העם הפלשתיני – הכזב הגדול מכולם

חלק ג'

עבור לחלק א' עבור לחלק ב'

אריה פרלמן

סיכום ביניים⁹⁹

הסכסוך היהודי-ערבי הוא אחד מהקשים והעמוקים ביותר בתולדות האדם. יש לו היבטים אתניים, דתיים, אידיאולוגיים ותרבותיים. לכן, על-מנת להבין את הסכסוך כהלכה, יש להרחיק את נקודת המבט אל מעמקי ההיסטוריה ואופקי המרחב.

כל האימפריות שקמו – הרומאית, הבריטית, העותומנית וכו' – נפלו והתפרקו בשלב כלשהו, והכובשים שבו למולדתם המקורית. הערבים, שפרצו במאה השביעית למסע כיבושים אימפריאליסטי מסחרר, הצליחו במקום שבו נכשלו כל האימפריות האחרות: הם שמרו בידיהם את רוב שטחי כיבושיהם, עד לימינו אלה, 1300 שנה ויותר. הסוד הגדול של ההצלחה הערבית הוא עיקרון הברזל שהנחה אותם: למנוע – בכל מחיר – עצמאות מדינית מכל עם, שבט או עדה שבתחום המרחב הערבי. ההכרעה היתה תמיד חדה וברורה: השומרונים והקופטים – שהיו בימים עברו עמים גדולים וחזקים – הוכנעו, נטמעו, נטבחו וכמעט שנעלמו. אותו הגורל נחת גם על ראשם של עשרות מיליוני הנוצרים המזרחיים, על האשורים, הברברים ושאר העמים הלא-ערביים ולא-מוסלמים. הדרוזים והכורדים שרדו עד ימינו – במידה רבה בזכות אומץ ליבם ומקום יישובם ההררי. הצלבנים והמתיישבים הצרפתים באלג'יר – גורשו ולא הותירו שריד חי; ואילו מהכיוון ההפוך – גורשו הערבים מספרד עד לאחרון שבהם.

בימינו, מדינת ישראל היא הגורם היחיד בכל המרחב הערבי – השומר על עצמאות וריבונות , למרות שאינו ערבי, אינו מוסלמי ואף אינו מזרחי בתרבותו. בנוסף על כך, על פי דת האיסלאם נחשבים היהודים (והנוצרים) כ''עם הספר'', כלומר מותר להם לשמור על דתם ומנהגיהם, ובלבד שיהיו נחותים מהמוסלמים. אי לכך, יהודים עצמאיים, בתוך תחום המרחב הערבי, השווים למוסלמים במרחב – ואף שולטים על תושבים מוסלמים – זו תופעה שמנוגדת לרצון האל ולקוראן, ועל כל מוסלמי חלה חובה להילחם כדי להחזיר את המצב לסדר ה''טבעי'' בעיניהם.

נוסף על הניגוד העקרוני – קיימת התנגשות אסטרטגית ישירה. ישראל – וזו עובדה גיאוגרפית – מפצלת בעצם קיומה (אפילו בגבולות 1947) את העולם הערבי לשני חלקים: מצד אחד מצרים ושאר צפון אפריקה – ומצד שני חצי-האי ערב ושאר המזרח התיכון.
את המצב הזה מפרשים הערבים כמזימה אימפריאליסטית להחליש את העולם הערבי על-ידי השתלת ''סרטן ציוני'' במרכזו, כדי שיהיה קל יותר לשלוט עליהם, לתמרן אותם ולנצלם.

הסכסוך היהודי ערבי נמשך כחמישה דורות, שהם זמן ארוך בחיי אדם – אולם הרף-עין בלבד במונחים היסטוריים. זו הסיבה לכך ש'התפרצותם' של היהודים אל תוך 'פלשתין' נראית פתאומית ומהממת כל כך בעיני הערבים.

