת השלבים' מתוך חתירה למדינה פלסטינית מהים עד הירדן, היא ''פלסטין הגדולה''. ובתורת השלבים הזו הם כבר ביססו מספר מהלכים המקדמים אותם אל מטרתם.
* הם בנו תשתית מדינית בארץ ישראל שתהווה בסיס כח למימוש כוונתם,
* הם הולכים ומרחיבים את הגייס החמישי בגבולות ישראל 48',
* וכעת פועלים לקביעת תנאי הסכם עם ישראל, אשר יהוו עבורם נקודת פתיחה טובה לסיבוב האלימות הבא:
** נסיגה לגבולות 67' כולל בירושלים.
** וחזרת פליטי 48' למקומות אותם נטשו ב-48'.
וישראל במילכוד.
אי הסכמת ישראל לתנאים אלה תגרור את הצדדים לחידוש ולהמשך המאבק המזויין.
הסכמת ישראל לתנאים אלה תמוסס את קיומה, תפורר את חברתה ותקרב את חורבנה, כחלק מתוכנית הפלסטינים להפיל את מדינת ישראל ולהרחיב את מדינת פלסטין.
מאז הסכם אוסלו (ולא שלום אוסלו) בספטמבר 1993 ועד פרוץ מאורעות ספטמבר 2000 התקדמו הפלסטינים כיברת דרך אדירה , דרך שינוי רצוף של עמדות ישראל בכיוון עמדות הפלסטינים, בעוד שהפלסטינים לא ויתרו על דבר.
לעומת זאת, הם שימרו את יכולת הטרור והשתמשו בה מעת לעת לפי שיקולם המדוד, הם המשיכו בהסתה ובנו צבא וכל זאת בניגוד להסכם. הם לא ויתרו על שום עמדת מוצא וראו בהפעלת הטרור צעד טיבעי התומך במהלך המדיני וכחלק אינטגרלי במשא ומתן.
לאחר שבע שנים, בקיץ 2000, הגיעו הדברים לידי מבחן בקמפ-דיוויד. התהליך נתקע משלוש סיבות עקריות:
1) בן עמי ביקש שירשם בהסכם שיש ליהודים זכות בהר הבית, אם כי הריבונות במלואה תימסר לפלסטינים. ל''זכות'' זאת לא היה שום היבט מעשי זולת הבטחת הפלסטינים לא לחפור בהר הבית. הפלסטינים מצידם הסכימו לאפשר ליהודים להתפלל תחת ריבונותם בכותל המערבי. אבו מאזן כינה זאת ''לערוך טקסים דתיים''. לכאורה זה עניין פעוט, אך לאמיתו של דבר הויכוח יורד לעומק שאלת השייכות שלנו לארץ ישראל והלגיטימיות של מדינת היהודים להתקיים דווקא כאן. זו לא מחלוקת של מה בכך והפלסטינים סרבו להכניס סעיף שיש בו הסכמה עם זכות זו.
2) 'זכות השיבה' המעוגנת בהחלטת או''ם 194. נציגי ישראל הבהירו שלא יסכימו להכיר בעקרון זה, שכן הכרה בו תגרור את מימושה ומימושה יגרור את אובדן זהותה היהודית של ישראל. הפלסטינים דיברו על חזרה מיידית של כל פליטי לבנון, חלק גדול מפליטי סוריה וחלק קטן מפליטי ירדן. כלומר הכפלת אזרחי המדינה הערביים והגעה לכ-40% מכלל אזרחי מדינת ישראל. בנוסף לזאת, הפלסטינים היו מוכנים לדון על הגדלת כמות השיבה, במו''מ נפרד בהמשך. אך בהחלט לא על צמצומו.
