|
|
|
פיל סגול
מיכאל מ. שרון
אדם במאבק ויצירתיות
אפקטיביות בסביבה מסכלת והידרשות ליצירתיות מתמדת
אפקטיביות ופתרונות בסביבה מסכלת
יצורים אורגניים גבוהים בהתפתחותם הפילוגינטית, בנויים לתת מענה על בעיות לקיום והתפתחות שהסביבה מציבה. זאת בעוד ביצורים נמוכים יותר, מובנה ידע כזה מראש, באופן גינטי.
אין אנו בנויים לפתור את כל הבעיות אחת ולתמיד. סביבה בה כל הבעיות כבר נפתרו קיימת רק בדמיון האוטופיסטי המתווה בתחום בו הוא דן מעין מצב גן עדני שאינו מחייב מאמצים נוספים. תכופות הצבת פנטזיה כזאת משמשת על מנת לרתום אנשים למעשים וקורבנות המנוגדים לתבונתם הישירה.
בפועל, אנו ניצבים בכל תחום במצב של אתגרים המוצגים לנו, מציבים בשלב הבא פתרונות, ונתקלים בהכרח בסיכולים, המובילים להרחבת הפתרון ולאינטגרציות ידע מקיפות יותר (זאת במקרה האופטימאלי: המקרה הלא מוצלח הוא נסיגה לדוגמטיקה, התעלמות, או הצבת פתרונות מדומים). וכך הלאה במאמץ נמשך ורציף, שאינו אלא התפתחות אמיתית בזמן, של הפרט, החברה, או האירגון.
מאבקי אדם-טבע
כך למשל, אף האינטלקטואל, החוקר, המדען, ומפתח המערכות, עשויים, גם נוכח קונספציה ראשיתית כוללת ואפקטיבית, להתקל בבעיות שונות, הנראות בראשיתם כעומדות בניגוד לה. במהלך ההתמודדות היצירתית עם אלו, הם עשוים להרחיב או אף לשנות ביסודה את הקונספציה ההתחלתית באינטרקצייה עם הבעיות הספציפיות, וחוזר חלילה. זאת כאשר המערך הכולל הולך ומתגבש תוך הגברת התואמות לאתגרי המציאות, הן אלה שנראו בראשית, והן אלה שצצים בהמשך. סביבת הבעיות היא למעשה סביבה מסכלת, המוצגת על ידי הטבע עצמו. כאן מדובר במובן מסויים במאבקי אדם-טבע.
מאבקי אדם-אדם
אלו קיימים כל העת סביבנו, והינם מאפיין מובהק של סביבה אנושית. המלחמה המאורגנת הינה לדעתי נסיון להכפיף מאבקים אלה לכללים סובלימטיביים , חלקם אציליים ואביריים. זאת בעוד דווקא מלחמות אדם-אדם בסביבתנו הקרובה, ולא כלפי אנשים לא מוכרים לנו בשדה הקרב, מאופיינות תכופות בניבזויות שרדנים וכללי ג'ונגל אלימים.
כך, גם לוחמת אדם-אדם אזרחית היא שדה קטל, התובע מחיר כבד בתחלואה ותמותה, החלשות המערכת החיסונית עקב לחצים פסיכו-חברתיים, ולעיתים גם אובדני שפיות ופתולוגיית מערכות מוחיות בדרגה זו או אחרת. גם כאן, נאכפים לעיתים כללים אזרחיים באופנים שונים, החל מכללי נימוס וג'נטלמניות וסייגי ''המשחק'' בחברות מתורבתות, וכלה בשבטים פראיים בהם שוררת מלחמת הכל וכל שרדנית ונבזית, תוך הערצת האדם האלים והנבל.
מאבקי אדם-אדם ברבריים: אופן זה, האלים וחסר הסייגים, תובע את כל משאביו של הפרט, ואינו מאפשר התפתחות תרבות ומעבר למאבקי אדם-טבע ולוגיקת מערכי אדם-טבע, המאפשרים פיתוח טכנולוגיה, מדע וכינון מוסדות חברתיים אפקטיביים.
ההבדל בין שני סוגי המאבק
ההבדל המרכזי בין מאבקי אדם-אדם ומאבקי אדם-טבע, מבחינת התמודדות התבונה האנושית, הינו בקצב הסיכולים המאתגרים ומפתיעים את פתרונותינו. קצב הסיכולים במאבקי אדם-אדם מהיר, מפתיע בטיבו ועיתויו, ונקבע על ידי היריב. במאבקים מסוג זה, שקיצבם וההפתעה שהם מציבים הינם במידה רבה מהירים ומחוץ לשליטתנו, אנו עשויים לאבד לפרק זמן את שווי משקלנו, מקצבינו הפנימיים, האוטונומייה שלנו, והתבונה המורכבת.