רבים וטובים ניסו למצוא נימוקים כיצד ומדוע לא עלה בידי היהודים להשכין שלום בינם לבין הערבים, אולם שום תכסיס או שיטה אינם אלא תירוץ, מכיוון שכל עם מקומי היושב על אדמה – בין אם הוא בעליה המקוריים או לא; בין אם הוא פרימיטיבי או מתורבת - יסרב להתחלק בשלטון, באדמה או בנכסים אחרים עם שותפים זרים – בין אם הם כובשים אכזריים ובין אם הם חלוצים אידיאליסטיים חסרי-כל, ואין זה אף משנה אם האדמה רחבה דיה להכיל את המקומיים והזרים לדורי-דורות. כך הוא המצב עם האינדיאנים באמריקה הצפונית, בני האינקה באמריקה הדרומית, האבוריג'ינים באוסטרליה או הערבים במזרח התיכון.¹⁰⁰

כתוצאה מההתנגשות הבלתי-נמנעת בין הלאומיות הערבית ללאומיות היהודית – יצאו הערבים למתקפת-נגד היסטורית אדירה – שבה כשרים כל האמצעים – מתעמולה זדונית ועד למעשי טבח מחרידים. אך למרות עוצמת הרגשות העזה שבה תוקפים הערבים את ישראל במהלך הסכסוך, הם הפגינו תבונה מדינית עילאית – עד כדי גאונות ממש. וככל שטיעונים גאוניים – כך הם גם פשוטים, מה שמגדיל עוד יותר את ערכם.

הערבים הבינו לאחר השואה – שהעולם המערבי (והגוש הסובייטי בכלל זה) לא ישתף עמם פעולה בהשמדה פיזית גלויה של המדינה היהודית ואזרחיה. על כן הם נאלצו לנקוט שורה של תכסיסים תעמולתיים: מבחינה בינלאומית לא ניתן לטעון שישראל גוזלת את זכות ההגדרה העצמית של האומה הערבית – מפני שאומה זו היא כבר בעלת 22 מדינות, ושולטת על מרחבים עצומים. לכן הם יצרו את מיתוס ה''עם הפלשתיני'' הקטן והאומלל, שמולדתו איננה המרחב הערבי הענק אלא ''פלשתין'' הקטנה בלבד, וש''עם'' זה משולל זכות להגדרה עצמית – מפני שארצות ערב אינן ארצותיו – אלא ''פלשתין'' הכבושה בידי היהודים.

מיתוס זה נעם לאוזני דעת הקהל במערב, והם ראו את מלחמתו של אש''ף כמלחמה צודקת ומוסרית לשחרור לאומי מעולו של כובש, ואף דימו את המאבק בין אנשי ה''העולם השלישי'' המדוכאים, לבין אחרוני האימפריאליסטים הלבנים...

כל עוד מיתוס זה חי בתודעת המערב – כל מעשה טרור פלשתיני ואף הזוועות המחרידות ביותר – ישויכו אוטומטית למסגרת הצודקת של ''מלחמה לשיחרור לאומי'', ואילו כל תגובה ישראלית – גם המתונה ביותר – תשוייך אוטומטית למסגרת העוול של ה''כיבוש האימפריאליסטי''.

יש לשים לב היטב, שגם אם ישוכנע המערב באותות ובמופתים – שפני הפלשתינים להשתלט על ארץ-ישראל כולה – אין בכך שינוי עקרוני, כיוון שכל עוד המטרה היא שחרור לאומי – תיחשב מלחמתם צודקת ביסודה, גם אם מטרתם הסופית תיראה 'מוגזמת'.

לעומת זאת, אם יובהר באופן חד וחלק – שהסכסוך הוא בין אומה ערבית ענקית ועשירה במשאבי טבע, גיאוגרפיה ואוכלוסיה – לבין מדינה זעירה פי 500 – הרי שכל פעולת טרור פלשתינית תיחשב אוטומטית לפעולת גזל, כיבוש והשמדה נגד העם היהודי ומדינתו היחידה, וגם להיפך: כל תגובה ישראלית תיחשב אוטומטית להגנה צודקת נגד האימפריאליזם הערבי.