3) ישראל דרשה שבתום המשא ומתן, לכשיושג הסכם וייוותר רק טקס החתימה, הפלסטינים יצהירו פורמלית ש''ההסכם מהווה את סוף הסכסוך'' וכי אין להם יותר תביעות מישראל. ערפאת לא היה מוכן להתחייב לכך. מדוע ? משום שערפאת מחושק ל'תורת השלבים' שעיקריה: הפלסטינים יקבלו את כל מה שישראל תוותר עליו, כדי להמשיך את המלחמה ממצב נוח יותר, עד שיושלם התהליך ותוקם מדינת פלסטין מן הים ועד הירדן. בשלב מאוחר יותר ירוכז המאמץ הפלסטיני לספח ל'פלסטין' את מזרח הירדן, היא ממלכת ירדן ובכך להקים את ''פלסטין הגדולה''. פייצל חוסייני המת ובכירים אחרים ברשות ביטאו את הרעיון הזה במונח ''הסכמי אוסלו הם סוס טרויאני''. ולא לחינם המלך עבדאללה של ירדן חושש מהם.
אל מול כל אלה, התרחש מהלך אסטרטגי משמעותי בזירה שכנה. ממשלת ברק ביצעה את החלטתה לנסיגה חד-צדדית מלבנון. הנסיגה התממשה לאחר שנכשלו המאמצים להגיע לתאום והסכמה עם סוריה ולבנון. נסיגה מהירה זו היוותה ציון דרך לכל השכנים הערביים, שלחץ צבאי רצוף על ישראל יכול לשנות את העמדות האסטרטגיות של ישראל ולהובילה לנסיגה חפוזה ולוויתורים חד-צדדיים, ללא כל תמורה מדינית או ביטחונית מהצד הערבי שכנגד.
רעיון מלחמת הטרור צץ לראשונה באירועי ה''חומה'' 1998 כפי שנחשף במסמבים שנתפסו בלשכת ערפאת. מאותה עת החלו לבנות הפלסטינים אופציה להמשיך את התהליך המדיני באמצעי טרור, כדי להשיג מישראל את מלוא דרישתם.
בקיץ 2000 גמלה בליבו של ערפאת החלטה שאם לא יהיה בכוחו לכפות על ממשלת ברק הסכמה גורפת לתנאיו במסגרת הסכם מדיני, הרי מן הצדק (שלו) להפעיל את המנוף ה'צבאי'. ביטוי אותנטי לכך היתה הצהרתו של מרואן ברגותי עוד ביוני 2000 כשאמר: ''אם ישראל לא תלך לקראת הדרישות הפלסטיניות של נסיגה מלאה וזכות השיבה, לא תהיה ברירה אלא להעביר את המשך הפעילות ל'קבוצות העממיות' לצורך השגת היעדים הנדרשים''. על אף שברק מילא אחר מרבית תנאיו של ערפאת, הורה ערפאת להתחיל באלימות ב- 29 בספטמבר 2000. אז נורתה יריית הפתיחה של המאבק על הישרדותה של מדינת ישראל.
מבחינת האינטרס הישראלי צריכה ישראל להכריע צבאית ובאופן ברור את הטרור בטרם סגירת המו''מ המדיני. ללא הכרעה צבאית זו, לא תהיה כל משמעות לסיכומים המדיניים. כי הם יופרו שוב ושוב ויהיו לרוח.
חייבת להיות הכרעה צבאית, כפי שהיתה הכרעה צבאית במלחמת העולם השניה. בנות הברית כבשו את גרמניה ושמו רגלם על הבונקר של היטלר ימ''ש וכפי שאמריקה הטילה שתי פצצות אטום על יפן. רק לאחר מכן התחיל התהליך המדיני.
ומה היה התהליך המדיני? בנות הברית המנצחות כפו דמוקרטיה על גרמניה ויפן. אפילו חוקות המדינות האלה נכתבו ע''י הכובשים. בכך הוכחה התפיסה שאפשר גם אפשר לשנות תרבות פוליטית בעזרת הכוח.
גם מלחמת אל-אקצא חייבת להיות מוכרעת צבאית בטרם ידברו המדינאים על פתרונות מדיניים. כל עוד אין הכרעה צבאית ברורה, ערפאת ימשיך להפעיל גם את הטרור כמכשיר, שלהבנתו יסייע לו ללחוץ על ישראל ולהשיג ויתורים עמוקים.
|
|
|
מערכת אל-קודס וזכות השיבה