הדבר מביא לקריסה לחשיבה סטראוטיפית ונוקשה, פעולה תוך אובדן אינטגריטי (יושרה ועקביות בסיסית של תבונתנו ואישיותנו) וזגזוג בהתאם לתפניות המצב.
כך למשל הפילוסוף-האסטרטג הסיני הקדום סון-טסו ממליץ ב''אמנות המלחמה'' כי היכן שהאויב מצפה לתגובתך תוך 48 שעות, פעל ב- 24 שעות והפתע אותו.
בדומה לכך, עקרונות האסטרטגיה והטקטיקה הסינים והיפנים, כמו אלה של האסטרטג האנגלי באזיל לידל-הארט, אינם גורסים השמדת היריב, אלא התקרבות לנצחון באמצעות הפתעת היריב בעיתויים לא צפויים והוצאתו משווי משקלו, עד שבירת רצונו להמשך הלוחמה.
מכאן שדווקא במאבקי אדם-אדם עמידתנו מותנית, באופן כולל, בעמידה באתגר של שמירת אוטונומיית התבונה שלנו, ומקצבינו הפנימיים, מאובדן זמני או מתמשך.
במאבקי אדם-אדם האזרחיים, אנו נמצאים עם זאת בסביבה מסוככת, לפחות חלקית (כגון הקן המשפחתי, או חברים קרובים וידידי נפש. עבור האנגלי בן מעמד הפועלים שתכופות גם אישתו מציקה לו, המפלט הוא הפאב השכונתי..). זו מאפשרת לנו רגיעה, החלפת כוחות, והשבת שווי המשקל ואוטונומיית המקצב הפנימי.
סביבה מסוככת הינה על כן חיונית לתחזוק משאבינו.
בעוד במאבקי אדם-אדם מלחמתיים, בשדה הקרב, סביבה מסוככת כזאת כמעט אינה בנמצא, ולכן, במידה מסויימת התחליף לה הינם כללי האבירות והאצילות וכללי המלחמה, היוצרים סדירות מסויימת במציאות כאוטית.
לוחמה, חיקוי וסיכול
מדוע במאבקי אדם-אדם נדרשים יצירתיות מתמדת וקשב דרוך ומתמיד? משום שכלל יסוד בלוחמה הוא חיקוי. היריב נעשה ''דומה'' לך, בכך שהוא לומד את דרכי מחשבתך, ומפעיל את הטקטיקות והגישות שפיתחת - כנגדך. יוצא שגישה כלשהי הננקטת באפקטיביות, הופכת עד מהרה לחרף פיפיות, לאחר שהיריב מאמץ אותה. יוצא מכאן שמצב הלוחמה מחייב ליצירתיות, המצאתיות וקשב מתמידים כל העת.
בנוסף, היריב לומד את דרך מחשבתך, גם כדי להבין איך היית פועל במציאות הנתונה, ומסכל בנסיבות נתונות את אפשרויות הפעולה המסתברות. שוב, מתחייבת כאן המצאתיות ופיתוח גישות לא צפויות כל העת.
מאידך, כאשר שני הצדדים נוקטים בגישת מאבקי אדם-אדם ברבריים, הרי שהן יצירתיות והן קשב מורכב כמעט אינם מתאפשרים. הגישה האלימה חסרת המוח מחליפה על כן את התבונה והאוטונומיה היצירתית. בשדה הקרב הגישה הברברית גוררת השמדה טוטלית או מוכוונות כלפי קטל לא מובחן וגדול ככל האפשר. במאבקי אדם-אדם האזרחיים התעצמותה של הגישה הברברית מביאה כאמור לעריצות רומסנית, לאי התפתחות טכנולוגיה ומדע, לבלימת יזמות, להתכווצות הכלכלה, ולעוני חרוף.
כשל העוצמה: המתעייפים מיצירתיות מתמדת - מתחילים לדגול בעוצמה.
גורמי עוצמה ללא אינטלקט יוצר הינם דבר ריק. ההיסטוריון היווני הקדום הרודוטוס מספר לנו על מסות אדם של מאות אלפי חיילים פרסים שהובסו על ידי קומץ לוחמים יוונים. המצביא הביזנטיני הגאוני בליזריוס הביס בעזרת צבאות שנעו סביב 15,000 לוחמים, מסות של מאות אלפי ברברים, בעזרת צבא יעיל ותכסיסי מלחמה מבריקים. גם התנ''ך יודע לספר לנו על יתרונה של לוחמה מושכלת, כאשר קומץ הכריע אלפים רבים. חכמנו אמרו: ''בהיעדר תחבולות, יכחד עם'' או ''בתחבולות תעשה לך מלחמה''. סבורתני שאין הכוונה העתיקה ב''תחבולות'' למשמעות בעברית מודרנית, הכוללת קונוטציות של נוכלות ותכסיסים שגורים ואוטומטיים להשגת יתרונות קצרי טווח. הכוונה הינה יותר ליצירתיות חייה ורבת מיומנות ותושייה, נוסח אודיסאוס, המתואר על ידי הומרוס, או נוסח גדעון התנכ''י.