מי שקורא את הדברים עד כה, עלול להיתפס למסקנה השגויה שאכן הדברים נכונים, אך אינם רלבנטיים. זאת מפני שבמאה העשרים קמו ''עמים ערביים חדשים'' על שטחי האימפריה העותומנית לשעבר, וה''פלשתינים'' בכלל זה. אולם מסקנה זו נובעת מהבנה שטחית של מושג ההגדרה העצמית. למושג זה ישנם שני צדדים המשלימים אחד את השני: האחד הוא שלכל עם מגיעה מדינה אחת בלבד, והשני הוא שכל מדינה חייבת להתבסס על עם אחד. במקרה הערבי מופר העיקרון על שני צדדיו: מצד אחד – לאומה הערבית ישנן יותר מעשרים מדינות – תופעה חריגה בעולם המודרני; מצד שני, המדינות הערביות אינן מייצגות ''עמים ערביים''. המשוואה מדינה=עם, שנטועה עמוקות בתודעה המערבית, איננה מייצגת את המציאות - לא במערב ובוודאי שלא בעולם החוץ-מערבי. מה שהיה ברית-המועצות, למשל, היה מדינה לכל דבר – אך היא לא ייצגה ''עם סובייטי'', אלא עמים שהיו נתונים למעשה תחת כיבוש רוסי. כך גם צ'כוסלובקיה, אשר כללה שני עמים – הצ'כי והסלובקי, ולמדינה היו שני המנונים רשמיים. תמונת מצב זו תקפה אף יותר לגבי אפריקה, שבה גבולות רוב המדינות הן ירושה שרירותית של האימפריאליזם האירופי. דוגמא אופייינית ועדכנית היא זאיר-קונגו, מדינה בעלת יותר מ-‏50 מיליון תושבים, עם למעלה מ-‏250 קבוצות אתניות, 3 שבטים עיקריים ו-‏4 שפות נפוצות.¹⁰¹

ישנם הטוענים שעם לא חייב להיות מבוסס מבחינה היסטורית, וגם עמים חדשים מאוד זכאים להגדרה עצמית. מכאן נובעת ההשוואה בין הפלשתינים לבין היווצרותם של עמים חדשים יחסית, כגון האמריקנים, האוסטרלים או הארגנטינאים – שלא היו קיימים לפני 100 עד 300 שנה.

עקרונית הטענה נכונה, אולם ההשוואה עם הפלשתינים כוזבת. האנגלים אינם טוענים, שישנם ''500 מיליון אנגלים'', כמספר דוברי האנגלית בעולם. אף הספרדים אינם טוענים שישנם ''300 מיליון ספרדים'', כמספר דוברי הספרדית. ישנם אמריקנים ואוסטרלים, ארגנטינאים ובוליביאנים – עמים שונים ונפרדים אחד מהשני. והראיה המכרעת ביותר לכך היא העובדה שעמים אלה מרדו בכובש, האנגלי או הספרדי – ושלחו אותו חזרה למולדתו באירופה. הארגנטינאים הכריזו בשלב כלשהו שהם אינם ספרדים, ואילו האמריקנים הכריזו שאינם אנגלים.

לעומת זאת, מקובל בעולם שישנם 250 מיליון ערבים – כמספר דוברי הערבית בעולם, המהווים עד היום אומה אחת. הפלשתינים מעולם לא מרדו ב''כובש ערבי'' כלשהו, לא הכריזו שהם אינם ערבים, ומעולם לא התכחשו להיותם עצם מעצמיה ובשר מבשרה של האומה הערבית.

