עוד מאמרים באתר של המחברת.זהו מאמר נוסף בסדרה ''יישובים יהודיים בעבר ובהווה'' שנועדה להפריך את הטיעון שהופיע במספר מסמכים שפורסמו ע''י ארגונים של ערביי ישראל ובראשם ''ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל'' לפיהם הפלסטינים הם ''עם ילידי'' והיהודים הם קולוניאליסטים אירופאים שהתיישבו על אדמה ערבית הסדרה פותחת בפרק על היישובים היהודיים בגליל.
ערב המרד הגדול, 66 - 70 לספירה, היו בגליל, עפ''י עדותו של יוספוס פלביוס 204 יישובים יהודיים. לאורך הסדרה נראה מה קרה לאותם יישובים תחת הכיבוש הרומי, הביזאנטי, הערבי, הצלבני, העות'מאני והבריטי עד להקמת מדינת ישראל.
גירסה קודמת של הסידרה פורסמה באתר אומדיה.
טבריה כיום היא עיר יהודית בעלת כ-40,000 תושבים. העיר מצטיינת באתרי תיירות כמו העיר העתיקה, קברי רבי מאיר בעל הנס, הרמב''ם ורבי עקיבא. היא משמשת עיר קיט עם רשת בתי מלון לחוף הכנרת. העיר בנויה ב-3 מפלסים: המפלס התחתון היא העיר התחתית היכן שהייתה העיר העתיקה. המפלס האמצעי נבנה בתקופה הבריטית והוא כולל את קרית שמואל, דון יוסף הנשיא ועוד. המפלס העליון נבנה לאחר קום המדינה.
תקופת הברונזה (3300 לפנה''ס – 1200 לפנה''ס)
שמה העתיק של טבריה הוא רקת. רקת היא אחת הערים העתיקות ביותר בארץ. ראשיתה בתקופת הברונזה הקדומה (3300 לפנה''ס – 2200 לפנה''ס). תל רקת נמצא כמה מאות מטרים צפונית לטבריה באזור של סלעי דולמיט. היא שכנה על אחת הדרכים החשובות מצפון הקשת הפוריה לדרומה. תושבי רקת עסקו בדיג, חקלאות ומסחר בינלאומי.
רקת נזכרת בספר יהושע פרק י''ט פסוק 35, כנכללת בנחלת שבט נפתלי, אך אין מידע על כיבושה ע''י שבטי ישראל בשלהי המאה ה-13 לפנה''ס, או על היותה ישוב ישראלי.
מדרום לעיר התחתית של טבריה נמצאו גם שרידי ישוב בשם חמת. חמת נזכרת בתעודה מימי
רעמסס ה-2 במאה ה-13 לפנה''ס (פפירוס אנסטזי א'). איגרת זו נכתבה, עפ''י
יוחנן אהרוני בסיפרו ''
ארץ ישראל בתקופת המקרא'', ע''י סופר מצרי שתיאר את הדרכים הראשיות בארץ כנען, והזכיר את חמת ליד ים כנרת.
חמת נזכרת יחד עם רקת בספר יהושוע פרק י''ט, פסוק 35 , כעיר מבצר בנחלת שבט נפתלי. אבל, יש חילוקי דעות לגבי השאלה אם היישובים התוארים בנחלות השבטים נכבשו כולן ע''י שבטי ישראל, בימיו של יהושע.
תקופת הבית הראשון (1000 לפנה''ס – 586 לפנה''ס)
עדין לא נערכו חפירות ארכיאולוגיות באתר רקת, אם כי נערך סקר. הארכיאולוגים קבעו שרקת התקיימה לאורך כל תקופת הבית הראשון (תחילה בממלכת ישראל המאוחדת ואח''כ בממלכת ישראל הצפונית. רקת אינה נזכרת בין הערים שנכבשו ע''י אשור בשלהי המאה ה-8 לפנה''ס) ועד התקופה הפרסית, כלומר סביב אמצע המאה ה- 6 לפנה''ס. לא ידוע מדוע חרבה או נעזבה.
חמת, לעומת זאת, התקיימה ברציפות לאורך תקופת הבית הראשון וגם לאחר מכן. החוקרים
ש. קליין ו
אולברייט ייחסו את הרשימה ביהושע כ''א ובדברי הימים א', כ''ו לתקופת הממלכת ישראל המאוחדת (ימי דוד ושלמה). זוהי רשימה של ערי הלווים ששמשו כמרכזים מינהליים ופולחניים וחמת ביניהן. חמת בנחלת נפתלי מוזכרת גם ברשימת הערים הישראליות בתקופת המקרא שזוהו ככאלה (ראה, אהרוני, עמ' 348).
