|
|
|
מדיניות החוץ כמשאב עוצמה עצמאי
מיכאל מ. שרון
מדיניות החוץ כמשאב עצמאי וזרוע נפרדת המגדירה ומגבירה עוצמה ומרחב אפשרויות
בהיסטוריוגרפיה של מדינות במאבק ובעת שלום, נוטים להמעיט בחשיבותה של מדיניות החוץ כגורם נוסף ועצמאי, למעשה משאב נוסף המגדיר את כוחה של המדינה.
אני מגדיר את מדיניות החוץ כמשאב עצמאי, הפועל להרחיב או לצמצם את מרחב האפשרויות בו פועלת מדינה.
כך, מדיניות החוץ פועלת לפתוח שווקים, לזמן מקורות חומרי גלם, לכרות בריתות אסטרטגיות, לבודד את המדינה היריבה, וכיום, במציאות הסדר האמריקני או האירופי - לגייס סיוע חוץ.
עמי ערב עשו שימוש מצויין במדיניות החוץ שלהם, עד שנקבע בעבר שפירות נצחונותיה הצבאיים של ישראל נלקחים ממנה עקב תפעול המישור המדיני.
למעשה נראה שההערכה במדינות ערב היא כי לא יוכלו להביס את מדינת ישראל במישור הצבאי, ולכל היותר יוכלו לקוות לניצחון מקומי וחלקי, כפי שארע במלחמת 73 . הפיכת הפסד צבאי לנצחון מדיני הוטל על מדיניות החוץ הערבית:
1) הפיכת נצחון זמני ומוגבל לגורם תנופה המסיג את ישראל, בוצע על ידי מדיניות החוץ המצרית ב- 73 , כאשר המדיניות הצליחה לשכנע את שר החוץ האמריקני קיסינג'ר להציל את הארמייה השלישית המצרית, ונסקה הלאה: לקראת שילוב מצרים במערך המדיני/אסטרטגי האמריקני מכאן ואילך, ולקראת הסגתה הטריטוריאלית של ישראל.
2) מדיניות החוץ הנאצריסטית בשנות ה- 50, שנסמכה על ברית ועמדת מנהיגות בגוש מדינות העולם השלישי, הביאה לאיום הסובייטי של הפצצת ישראל בנשק גרעיני אם לא תיסוג מסיני, בעקבות כיבושו במלחמת סיני,
1956 . הדבר גרר מצידו לחץ נוסף חפוז ונחרץ מצד ארה''ב והנשיא אייזנהאואר - שחשש מהדרדרות למלחמה גרעינית בין גושית. מנהיגי ישראל ובראשם בן גוריון ניתפסו לבהלה, וישראל נסוגה מסיני, וזאת לאחר הכרזה קודמת של בן גוריון על ''מלכות ישראל השלישית''.
נחיתות צבאית, כלכלית וחברתית המקוזזת בנצחון מדיני: מדיניות החוץ הפלשתינאית
גם הפלשתינאים עושים שימוש מצויין במדיניות החוץ שלהם: זו תורמת הן לגיוס שאר מדינות ערב לענינן, והן ליצירת הסברה מקיפה וגיוס אמצעים, שהיטו את דעת הקהל במדינות רבות בעולם נגד ישראל, ורתמו אינטלקטואלים ישראלים למדיניותם, תוך עיצוב דעת הקהל הישראלית - זאת תכופות במהלכים עקיפים של שינוע גורמי דיפלומטיה וקרנות כספים אירופיות.
מדיניות חוץ היא משאב אסטרטגי עצמאי לכל דבר המפעיל מידה רבה של משאבי אינטלקט אנושיים. כך, מדיניות החוץ הפלשתינית פונה לכל גורם מקומי בשפתו הוא, במונחים המקובלים עליו, ובאתוסים הנקוטים במקומו:
1) לגורמי ליברליזם אירופים הם פונים בשפת ההומניזם הליברלי. זאת אף שהפונים הערבים/מוסלמים אינם בעצמם ליברלים והומניסטים. לעיתים נעשה הדבר תוך שילוב בקריצת עין של מוטיבים אנטישמיים דקים, שאף הם מוערכים כנמצאים בתשתית התרבות האירופית.
כך למשל, נראה שהעריכו כי הצגת הישראלים כמרעילי בארות הפלשתינים, ומשתמשים בפגזי אורניום רעילים - כאשר מוטיב ההרעלה לקוח מהאשמות הקירבון האנטישמיות בתקופת המגיפה השחורה במאה ה- 14 באירופה - יפלו על אוזניים כרויות עקב ''האמת הפנימית'' הטמונה בהם כביכול במסורת האנטישמית. זאת חרף האבסורד הבולט לעין ומופרכות הדבר לשכל הישר.
2) לאמריקנים פונה מדיניות החוץ הפלשתינית בשפת הערכים הדמוקרטים והאתוסים ההרואיים של המאבק לחירות ואוטונומיית הפרט (כשהפלשתינאים השוו למשל את מנהיגיהם לג'ורג' וושינגטון). דוברים פלשתינים, כולל עראפת עצמו, אף אימצו מושגים מהשיח התפעולי המתוחכם הנקוט על אנשי מחלקת המדינה (החלטה אסטרטגית, חלון הזדמנויות וכיוצא בהם). זאת אף שהם עצמם רחוקים מערכי מאבק האינדיבידואל לחירות ואוטונומיה, וכן מהחשיבה האינטלקטואלית והאוריינטציה התפעולית של מחלקת המדינה ומעולם המושגים האקסקוטיבי/עיסקי האמריקני כמרחק מזרח ממערב.