טענה נוספת היא כי עמי ערב, ובכלל זה ה''עם הפלשתיני'', נוצרו כתוצאה מנדידת עמים, אשר התיישבו היכן שהתאפשר להם ופיתחו זהות לאומית משלהם. גם טענה זו כוזבת בעליל, מכיוון שעם שנוצר כתוצאה מנדידה התנתק ממולדתו המקורית, רכש לעצמו מולדת חדשה וזהות חדשה. נוצרה מעין תחלופה טבעית: ''מולדת תמורת מולדת''. כך במקרה הבולגרי: מוצאו של העם הבולגרי הוא משבטי המונגולים מאזור הוולגה שברוסיה. הם נטשו את מולדתם, שינו את לשונם ותרבותם, וכבשו להם מולדת חדשה עד היום – בולגריה.¹⁰² הם אינם טוענים עוד לזיקה או לבעלות כלשהי על אדמת אזור הוולגה.
הפלשתינים, מצד שני, הם ערבים שקשורים לחצי האי-ערב, שהוא מקורם הדתי, האתני, התרבותי-לשוני והלאומי עד עצם היום הזה, והם חשים ופועלים – כאחיהם הערבים – כבני אומה אחת.
הפיצול המדיני והחמולתי הכרוני שממנו סובלים הערבים – איננו מעיד כלל שכל רסיס ערבי הוא ''עם'', בדיוק כשם שכ-‏300 נסיכויות גרמניות שהתקיימו עד אמצע המאה ה-‏19 – לא העידו כלל על קיומם של ''300 עמים גרמניים''. בכל השטח הידוע כגרמניה ואוסטריה – חשו התושבים שהם גרמנים לכל דבר, עד אשר עלתה בידם ההזדמנות לממש את שאיפתם לאחדות מדינית.

אם כל הנאמר לעיל נכון, ואם אכן מהווים הפלשתינים כלי-שרת בידי האומה הערבית לסלק את ''הסרטן הציוני'', הרי שכל פעולה בכיוון הקמת מדינה פלשתינית מהווה צעד בדרך להחרבת מדינת ישראל. אם כל הנאמר לעיל נכון – הרי שעצם קיומה של יישות פלשתינית בא לסתור ולבטל את היישות הציונית. ניתן לומר בהשאלה, שהפלשתיניות היא ''צל'' של הציונות: היכן שהציונות נמצאת – שם נמצאת הפלשתיניות; והיכן שהציונות נעלמת – מתפוגגת במקביל הפלשתיניות. והראיה הטובה ביותר לכך היא שבכל מקום שהפלשתיניות מצליחה להפוך שטח לערבי – כבר אין בה צורך, כמו במקרה של יהודה ושומרון, שכל עוד היו בשלטון ערבי (ולא ''פלשתיני'', דווקא) – נמוגה ונעלמה הפלשתיניות כעשן; ואילו שעה קלה לאחר שבאו תחת שלטון יהודי – קמה הפלשתיניות מתרדמתה...

בוודאי היה מי ששם לב, שהסכנות הביטחוניות מקיומה של מדינה פלשתינית – לא נכללו במאמר זה ולו במילה אחת. הסיבה לכך פשוטה: סכנות אלו – על אף היותן קיומיות – אינן אלא תוצר לוואי של ההכרה ביישות פלשתינית לגיטימית. מכיוון שאם אין יישות לגיטימית – לא עומדת הקמת מדינה על הפרק; ואם ישנה יישות כזו – הרי שציווי הצדק והמוסר במערב מחייבים הקמת מדינה כזו – על כל סכנותיה. במילים אחרות, מטרתו של מאמר זה היא לקעקע את הבסיס המוסרי שבדרישה להקמת מדינה פלשתינית, מפני שכל עוד סבור רוב העם שהתביעה הפלשתינית מוצודקת – אין טעם בכל המטוסים והטנקים שבעולם – כל עוד השיתוק המוסרי מונע מהיהודים להפעילם. ראשית לכל דרוש צדק. אם אין צדק – אין כוח.¹⁰³

אז מה לעשות?

הסיבה שהעולם מקבל את טיעוני התעמולה הפלשתינית – יהיו אלה המגוחכים והשקופים ביותר – איננה ראיה לצדקתם. קיומן של 22 מדינות ערביות, מגובות בעוד כ-‏35 מדינות מוסלמיות, מגובות על-ידי חלק מהמעגל האסייתי-אפריקני – מקנות לטיעונים אלה הד עצום מאות-מונים ממשקלם האמיתי. גם קיומם של משאבי נפט עצומים, שליטה על יבשות, ימים, וצמתים אסטרטגיים – לא מזיקים לעניין, כמובן.

יש להניח, שאילו מדינת ישראל היתה מוקפת במעגל של עוד 11 מדינות ישראליות, כלומר מצרים בתור מדינת ''שבט אפרים'', חצי-האי ערב כממלכת ''שבט ראובן'' וכן הלאה – גם הטיעונים הישראליים היו מתקבלים ביתר קלות...