תקופת הבית השני (538 לפנה''ס – 70 לס')
לאחר מותו של
הורדדוס חולקה ממלכת החשמונאים בין יורשיו.
הורדוס אנטיפס קיבל את הגליל, והוא יסד את טבריה, במתכונת של פוליס. היא נקראה ע''ש הקיסר
טיבריוס ונבנתה בין 17 ל-22 לס'. בעיר הוקם בית מרחץ עירוני ונבנה נמל ששימש לקבלת תוצרת חקלאית מהגולן והבשן.
העיר נבנתה על גבי בית קברות ישראלי קדום של היישוב חמת שנודע במעיינות המרפא שלו ושכן, כאמור, מדרום לעיר התחתית של טבריה של ימינו. חמת הייתה ישוב יהודי לאורך תקופת הבית השני. היא מוזכרת בספרו של
יוסף בן מתיתיהו ''מלחמות היהודים'', בהקשר לביקורו של
יוחנן מגוש חלב, מגיבורי המרד הגדול, במעיינות חמת וכמקום בו הקים
אספסינוס את מחנהו בזמן המרד הגדול. הרומיים פיתחו את מעיינות המרפא במקום ובנו בתי מרחץ שמשכו נופשים מרחבי האימפריה הרומית.
יהודים נמנעו מלהתיישב בטבריה מחשש טומאה, מפני שהעיר נבנתה על בית קברות. הורדוס אנטיפס הושיב בה נוכרים וגם יהודים. עפ''י גירסה אחת הוא אילץ יהודים להתיישב בה. ואילו עפ''י גירסה שנייה הוא משך אותם ע''י חלוקת קרקעות בעיר בחינם. גם נוכרים הובאו לעיר והיא הייתה מלכתחילה עיר מעורבת. הורדוס אנטיפס העביר את המרכז המינהלי של הגליל מציפורי לטבריה.
לאחר הדחתו של הורדוס אנטיפס ב-39 לס', עבר הגליל ב-41 לשלטונו של אחיינו
אגריפס הראשון, נכדם של הורדוס ו
מרים החשמונאית, שקיבל כבר קודם לכן את הגולן מידי רומא. אגריפס הראשון נפטר ב-44 לס'. בנו
אגריפס השני קיבל את הגולן ב-54 ואת הגליל ב-61 לס' מידי רומא, כולל טבריה. עפ''י גירסה אחרת הוא קיבל את טבריה בלבד. אגריפס שלט בה עד מותו ב-96 לס'. אגריפס השני אף מונה ע''י רומא כמלך יהודה ועמד לצד הרומאים בעת המרד הגדול (66 – 70 לס'). לאחר מותו סופחה טבריה לפרובינקיה יהודה.
יוסף בן מתיתיהו ביצר את טבריה במסגרת ההכנות למרד הגדול (66 לס'), אך בטבריה, שחיו בה גם נוכרים, גברו תומכי אגריפס השני ורומא על תומכי המורדים, ויוספוס פלביוס לקח כבני ערובה את חברי מועצת העיר וכ-1,000 אזרחים כדי להבטיח את נאמנותה. אבל, טבריה נכנעה לצבא הרומי ללא קרב.
התקופה הרומית והביזאנטית (70 לס' – 640 לס')
טבריה הייתה הפוליס היחידה בעולם שרוב אוכלוסייתה יהודית. אבל, ב-120 לס' הופקעה העיר מידי תושביה היהודים והשליטה בה עברה לידי הנוכרים. בימיו של הקיסר
אדריינוס נבנה בעיר איצטדיון על שמו.
לאחר מרד
בר-כוכבא טוהרו הקברים עליהם נבנתה העיר, מטומאתם (עפ''י המסורת נעשה הטיהור ע''י
רבי שמעון בר יוחאי). לאחר הטיהור התיישבו בטבריה, עפ''י גירסה אחת כוהנים ממשמרת מעזיה. הטיהור איפשר העברת הסנהדרין מציפורי לטבריה, לאחר מותו של רבי
יהודה הנשיא, ב-220 לס'. נראה שהעברת המרכז הרוחני לטבריה משך אליה תלמידי חכמים, וביניהם את רבי
יוחנן בר נפתא.