3) כלפי הציבור הנוצרי בכללותו פונים דוברי מדיניות החוץ הערבית בעולם מושגים ואתוסים רליגיוזיים נוצריים, תכופות עטירים בדימויי המרטירולוגיה (קורבן, קדוש מעונה, שעיר לעזאזל תמים) הקשורים בצלוב.
הישראלים מוצגים כהמון שוחר הרע והדמים הפועל מאחורי כוהנים קנאיים וחשוכים כדוגמת כאיפא, הכוהן הגדול, וברוח בוגדים נוסח יהודה איש קריות, במגמה לצלוב את האומה הפלשתינית ולקרבנה.
כאלה היו דבריו של אסד הבן לאפיפיור בעת ביקורו בסורייה, וכזה היה למשל חזיון המרטירולוגיה הנוצרי (קדוש מעונה) של עראפת, ששאיפתו הזכה לאכול את לחם הקודש בכנסיית המולד בערב חג המולד 2002, הוצגה כמסוכלת על ידי קנאי הדת היהודים וקלגסיהם.
זאת אף על פי שהפלשתינאים ומנהיגיהם הינם בעיקר מוסלמים, שאינם נוטים במיוחד ''להגיש את הלחי השנייה'', וחדורים ברוח הג'יהד ואתוס מלחמות הכיבושים והכוח של האיסלאם. ובנוסף, עקרונות חופש הבחירה של הפרט בין שתי דרכים ומלכות שמים עבור התם ברוחו זרים להם, בהיות אמונתם קולקטיביסטית וחדורת עריצות אכיפתה על הפרט, בניגוד קוטבי להתמקדות הנוצרית באוטונומייה האישית.
הכשל הרווח: מדיניות החוץ כנגזרת מעוצמה צבאית וכלכלית
הטעיה מקובלת הרווחת בהמשגה במישור זה הינה זו של מדיניות החוץ כנגזרת: דהיינו מדיניות החוץ כבעלת תנופה או נעדרת תנופה והשפעה, כפונקצייה ישירה, בלעדית ויחידנית של העוצמה העומדת מאחוריה - הן כלכלית, הן צבאית, או גורמי עוצמה מאז'וריים אחרים כגודל האוכלוסיה והיקף הטריטוריה של המדינה.
גישה עוצמתית זאת הועלתה למוקד החשיבה בעקבות הגותו של האסטרטג הפרוסי קארל פון קלאוזביץ (1780-1831 ) בספרו המונומנטלי בן שלושת הכרכים ''על המלחמה''. גנרל קלאוזביץ קבע כי המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים, והעלה על נס כגורם מכריע בהישג מלחמתי או אחר אסטרטגיה ישירה של מיקוד מאמץ וריכוז הכוח, תוך דחיקת משקל ההבנה הבונה והאינטלקט המושכל.
הגותו של פון קלאוזביץ הוותה מעין מהפך מושגי כולל שהשכיח את כוח הישגיה של מדיניות חוץ מונחית אינטלקט, כפי שבאה לידי ביטוי בחשיבתו המבריקה של הנסיך האוסטרי קלמנס פון מטרניך (1773-1859 ), שהיה ארכיטקט הסדר החדש-ישן השמרני באירופה ב- 1815 , בעקבות מלחמות נפוליאון. היה זה קיסינג'ר שהעלה מחדש בספרו את חשיבותו העצמאית של גורם החשיבה המושכלת במדיניות חוץ, תוך ניתוח מהלכיו המדיניים ומדיניות איזון הכוחות של מטרניך - מאמץ רסטורציה בדומה לזה של מנדלסון או ד'ר אלברט שוויצר - שהיה גם אמן נגינה בעוגב ובעל ידע רב בתאוריית ההרמונייה ויסודות המוזיקה - שהחזירו מחדש את יוהאן סבסטיאן באך הנשכח לתודעה המוזיקלית של התרבות במערב.
גישה כוחנית זאת, אף אם היא מאתרת נכוחה גורמים הקובעים את מידת ההשפעה של מדיניות החוץ, עדיין היא חוטאת ביחוס בלעדיות לגורם העוצמה, ריכוזו והבלטתו.
מוזנח משקלה של אוריינטציה אינטלקטואלית המציבה רקע של פרוייקטים רב-שלביים, הנמצאים בהיזון חוזר, מעצב ומתמיד עם חשיבה טקטית ופרגמטית מיומנת המוכוונת לפרטי פרטים של המצב, איומיו וסיכוייו בנקודות לוקליות.
בפועל גישה זאת משמשת לתרוץ כשלונות מדיניים, מעודדת התמדת בינוניות משמימה בחשיבה המדינית, ומשמשת אליבי לחוסר יצירתיות, תנופה ודמיון.
|
|
|
מדיניות החוץ כמשאב עוצמה עצמאי