פירושו של דבר הוא, שמדינת ישראל חייבת להציב מול העולם משקל נגדי למרחב הערבי, כך שיהיה עדיף - או לפחות ראוי לשקול – לתמוך בישראל.

לכאורה, הקרב נראה אבוד: העויינות הערבית העמוקה כלפי מדינת ישראל, מאלצת בדרך כלל גורמי חוץ לבחור בין תמיכה בישראל לתמיכה בערבים. ומה תהיה הבחירה?
לערבים ישנו שטח גדול פי 500 לפחות; אוכלוסיה של כרבע מיליארד מול 7 מיליון; משאבי טבע אדירים ורוב אוטומטי באו''ם.

במבט שטחי – הנחיתות של ישראל נראית נצחית ובלתי ניתנת לשינוי.

אולם המציאות סותרת בעליל את האקסיומה הנ''ל, כפי שניווכח בדוגמא של סין וטאיוואן.

לאחר מלחמת העולם השניה, נשלטה סין בידי ממשלה לאומנית בראשות צ'אנג קאי-שק. לאחר מספר שנים של מלחמת אזרחים בין הלאומנים לקומוניסטים – ניצחו הקומוניסטים בראשות מאו טסה-טונג – והלאומנים נמלטו לאי הסמוך טאיוואן, והקימו שם מדינה סינית לכל דבר.

עד לעצם היום הזה, שתי הממשלות, הן של סין והן של טאיוואן – תובעות ריבונות על סין כולה, ורואות בממשלה היריבה שלטון מורד.

עד שנות ה-‏1970 הכיר רוב העולם בטאיוואן כנציגת סין באו''ם – אולם החל משנות ה-‏1970 חל מהפך, ורוב העולם כולל ארצות-הברית (ב-‏1979) – סילקו את טאיוואן מהאו''ם והעבירו את הכרתן לממשלת סין הקומוניסטית, שבירתה בייג'ין.

אף על פי כן, ארצות-הברית המשיכה וממשיכה לשמור על יחסים ביטחוניים, כלכליים ומסחריים הדוקים ביותר עם טאיוואן, כולל מכירות נשק נרחבות ואף תמרונים צבאיים משותפים. למעשה, הגנתה של ארצות-הברית היא הערובה העיקרית לעצם קיומה של טיוואן כמדינה ריבונית. אמנם, ארצות-הברית נמנעת מלהעניק לטאיוואן הכרה דיפלומטית רשמית, כדי שלא לפגוע בקשרים עם סין, אך מדובר במדינה עצמאית ודמוקרטית לכל דבר ועניין, עם ממשלה, צבא, מטבע ודגל המקיימת יחסים מעין-דיפלומטיים עם רוב מדינות העולם, במסווה של נציגויות מסחריות.

כיצד ייתכן, שבעיני ארצות-הברית, אי ננסי בן 23 מיליון תושבים, שווה-ערך בחשיבותו למעצמה אדירה וענקית בת 1.3 מיליארד תושבים ופי 250 ויותר בשטחה?

פתרון התעלומה, בעיני רבים, הוא המיקום האסטרטגי של טאיוואן, במיצרי טיוואן, מה שמאפשר לצבא ארצות-הברית לקיים נתיבי מים בינלאומיים חיוניים בזמן עימות. אין ספק שזהו אינטרס חשוב ביותר, אולם בהחלט לא היחיד. בנייר עמדה שנכתב בידי שורה של חוקרים בכירים, שהיו מעורבים בעיצוב המדיניות האמריקנית, ניתן ביטוי ברור למה עוד מסתתר מאחורי התמיכה האמריקנית המוצקה בטאיוואן:

תפקידה הנכבד של טיוואן בקהילה הבינלאומית נותר חבוי עבור רוב המשקיפים הרגילים. רבים סבורים שטאיוואן היא מקום קטן בעל השפעה מועטה על האינטרסים שלנו [האמריקניים]. אולם עם אוכלוסיה של 23 מיליון (יותר מבעלת בריתנו הרשמית אוסטרליה), תמ''ג שמדורג 21 בעולם[...] ומיקום גיאוגרפי שמציב אותה לאורך נתיבי מסחר ראשיים (נמל קאו-שיונג מטפל כל שנה בכמות מכולות גדולה יותר מכל נמל בודד אחר ביפן או בדרום-קוריאה) – טאיוואן מהווה, על-פי רוב הסטנדרטים האובייקטיביים, שחקן ראשי.