חמת ליד טבריה התפרסמה כמקום למרחצאות חמים והיכן שהיהודים הקימו בית כנסת. עפ''י מחקרו של
שמואל קליין, ''
ארץ הגליל'', התיישבו הכוהנים ממשמרת מעזיה בחמת הסמוכה לטבריה. חמת, שכנתה של טבריה, נזכרת במשנה ובתלמוד הבבלי, מה שמעיד על המשך קיומו של ישוב יהודי שם. עפ''י התלמוד הבבלי, הפכה חמת לפרבר של טבריה כתוצאה מגידולה של העיר. כנראה, הכוונה לתקופה שלאחר מרד בר-כוכבא (135 לס'), או אולי בראשית המאה ה-3 לס', כאשר הסנהדרין עברה לטבריה ומספר תושביה היהודים גדל. חמת התגלתה ב-1920 כאשר אנשי גדוד העבודה סללו את כביש טבריה-צמח.
ב-1921 ערכה במקום ה''חברה לחקירת א''י ועתיקותיה'', חפירות ומצאה מנורת אבן. בחפירות שנערכו במקום ב-1963 התגלו שרידי בית כנסת עם רצפת פסיפס וכתובת בארמית. הפסיפס נחשב לאחד הקדומים בבתי הכנסת בארץ. במקום נתגלו מספר בתי כנסת זה על גבי זה. שרידי אחד מהם הוא מהמאה ה-1 לס' וברצפת הפסיפס שלו ציורים של גלגל המזלות, שמות החודשים בעברית, מנורת שבעת הקנים, ארון קודש, לולבים ואתרוגים. מתחת לרצפת הפסיפס התגלתה רצפת פסיפס נוספת. כמו כן, נתגלה בית כנסת נוסף כ-500 מ' מהמקום בו נתגלתה המנורה ב-1921.
העיר טבריה גדלה מאוד החל מהמחצית השנייה של המאה ה-2 לס', התאחדה עם חמת הסמוכה, והייתה העיר היהודית הגדולה ביותר בגליל. במאה ה-3 חיו בה כ-40,000 תושבים. העיר גם שגשגה מבחינה כלכלית והיו בה 13 שווקים שכל אחד מהם התמחה במלאכה מסויימת. העיר הייתה מוקפת חומה.
לפני מרד בר-כוכבא ובייחוד לאחר מכן הייתה הייתה טבריה, במשך שנים רבות, המרכז הרוחני של יהודי הארץ, והתגוררו בה תלמידי חכמים, פייטנים וסופרים. בשנת 235 עברה הסנהדרין לטבריה. התלמוד הירושלמי היה בעיקר מפעלו של המרכז הרוחני היהודי בטבריה והוא נחתם בטבריה ב-400 לס'. לאחר חיסל הנשיאות והאוטונומיה הדתית היהודית ע''י השלטון הביזאנטי במאה ה-5, הוקמה בטבריה ''ישיבת א''י'' ששימשה כיורשת הסנהדרין וטבריה המשיכה לשמש כמרכז רוחני. בחפירות התגלה פסיפס קטן שמשערים שהוא היה חלק מבית המדרש של רבי
יוחנן האמוראי במאה ה-4 לס'.
בחפירות ארכיאולוגיות שנערכו בטבריה נחשפו כ-70 מ' מרחוב העמודים המרכזי, הקארדו. לידו נתגלו שרידי השוק העירוני ושרידי בית מרחץ מהתקופה הביזאנטית. (בית המרחץ היה בשימוש מהמאה ה-4 עד המאה ה-11 ). כמו כן נחשפו מבני מגורים, איצטדיון ואמת מים שהובילה מים לטבריה מאזור יבניאל. בחפירות לחשיפת חומת העיר מהתקופה הביזאנטית התגלה חלק מהחומה שבנה הקיסר
יוסטיניאנוס במאה ה-6 לס' בהר ברניקי. חלק נוסף של החומה הביזאנטית התגלה לא רחוק מבית המרחץ ולידו התגלה שער הכניסה הדרומית לעיר שהארכיאולוגים מייחסים אותו לתקופה הרומית מהמאה ה-1 לס'. בחפירות שנערכו ב- 1990 התגלו שרידי התיאטרון הרומי שנבנה למרגלות הר ברניקי. שרידי התיאטרון הם מהמאות ה-2 וה-3 לס'.
בחפירות שנערכו ב-1981 נתגלה אחד מבתי הכנסת, בי''הכ של פרוקלוס, שהוזכר בתלמוד. בית הכנסת נבנה במאה ה-6 לס'. ב-2006 נערכו חפירות בהן חשפו הארכיאולוגים מבנה מהמאה ה-4 לס' שזוהה על ידם כבנין הסנהדרין. המבנה נקרא הבזיליקה של טבריה.