דוגמאות: כשל זה ארע לנאפוליאון לאחר נצחונותיו המבריקים בזכות היצירתיות והברק האינטלקטואלי. הוא ניתפס ל''כשל העוצמה'' והחל לרכז כוחות גדולים תוך הסתמכות על העוצמה שהושגה כביכול, ווויתור על היצירתיות. כאן החלו כשלונותיו, כולל המסע לרוסיה ב- 1812 .
כך גם איוולת סטלינגרד וקורסק של הצבא הגרמני במלחמת העולם השניה, לאחר שמוחות מבריקים כגנרל גודריאן פוטרו, בעקבות נצחונותיהם הגדולים, בטענה שהם אינדיבידואליסטים חסרי להט אידאולוגי. ההנהגה הנאצית החלה להסתמך על העוצמה בלבד, החל מסוף 1942 - אמנם תוך תושייה טקטית בשטח, וביטחה ביעילות הצבא וציודו (גורמי עוצמה במנותק מיצירתיות גלובלית). אך בהיעדר שילוב מושכל ויצירתי בין אסטרטגיה לטקטיקה, הביא הדבר לכשלונות ענק. חשיבה עוצמתית זאת הביאה גם לאיוולת של החלטה על יצור מטוסי סילון קרב-הפצצה כבדים, במקום מטוסי קרב סילוניים קלים, שהיו דרושים על מנת ''לנקות את השמים'' מהפצצותיהם הכבדות של בנות הברית. בעת שלגרמניה היה מונופול טכנולוגי על יצור מטוסי סילון, הרי שיצור מטוסי קרב קלים במספר רב היה עשוי לתת מענה אסטרטגי לבעייה ששיבשה את כל המערכות הגרמניות וסופה שהכריעה את גרמניה.
גאווה במורשת וכושר עמידות רב-שלבי
האם גאווה במורשת היסטורית היא קפריזה? הערך הקיומי של גאווה במורשת היסטורית הוא לדעתי בכך שהיא מאפשרת, במישור מאבקי אדם-אדם האזרחי עמידות נפשית לאורך זמן בפני המגמה לכופף אותך לרצונו ומגמותיו של היריב (למשל פירמה מתחרה, וכאן חשובה המורשת ההיסטורית של האירגון, דבר שביפן ובארה''ב מבינים היטב) . כיפוף כזה אמור להביא ליריב יתרונות ממשיים על חשבונך, כלומר העברת נכסים וגורמי חיזוק ומשאבים שלך לבעלותו, תוך מניעתם ממך.
במישור מאבקי אדם-אדם צבאיים, מורשת היסטורית מאפשרת לדעתי עמידות במאמץ לוחמה בן כמה שלבים, מעבר לשלב יחיד, חד פעמי ומכריע - חד שלביות קצרה שאיפיינה קרבות רבים בתולדות הסכסוך הישראלי ערבי. דומה שבמערכתנו כיום במחבלים ביו''ש, אנו רואים, אולי לראשונה בתולדות ישראל, מערכה רב שלבית מקיפה בעלת כווניות אסטרטגית.
יש להבחין בין מורשת היסטורית אמיתית ומיתולוגיה אידאולוגית: כך בבריה''מ הקומוניסטית הוחלפה המורשת הרוסית ההיסטורית, באתוסי גבורה אידאולוגיים פרטניים, מפוזרים (אקלקטיים) וחסרי רצף היסטורי. מיתוסים אלה העלו סיפורי גבורה של ''גיבורים אידאולוגים'' דהיינו כאלה שפעלו באחריות וגבורה הנשענים על ערכי האידאולוגיה הקומוניסטית. האידאולוגיה ולא הרצף ההיסטורי היא שעצבה את ה''מורשת'' והאתוס.
למה הדבר דומה? נניח כי בעתיד אפשרי (או לא אפשרי) מסויים יקומו בארה''ב כאלה שיפיצו את תורתו וחזונו של הנשיא טאפט (היה נשיא כזה), תוך הקניית משמעות חדשה לדברים ולארועים. ייבנו מעללי גבורה ומיתוסים אודות חיילים ומפקדים אמריקנים שפעלו בשדה הקרב ברוחו של הנשיא טאפט, מול אלה שלא נידבקו בחזונו, וכשלו. לזה הכוונה ב''מיתולוגיה אידאולוגית''.
מיתולוגיה אידאולוגית כושלת בטיפוח עמידות נוכח סיכולים והפתעות האויב, שכן הכזב והמטען האידאולוגי בה מוחשיים למדי. האופורטוניזם והציניות שהינם תוצרה ההכרחי אצל חיילים ומפקדים, פועלים דווקא לפורר מאמץ צבאי הדורש המשכיות והתמדה.
|
|
|
פיל סגול / טור אישי