עבור ארצות-הברית, יחסי המסחר הדו-צדדיים לבדם יש בהם כדי להצדיק תשומת-לב רבה יותר ליחסי ארה''ב-טאיוואן. חברות טאיוואניות[...] הינן מנהיגות תעשייתיות גלובליות אשר הפכו לספקים חיוניים עבור נפילים אמריקניים כגון אפל, דל, היולט-פקארד וקואלקום. [...] החברות הטאיוואניות תפסו נתח של 80% משוק המודמים האלחוטיים ומסוג DSL, ו-‏70% משוק ייצור מחשבי כף היד[...]

[...]לארצות-הברית ישנם אפוא אינטרסים כלכליים משמעותיים בהמשך שגשוגו של מגזר ההיי-טק הטאיוואני. אמריקה חייבת גם כן להרתיע מפני כל הפרעה לזרימת המסחר באמצעות טאיוואן[...] התקפה סינית על טאיוואן – או אפילו הפחדה וכפיה – עלולים לשתק במשך חודשים את שרשרת האספקה של טכנולוגיית המידע הגלובלית, בזמן שיצרנים יחפשו ממלאי מקום לספקיהם הראשיים. ייתכן שיהיה זה כמעט בלתי-אפשרי למצוא ספקים חלופיים באותה רמת כישורים כמו של העסקים הטאיוואניים.¹⁰⁴

הנה כי כן, מסתבר שדי באינטרסים כלכליים כבדי-משקל על-מנת להצדיק גיבוי צבאי.

אם כך, ישראל חייבת להפוך למדינה עשירה בעלת כלכלה יציבה, ובמיוחד חלוצה במחקר ופיתוח בתחומי המדע והמחשבים המתקדמים ביותר.

האם הדבר אפשרי?

בטרם ניגע במצב בישראל, רצוי מאוד לבחון יותר מקרוב מה אירע במדינה שבה כבר בוצע מהפך רדיקלי חיובי בהצלחה מוכחת:

אירלנד, בסוף שנות ה-‏1980, היתה אחת המדינות העניות באירופה, עם 17% אבטלה, מאזן הגירה שלילי (יותר עוזבים מנכנסים), חוב חיצוני עצום והשתתפות נמוכה בכוח העבודה.¹⁰⁵

ממשלת אירלנד – בשיתוף עם נציגי עובדים ואירגונים חברתיים, שינתה את המדיניות הכלכלית-חברתית מקצה לקצה, כגון: קיצוץ נרחב בהוצאות הממשלה; צמצום המגזר הציבורי; קיצוץ חד במסים – ובמיוחד קיצוץ חסר תקדים ברמת מס החברות (כ-‏12.5% בלבד), ועוד.

התוצאות לא איחרו לבוא: ירידה חדה באבטלה (פחות מ-‏5% אבטלה); צמיחה ממוצעת של 4%-5% לשנה לאורך שנים; ירידה חדה בחוב הלאומי; שילוש התמ''ג לנפש; גידול פי 4.5 בייצוא; גידול בהשתתפות בכוח העבודה, ורמת הכנסה, שכיום היא 135% מהממוצע באיחוד האירופי.¹⁰⁶

מזה מספר שנים נחשבת אירלנד לאחת מהמדינות העשירות והמשגשגות באירופה, וזאת לאחר 15 שנים בלבד מעמדת נחיתות מכרעת.