במאה ה-5 גדל בה מספר התושבים הנוצרים, והוקמה קהילה נוצרית ובמאה ה-6 אף הוקמו כנסייה ומנזר ביזאנטיים על פסגת הר, שנקרא ע''ש הנסיכה ברניקי, אשתו של הורדוס אנטיפס שייסד את טבריה. הנוצרים היו ברובם סורים דוברי ארמית.
כאשר פלשו הפרסים לארץ ב-614 לס', עזרו יהודי טבריה לפרסים במלחמתם בביזאנטים, בשל הרדיפות הדתיות ומאמצי הניצור, שהיו מנת חלקם מידי הביזאנטים. אבל ב-628 הצליחו הביזאנטים להדוף ולגרש את הפרסים. הקיסר
הירקליוס ביקר בטבריה והתאכסן בביתו של בנימין, ממנהיגי הקהילה בעיר. הקיסר והבטיח למשלחת יהודי הגליל לא לנקום בהם על עזרתם לפרסים. הקיסר לקח עמו לירושלים את בנימין שהסכים, כנראה, להתנצר, בתנאי שהקיסר לא יפגע ביהודים. אבל הקיסר הפר את הבטחתו, בלחצה של הכנסייה, והנוצרים ערכו טבח ביהודי הגליל ובייחוד ביהודי טבריה. בעקבות הטבח הצטמקה הקהילה היהודית בעיר (ראה,
מיכאל אבי יונה,
בימי רומא וביזאנטיון, עמ' 235 – 237).
בטבריה נמצא קברו של רבי
מאיר בעל הנס, שהיה מגדולי החכמים בתקופת מרד בר-כוכבא. אשתו ברוריה הייתה בתו של רבי
חנינא בן תרדיון. קיימת סברה שרבי מאיר אינו קבור בטבריה משום שהוא טבע בספינה בדרכו לשליחות באסיה הקטנה, או נרצח בהגיעו לשם. כמו כן, מצויים בטבריה, עפ''י המסורת, קבריהם של רבי
עקיבא ו
הרמב''ם.
התקופה הערבית (641 – 1099)
תחת השלטון הערבי הפכה טבריה לבירת ''מחוז הירדן'' (ג'ונד אורדון). השלטון הערבי שיפץ את חומות העיר שהוקמו בתקופה הרומית והביזאנטית וכן הקים מצודה. שליטים ערבים בנו בה את ארמנות החורף שלהם. עפ''י היסטוריונים ערבים דרשו הכובשים הערבים לקבל לרשותם מחצית משטחה של טבריה ושל ערים נוספות (ראה,
חיים זאב הירשברג, ''
הכיבוש והשלטון הערבי, 634 – 1099'').
היהודים היו הקהילה הגדולה ביותר בעיר לאורך התקופה הערבית, וטבריה שמרה על מעמדה כיישוב יהודי מרכזי בגליל עד שלהי המאה ה-10 או המאה ה-11. אחד העיסוקים של יהודי טבריה היה ב''תעשיית הספר העברי''. הם העתיקו כתבי יד, ניקדו אותם, כרכו אותם והם נשלחו לקהילות היהודיות ברחבי העולם. בטבריה הומצא בתקופה הערבית ה''ניקוד הטבריאני''. בית הכנסת של פרוקלוס המשיך להתקיים בתקופה הערבית, אם כי הוא נפגע ברעידת האדמה ב-749, ושופץ.
הקהילה הנוצרית הייתה השנייה בגדלה, כפי שניתן להסיק מהעובדה שהיו בטבריה 5 כנסיות. הקהילה המוסלמית הייתה קטנה ביותר, כפי שניתן להסיק מהעובדה שהיה בטבריה מסגד אחד בלבד. (ראה,
צפון הארץ- גליל גולן והעמקים לאורך הדורות, בעריכת
רות פלג)
אבל, תושבי העיר סבלו מהמלחמות הבינערביות על השלטון בארץ, מפשיטות שוד, ביזה והרג ע''י בדווים וכן מרעידות אדמה שהחמורות בהן היו ב-749 וב-1033 וגרמו להרס רב. מצב הביטחון פגע במצב הכלכלי של יהודי טבריה ובמאה ה-11 נותרה בה קהילה יהודית קטנה.
בחפירות נתגלו שרידי בית כנסת מהמאה ה-8 לס'. שרידיו נתגלו בזמן חפירת היסודות למלון פלאזה. כמו כן, נתגלו שרידי מבני מגורים ומטמון של תכשיטים ומטבעות מהתקופה הערבית. בין השאר, נחשף ביתו של סוחר ערבי מהמאה ה-10 ובו מאות כלי נחושת וברונזה, סירי בישול, מנורות ונרות.
