ככל שצי כלי הרכב במדינה ובעולם כולו גדל בנפחו, בניידותו ובתפוצתו, כך נוסקת תחבורת המכוניות אל שיאים מפוקפקים של מעמד בלתי מעורער כמזהמת הקטלנית ביותר של הביוספירה, כרוצחת המונים וכאיום מרכזי על איכות חייו של הציבור.
אחד מתפקידיו העיקריים של
משרד התחבורה הוא להגן על הציבור מפני נגעי התחבורה. מסתבר שמשרד התחבורה, המשקף בעצם את ההתנהלות השלטונית בכללותה, מתקשה להתעדכן ולהבין באיזו מידה הפכה התחבורה לאיום מוחשי על האזרחים כמקור עיקרי של זיהומים סביבתיים שרק הולכים ומחמירים עם הזמן.
בנושא הזיהומים הכימיים של צי כלי הרכב, הארגונים הירוקים אכן נאבקים להשרשת תודעת הסכנה המוחשית הגלומה בזיהום המצטבר של הביוספירה עד כדי פורענות אקולוגית. לעומת זאת, את אוזלת היד בנושא הכאוב של זיהומי הרעש התחבורתיים ניתן לתאר במושגים של הפקרות מוחלטת.
על תפישת הביטחון הלאומי שלנו אבד הכלח. היא מקובעת, אנכרוניסטית ובלתי רלוונטית. נציגי השלטון מעדיפים לשאת נאומים חוצבי להבות על האיום האיראני, ה
חיזבאללה ו
החמאס, אך נותרים סומים למתרחש מתחת לאפם. שכן, האיום הראשון במעלה על קיומה של המדינה גלום באותו תהליך עקבי ומתמשך של התפוררות פנימית.
אויביה של מדינת ישראל יכולים לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין לקריסתה של המדינה היהודית מאליה. שכן, הישראלי שלא היה רואה את זולתו ממטר, כיום כבר לא רואה את זולתו בכלל. חוסנה של מדינת ישראל היה גלום בעוצמת הסולידריות הפנימית של אזרחיה. כיום, הישראלי המכוער הוא האיום החמור ביותר על אותה סולידריות פנימית, שמתפוגגת ונדחקת לפינה על ידי נורמות התנהגותיות נפסדות של אנוכיות, זלזול בחוק, תוקפנות, חוצפה וחוסר התחשבות מוחלט בזולת.
בעצם אוזלת ידו, כנציג אופייני של השלטון הרופס, תורם משרד התחבורה לטיפוחו של הישראלי המכוער שמחריב את המדינה הזאת, אשר פעם התיימרה להיות יהודית. התנערותו המוחלטת של משרד התחבורה מאחריות לנגע זיהומי הרעש התחבורתיים מעניקה תו הכשר לישראלי המכוער להמשיך להשתולל עם רכבו ולהפיק ממנו כל מטרד אפשרי שמחבל באכזריות בשאריות איכות החיים שעוד נותרו במדינה העויינת דווקא את אזרחיה הראויים ביותר.
כידוע, כלי הרכב מייצרים סוגים שונים של זיהומי רעש. בנושא רעשי המנוע, יצרניות הרכב אומנם מייצרות כיום כלי רכב יותר שקטים. בנושא הצופרים, יש קושי בחינוך הציבור לשימוש חסכני יותר באופציית הצפירות, שכן, הצופר נחשב גם אמצעי בטיחותי. בנושא מקלטי הרדיו הרועמים ברכבים והמתקפה האקוסטית של פעימות הבאסים הבוקעים ממכוניות שועטות, יש מקום לחקיקה מרחיקת לכת, ואין ספק שרשויות השלטון יקבלו את סיועו של הציבור באכיפת החוק. בנושא האזעקות השונות והמשונות המופעלות מתוך תקלות במערכות האלקטרוניות של הרכבים, נראה שאין כיום לציבור מפלט מהמפגע הזה אלא להסתגל אליו. אך מכל מפגעי הרעש, הזיהום האקוסטי האבסורדי ביותר, שניתן לדבר עליו אך ורק במונחים של הפרעה פסיכוטית, הוא מפגע צפצופי השלט-רחוק של מנגנוני נעילת הרכב.
כאילו לא די בכל מטרדי הרעש התחבורתיים הקיימים בלאו הכי, הונחתה על הציבור גזירת רעשי הצפצופים הטורדניים הבוקעים מכלי רכב רבים בעת נעילתם ופתיחתם. אומנם במרבית הרכבים כיום ניתן לנטרל את הצפצופים המיותרים האלה, אך עדיין הישראלי המכוער חוגג את עינוגיו הסדיסטיים ומטריד את כל הסביבה בצפצופים החודרניים, המציקים והפוגעניים האלה כל אימת שהוא מתקרב לרכבו. בכלי הרכב המסחריים למיניהם, הנגע החבלני מרקיע לממדים שערורייתים. הצפצופים הטורדניים של כלי הרכב המסחריים נישאים למרחק של מאות מטרים ואף קילומטרים.
בשיחה עם מתקיני מערכות מיגון ואזעקה, הם הזדהו עם עמדתי והביעו את דעתם שהנגע החמור יכול למצוא את פתרונו רק על ידי חקיקה ואכיפה של משרד התחבורה. אם כן, אולי באמת ישמש משרד התחבורה דוגמה מכוננת לשאר המשרדים הממשלתיים, יתנער מרבצו, וייטול את האחריות השלטונית המתחייבת מתוקף הגדרת תפקידו.
תמונתו של
הרצל, חוזה מדינת היהודים, אומנם מתנוססת בכל משרד רשמי ברחבי המדינה, אך מדינת ישראל מימשה למעשה את חזון הביעותים של
ג'ורג' אורוול. ככל שחולף הזמן כך היא הופכת להיות יותר ויותר אורווליינית. המדינה היהודית היא בסך הכל צבר כאוטי של פרוייקטים טכנולוגיים הרומסים את תולעי האדם המתפתלים בתוכם.
מדינת ישראל הרשמית נעלבה עד עמקי ליבה כאשר השגריר הצרפתי בלונדון הגדיר אותה במונח הבא: This little shit piece of a country. אלא שהשגריר הצרפתי בסך הכל אמר דברי אמת. ככל שחולף הזמן אנחנו רק מנסים להצדיק את מילות הגנאי של המלעיזים עלינו.
אני מקווה שמתוככי משרד התחבורה יצא לפחות אור קטן לגויים, נר דקיק בקצה המנהרה. סביר להניח שקברניטי המדינה צריכים לעבור סדרת חינוך על משמעות הרעש, כביטוי וקטליזטור של אלימות, פרימיטיביות וניוון.
הגנה על הציבור מפני זיהומי הרעש של כלי הרכב