מבחינתה של מדינת ישראל, הוכח בעליל שלמרות המצב הביטחוני הבלתי-יציב והנטל הביטחוני הכבד – ניתן להגיע להישגים מרשימים. החל ממרץ 2003 – תחילת כהונתו של נתניהו כשר אוצר – וגם לאחר פרישתו – בוצע בישראל מהפך רדיקלי במדיניות הכלכלית-חברתית:

קיצוץ נרחב במשרדי הממשלה; הארכת גיל הפנסיה; קיצוץ חד בקיצבאות;¹⁰⁷ הורדה הדרגתית אך עקבית במסים; רפורמות נרחבות בקרנות הפנסיה (העברה לניהול חברות פרטיות במקום ההסתדרות), הפרדת קופות הגמל מהבנקים; הפרטת חברות ממשלתיות כגון אל-על, צים, בזק, בנק דיסקונט, פיצול רשות הנמלים ל-‏4 חברות מתחרות, ועוד.¹⁰⁸

מדיניות זו, הובילה אנשי עסקים בכירים בעולם להרעיף מחמאות על כלכלת ישראל:¹⁰⁹

המתקן שלנו בתל-אביב הוא חשוב במיוחד מפני שלא קל למצוא בעולם כישרון וטכנולוגיה בעיבוד מחשב מרכזי כפי שאנו מוצאים שם[...]

ג'ים גראנט, סגן נשיא בחברת BMC

כמותם ואיכותם של מהנדסי התוכנה בישראל רק הצדיקו את ההיגיון שבפתיחת מרכז מו''פ כאן[...]
דייויד וודסייד, מנהל בכיר בגוגל

לא תהיה זו הגזמה לומר שסוג החדשנות המתקיים בישראל הוא חיוני לעתיד עסקי הטכנולוגיה[...]
ביל גייטס

ישראל חשובה עד כדי כך לחוד החנית של עולם העסקים האמריקני, שפיגועי המתאבדים בתחילת שנות ה-‏2000 הרעידו את עמק הסיליקון:

עבור חברות חברות בעמק הסיליקון, האלימות הגואה בישראל היא מכה כואבת קרוב לבית. המדינה הזעירה ומוכת המלחמה מהווה מוקד עיקרי של תעשיית ההיי-טק העולמית[...]¹¹⁰

אולם מעבר לדיעותיהם האישיות של אנשי עסקים, בולטות גם סקירותיהם של האירגונים הכלכליים החשובים בעולם. הנה, לדוגמא, מתוך סקירה של קרן המטבע הבינלאומית:

ביצועי המשק היו טובים באופן יוצא מן הכלל, ומכאן מתבקש המשך המדיניות הכלכלית החזקה. המדיניות האחראית מילאה תפקיד עיקרי בכך, אולם גם הצמיחה העולמית חסרת התקדים[...] התנאים המוקדמים המקומיים להמשך צמיחת התוצר נותרים בעינם. ובפרט, צמיחת התמ''ג מתפרסת על מגזרים רבים; ההכנסה הריאלית של המשפחות גדלה, לרבות בקרב האוכלוסיה העניה[...] ההכנסות ממס, שהיו גבוהות מתחזית התקציב, הועברו בצדק לטובת הפחתת החוב[...] יש להמשיך ולהתמיד בהישגים חיוביים אלה בשנת 2008 כדי לבסס את היתרונות הרבים למשק, בפרט אלה הקשורים לשיפורים באמינות הבינלאומית של המשק הישראלי שהושגה במאמצים רבים.

הסקירה כוללת גם ביקורת והמלצות, כגון הפחתת החוב הלאומי ביחס לתוצר וגו' שאין זה המקום לפרט את כולן, אולם במשפט הסיכום קובעת הסקירה:

למרות ההכרח בכמה שינויי מדיניות, המערכת הפיננסית מתקדמת באופן כללי בכיוון הנכון[...]¹¹¹

גודלה הגיאוגרפי של ישראל מול העולם הערבי, כמו גם גודלה הגיאוגרפי של טאיוואן מול הענק הסיני – עלולים להוליך שולל. מבחינת עוצמתה הכלכלית, במונחי תמ''ג, שווה מדינת ישראל כמעט למדינה אירופית גדולה כגון איטליה או ספרד, וביחס לעולם הערבי, שווה ישראל יותר מסוריה, ירדן, מצרים, תימן, מרוקו וסודן כולן יחד, או לערב הסעודית ותימן שתיהן יחד.¹¹²