חמת הייתה קיימת בתקופה הערבית, כפי שאפשר להסיק משרידי בית כנסת מהתקופה המוסלמית שנתגלו בחפירות ב-1963.
התקופה הצלבנית (1099 – 1260)
למרות כל הצרות שניתכו על העיר ותושביה, העיר שרדה ונכבשה ע''י הצלבנים, ללא קרב, ב-1099. התושבים הערבים ברחו לדמשק לאור השמועות על מעשי הטבח שהצלבנים עורכים במוסלמים.
טבריה הפכה לבירת ''נסיכות הגליל'' של ממלכת הצלבנים ולמרכז המינהלי של הנסיכות, נוסף לה אגף חדש והוקמו בה ארמונות, מבצר צלבני וחומה. בתחומי העיר יש שרידי מגדלים וחומות מהתקופה הצלבנית, שנבנו ב-1100. הכנסייה בהר ברניקי שנפגעה ברעש האדמה של 749, שופצה.
אבל, מצבה הכלכלי של העיר בעידן הצלבני היה ירוד והנופשים חדלו לפקוד את המרחצאות. השלטון הצלבני הביא לגידול במספר הנוצרים בעיר.
היהודים, שגם אליהם הגיעו שמועות על מעשי טבח ברחו להרים, אך חלקם חזרו. באמצע המאה ה-12 הפך השוק היהודי למרכז החיים הכלכליים.
בנימין מטודלה ביקר בטבריה ב-1171 ומצא בה 50 משפחות יהודיות, וכן רבי
פתחיה מרגנסבורג, שביקר בעיר סביב 1180. במאה ה-12 נבנה מעל ביה''כ של פרוקלוס קמרון ע''י הצלבנים, שהרס, למעשה, את בית הכנסת.
צלאח א-דין הטיל מצור על העיר, צבא צלבני יצא לקראתו והקרב התחולל לא רחוק מקרני חיטין, ב-1187. העיר הייתה לשדה קרב בין הצלבנים למוסלמים ועברה מספר פעמים מיד ליד. לאחר הקרב עברה העיר לשלטון ערבי. צלאח א-דין הרס את ביצורי הצלבנים והחריב חלקים ניכרים מהעיר. טבריה הפכה לעיירה קטנה ומוזנחת. השלטון הערבי נמשך עד 1239, כאשר צלבנים הצליחו להחזיר לעצמם את השלטון בגליל (ראה מאמרו של
בנימין זאב קדר בספר
רציפות היישוב היהודי בא''י).
במאה ה-13 הגיעה עלייה של יהודים לארץ מצרפת, גרמניה וספרד וחלקם התיישבו בטבריה (ראה, בנימין זאב קדר, ''גלי העלייה - ותחיית היישוב היהודי, בין צלבנים למוסלמים 1187 – 1291'').
התקופה הממלוכית (1260 – 1516)
עפ''י גירסה אחת הממלוכים כבשו את טבריה, מידי הצלבנים, ב-1260 ועפ''י גירסה שנייה עוד ב-1247, גרשו את כל הנוצרים והרסו את העיר והיא נשארה בחורבנה לאורך התקופה הממלוכית. הממלוכים גירשו את הנוצרים הצלבנים (הפרנקים), למעשה, מכל הארץ ובעיקר נותרו בארץ הנוצרים הביזאנטים, שהשתייכו לכנסייה היוונית-אורתודוכסית.
התקופה העות'מנית (1516 – 1918)
התייר
משה בסולה ביקר בטבריה ב-1522 ודיווח על כ-10 משפחות ערביות בעיר חרבה.
היהודים חזרו להתיישב בטבריה במאה ה-16. תייר נוצרי מצא בטבריה ב-1549 עדה יהודית קטנה. כנראה הכוונה ליהודים מצפת שהתיישבו בטבריה (ראה,
נתן שור,
תולדות היהודים בגליל בתקופה העות'מנית).
באמצע המאה ה-16 פלש לגליל השבט הבדווי טרארבאי ובמאה ה-17 התנהלו קרבות על השליטה בגליל בינו לבין השבט הבדווי מענייה שפלש מלבנון (ראה,
יוסוף סואעד, ''שלטון השייח'ים הבדואים בצפון א''י''). כמו כן, היו התנגשויות בין הבדווים לפלאחים. מצב הביטחון המעורער אילץ את היהודים לעזוב זמנית את העיר ולהסתתר בכפרי הסביבה. ב-1656 הרסו הדרוזים את טבריה.
רבנים פנו למשפחת
מנדס-נשיא לעזרה והם פנו לשולטן בבקשה לתת להם את טבריה כעיר מקלט ליהודים. ב-1560 או 1563 מסר השולטן התורכי את הזיכיון על טבריה וסביבתה ל
דונה גרציה ולחתנה
דון יוסף נשיא, תמורת תשלום שנתי. (על מפעלה של דונה גרציה, ראה, מאמר של
צבי סחייק, ''בעקבות דונה גרציה''.) שניהם היו אנוסים לשעבר, שנמלטו מאימת האינקוויזיציה בפורטוגל לאנטוורפן. שניהם היו פעילים באירגון בריחת אנוסים מפורטוגל, ובשל כך נאלצו לברוח לאיטליה ולאחר מכן לקושטא. דונה גרציה וחתנה החלו בשיקומה של טבריה על מנת להפכה למרכז יהודי עצמאי.
יוסף אבן ארדיטי, נציגם של דונה גרציה ודון יוסף נשיא שיפץ את חומות העיר, והביא מתיישבים יהודים מקרב מגורשי ספרד לגור בה. תייר שביקר בעיר ב-1561 מצא יישוב יהודי, בית כנסת ותלמידי חכמים. רבי
יחיא אלצ'אהרי מתימן ביקר בטבריה ב-1567 ומצא בה ישיבה גדולה. עפ''י סיפרו של
יצחק בן צבי, ''
ארץ ישראל ויישובה'', בית הכנסת נבנה על יסודותיו של בית הכנסת העתיק בו התפלל רבי
שמעון בר יוחאי. בטבריה הוקמה גם ישיבה שראשיה היו חכמים ספרדים. אבן ארדיטי נטע עצי תות בסביבות העיר על מנת לפתח את תעשיית המשי וכבשים מסוג המרינו הובאו מספרד כדי לפתח תעשיית בגדים.
עפ''י רשימות תשלומי המסים של השלטון העותמאני ב–1572/3 מתברר שהיה גידול במספר התושבים בטבריה ונתן שור ציין שלא מדובר בעלייה במספר המוסלמים. אם נסתמך על עדותו של רבי יחיא ותייר נוסף, מדובר ביהודים, אם כי לא מדובר בקהילה גדולה.
אבל, התנכלויות מצד בא כוח האפיפיור בקושטא, ומצד הערבים והתורכים בטבריה ומותה של דונה גרציה בקושטא ב-1569 הביאו להפסקה זמנית של הפרויקט.
אבל, השולטן מסר ב-1579 את הזכיון על העיר לאנוס לשעבר,
אלוורו מנדס מפורטוגל, ששמו העברי היה
שלמה בן יעיש. בן יעיש היה בעל תפקיד דיפלומטי בקושטא והוא שלח את בנו יעקב לטבריה. יעקב המשיך במפעלי בנייה ופיתוח הכלכלה וגם עסק בתורה ובקבלה.
הקהילה היהודית הספרדית בטבריה, אליה הצטרפו יהודים מצפת, המשיכה להתקיים, כפי שהעיד ב-1624 רבי
ישעיה הלוי הורוויץ, אבל מספר חבריה היה מצומצם. ב-1660 פרעו הערבים ביהודי טבריה והם נאלצו לעזוב, זמנית. אבל, נראה, שיהודים חזרו לטבריה.
ב-1738 כבש השייח הבדווי
ט'אהר אל-עמר את הגליל ושיקם את טבריה. הוא הקים מצודה צפונית- מערבית לטבריה הצלבנית, שיפץ את החומה וגם בנה 2 מסגדים. אחד המסגדים נקרא על שמו מסגד אל-עמרי. הוא הזמין את רבי
חיים אבולעפיה מאיזמיר , ואת היהודים לשוב ולגור בה. אביו של רבי חיים היה רבה של העיר לפני חורבנה, ועל כן נענה הרב להזמנה וחזר לעיר ב-1740, למרות גילו המופלג. השיח' אל-עמר ערך לרב קבלת פנים מפוארת, ומינה אותו לראש הקהילה. בימיו נבנה הרובע היהודי מחדש, והרב אבולעפיה הביא לחידוש הקהילה בעיר. הוא בנה בית כנסת על חורבות בית הכנסת העתיק. בית הכנסת נקרא ''עץ חיים''. אבל, קיימת גירסה אחרת על פיה בית הכנסת הוקם על האתר בו הייתה בעבר הסנהדרין. כמו כן, נבנו בית מרחץ ומוסדות קהילתיים. הרב אבולעפיה גם דאג לפיתוח העיר וליצירת מקורות פרנסה ליהודיה. הרב חיים אבולעפיה נפטר ב-1744 ושני בניו, בנו הבכור רבי
יצחק ואחריו בנו
יששכר, ירשו אותו כמנהיגי הקהילה. הרב קבור בבית הקברות העתיק בטבריה. לאחר הרעש צפת ב-1759 עברו יהודים מצפת לטבריה.
טבריה הושמה במצור ע''י
סולימאן פאשה, ה''משנה לשולטן'' התורכי, שנשלח על מנת לחסל את שלטונו של השיח' אל-עמר בגליל. עוד לפני התחלת המצור נודע על התוכנית ליהודי דמשק והם שלחו מכתב ליהודי טבריה ויעצו להם לעזוב את העיר. הרב אבולעפיה החליט על הישארות. המצור הוסר בסופו של דבר מפני שסולימאן נאלץ לחזור לדמשק מסיבה כלשהי. לאחר הסדרת ענייניו בדמשק יצא סולימאן לחדש את המצור על טבריה, אך מת בדרך מהרעלת קיבה. ב-1765, עוד כאשר הייתה העיר תחת שלטונו של השיח' אל-עמר, ביקר בה רבי
שמחה בן רבי יהושע מזאלאזיץ ומצא בה 36 משפחות ספרדיות. אבל באותו זמן החלו להתיישב בעיר אשכנזים מפולין. רבי
משה ירושלמי מצא בעיר למעלה מ-150 משפחות בביקורו ב-1769. שלטונו של השיח' אל-עמר חוסל ב-1775 ע''י התורכים, וטבריה חזרה להיות תחת השלטון התורכי.
ב-1765 התיישבו בעיר יהודים אשכנזים וב-1777 התיישבה בטבריה קבוצת חסידים, תלמידי
הבעש''ט (הבעל שם טוב). גם רבי
נחמן מברצלב התיישב בעיר. מאוחר יותר הגיעו תלמידי המגיד
דב בר ממזריץ.
בתחילת המאה ה-19 היו בטבריה כ-4,000 תושבים, ו-2,600 מהם היו יהודים והשאר היו ערבים. רבי
דויד דבית הלל ביקר בטבריה ב-1824 ומצא בה 200 משפחות יהודיות (עפ''י חישוב של 6 נפשות הממוצע למשפחה, מדובר ב-1,200 נפש) ו-13 בתי כנסת.
בראשית שנות ה-1830 השתלטו
מוחמד עלי ובנו
איברהים פאשה על הארץ. איברהים שיפץ את חומות העיר. אבל, ב-1837 הייתה רעידת אדמה בגליל. לטבריה נגרם הרס רב. חלקים מחומות העיר נהרסו ובתים רבים ו-700 מתושביה נהרגו. הרובע היהודי נהרס כליל, וכן בית הכנסת של אבולעפיה ''עץ חיים'', אבל הוא שוקם בעזרת תרומות מיהודי איטליה. לאחר רעידת האדמה הוקם בעיר בית הכנסת ''הסניור'' ע''י רבי
חיים שמואל הכהן, שכונה ''הסניור'' ולכן בית הכנסת נקרא על שמו.
התורכים החזירו לעצמם את השליטה בארץ ב-1840 וב-1877 העניקו לטבריה מעמד של עיר עם עירייה. עד שלהי המאה ה-19 הייתה טבריה עיר קטנה שתושביה סבלו מעוני ומגיפות. אבל, הקמתם של ישובים חקלאיים יהודיים בגליל בשלהי המאה ה-19 שיפרה את מצב היהודים בטבריה. ב-1911 הקימה ה''חברה להתיישבות יהודית'' של הברון
רוטשילד 3 חוות חקלאיות מחוץ לחומות טבריה ועיבודן נמסר למשפחות איכרים יהודיים. עם התחדשות ההתיישבות בארץ בהנהגת התנועה הציונית גדל, בהדרגה, מספר היהודים בעיר, והעיר התרחבה מחוץ לחומות. ב-1912 נוסדה השכונה הראשונה מחוץ לחומות העיר ונקראה תחילה ''מואריס'', אך שמה שונה לאחר מכן ל''אחווה''. השכונה גבלה ב-3 החוות שהשתלבו לתוכה.
בפרוץ מלחה''ע הראשונה חיו בטבריה 6,000 יהודים מתוך 8,000 תושבים. טבריה הייתה העיר היהודית הגדולה ביותר בגליל. בתקופת מלחה''ע הראשונה היה מצבם של היהודים קשה, משום שרבים מהם התפרנסו מכספי ה''חלוקה'', וניתוק הקשר עם אירופה הביא להפסקת התרומות. התנועה הציונית פנתה ליהודי ארה''ב בבקשת עזרה והסיוע האמריקני הקל במקצת על המצוקה. בזמן המלחמה התיישבו בטבריה יהודים שגורשו ע''י העות'מנים מערים אחרות (על טבריה בתקופה העות'מנית ראה, יצחק בן צבי,''
ארץ ישראל ויישובה'').
תקופת המנדט (1918- 1948)
הבריטים כבשו את טבריה בספטמבר 1917. לאורך תקופת המנדט היו היהודים רוב בטבריה. ב-1920 נבנתה שכונה יהודית חדשה, קרית שמואל.
במאי 1934 התחוללה בגליל סופת ברקים ורעמים וירדו כמויות עצומות של גשמים. תשתית הניקוז של טבריה התמוטטה בשל כמויות הגשמים שירדו והעיר הוצפה בשטפון. בתים נהרסו, 32 תושבים נהרגו וכ-100 נפצעו.
בזמן המרד הערבי, בין השנים 1936 - 1939 סבלו יהודי טבריה מהתנכלויות מצד שכניהם הערבים. ההתקפה על קרית שמואל:
הגירסה הערביתב-2 באוקטובר 1938 פרצו כ-300 אנשי אל-מוג'הדין ערביים לטבריה, חסמו את כל הכניסות לעיר באבנים גדולות, ניתקו את קוי הטלפון והחלו לירות על בתי היהודים מכל הכיוונים. הם העלו באש את בית משפט השלום, את בניין ממשלת המנדט, הציתו חנויות של יהודים וגרמו לנזק שנאמד, ע''י מפקד הפעולה הערבי ב-30,000 לירות. כ-70 יהודים נהרגו ו-3 נוטרים (אנשי משטרת היישובים העבריים), ונשקם נלקח. בקרב נהרגו 3 מאנשי המוג'הדין ו-5 נפצעו.
הגירסה היהודיתב-9 בערב, במבצע שתוכנן מראש, פלשו לעיר 300 ערבים מכפרי הסביבה עם חוליית עזאדין אל- קסאם בסיוע ערביי טבריה. לאחר שחסמו את הכניסות לעיר וניתקו את כל אמצעי התקשורת, הם התחלקו לשתי קבוצות. קבוצה אחת פנתה לבנין המשטרה הבריטית ובית המשפט והעלתה אותם באש. הקבוצה השנייה חדרה לעיר מצפון לקריית שמואל. הפורעים פרצו לבית הכנסת, בזזו את ספרי הקודש ושרפו את המקום יחד עם השמש
יעקב גל שהיה לכוד בפנים. אח''כ הם פנו לבתי התושבים. הם חדרו ל-4 דירות ורצחו את בני הבית. באחת הדירות הם רצחו אם ו-5 ילדיה ממשפחת
יוחנן מזרחי, שרפו את הגופות ורקדו עליהן. 2 נוטרים שניסו לעזור לתושבים נרצחו אף הם. בסה''כ נרצחו 19 יהודים ו-11 מביניהם היו ילדים.
דובר ממשלת המנדט דיווח על האירוע: ''הטבח היה שיטתי ומאורגן ובוצע באכזריות רבה''.
בבית הכנסת השכונתי הוצב לוח זיכרון לציון הטבח.
ישראל
עפ''י אתר הנכבה היו ב-1948 בטבריה 6,160 ערבים וכ-6,000 יהודים. הערבים נמלטו מטבריה ב-18.4.48.
עפ''י המקורות היהודיים הרי ערב מלחמת העצמאות חיו בטבריה 7,000 יהודים וכ-5,000 ערבים. טבריה הייתה העיר המעורבת הראשונה ששוחררה ב-15.4.48 חודש לפני הקמת המדינה, ע''י יחידות של גולני והפלמ''ח. למחרת הכיבוש פנו נציגי הערבים בעיר לבריטים והודיעו שברצונם לעזוב את העיר. הם לוו ע''י הצבא הבריטי, שתיווך ביניהם לבין המפקד היהודי. חלק מהם עברו לנצרת והשאר העדיפו לעבור לעבר הירדן.
לאחר הקמת המדינה התיישבו בעיר עולים. הם שוכנו בתחילה במעברה ומאוחר יותר הוקמו שכונות חדשות כדי לאכלס אותם. העולים הפכו לרוב בעיר. ב-1950 היו בעיר 12,000 תושבים, ואילו כיום חיים בה 40,000. בית הכנסת ''עץ חיים'' שוקם ב-1949.
טבריה הייתה עיר יהודית רוב הזמן לאורך ההיסטוריה שלה