ההשקעות העצומות בישראל (מעל 24 מיליארד דולר בשנים 2006-2007),¹¹³ צמיחה כלכלית יציבה, משק מפותח ותחרותי – כל אלה יש בהם כדי להפוך את ישראל לנכס אסטרטגי חשוב מבחינה כלכלית, ולישראל ישנו פוטנציאל שרק הותחל במימושו – להעצים את מעמדה בתחום זה, הן בעיני ארצות-הברית והן בעיני האיחוד האירופי. ה''לובי העסקי'' האמריקני, יתחזק ככל שתגדל כמות ההון המושקע בישראל – עד כדי כך שכוחו יהיה שווה, אם לא גדול יותר, מכוחו של ''לובי הנפט'' המפורסם, שנוטה לטובת האינטרס הערבי.

התמונה המתוארת עד כאן מתמקדת במעמדה של ישראל כלפי חוץ. אולם חוסנה של ישראל מורכב גם מלכידותה הפנימית של החברה. רבים וטובים חוששים, שההתעצמות כלכלית של המדינה, הכוללת מונחים מעורפלים כגון ''ירידה בחוב הלאומי'', ''צמיחה'' ''שיפור בדירוג האשראי'' וכו' – באה על חשבון האוכלוסיות החלשות, וה'קפיטליזם האכזרי' מיטיב רק עם העשירים.

אם תיאור זה נכון – הרי ששכרה של המדינה יוצא בהפסדה, מפני שהתועלת שבחיזוק מעמדה של המדינה כלפי חוץ – מתקזז עם החלשת החברה כלפי פנים.

אולם תיאוריה זו – עם כל היותה נפוצה ונוגעת ללב – איננה תואמת את המציאות.

אחת הטענות השגורות ביותר היא נגד ''הרחבת הפערים'', כלומר הגדלת המרחק בין העשירים לעניים. באירלנד, למשל, הדבר הוכח כנכון: הפער בין העשירונים העליונים לתחתונים התרחב, מיחס של 13:1 ליחס של 14:1.¹¹⁴

בישראל, לעומת זאת, שבה דו''ח העוני הוא חגיגה שנתית של קינה ואבל על מצבם של העניים, הודיעו בסוף 2008 שר הרווחה ומנכ''לית הביטוח הלאומי, שחל שיפור במצב העניים - לראשונה זה שנים רבות – וזאת לאחר כחמש שנים של מדיניות 'קפיטליזם אכזרי':

תחולת העוני של משפחות נותרה יציבה ב-‏2007: שיעור המשפחות שהכנסתן הפנויה נפלה מקו העוני עמד על 19.9% ב-‏2007 בהשוואה ל-20.0% ב-‏2006.
שיעור הנפשות החיות במשפחות העניות ירד מ-24.5% ל-23.8%. תחולת העוני של ילדים, שנסקה בעשור החולף בשיעור של כ-‏60%, רשמה לראשונה ירידה: 34.2% מהילדים חיו במשפחות עניות ב-‏2007, בהשוואה ל-35.8% מהם ב-‏2006. הירידה בתחולת העוני של נפשות וילדים מובהקת סטטיסטית.¹¹⁵

בנוסף לכך, חלה ירידה דרמטית באחוזי האבטלה: משיא של 10.7% בשנת 2003,¹¹⁶ לשפל של 5.9% נכון לאוגוסט 2008. נתון חשוב נוסף הוא הגידול באחוז ההשתתפות בכוח העבודה, מ54.1% בשנת 2002ע¹¹⁷ ל56.4% באמצע 2008.¹¹⁸ פירוש הדבר הוא שעשרות אלפי ישראלים שישבו בבית יצאו לעבודה, ועבודת שני בני הזוג היא תנאי חיוני ליציאה ממעגל העוני.¹¹⁹

כאן ראוי להתעכב במיוחד על מה שקרוי ''הרחבת הפערים''. מהי משמעות המושג בפועל? האם העשירים – מתעשרים; והעניים – מתרוששים? לא בהכרח. הכוונה היא שהמרחק שבין העשיר לעני גדל. כלומר, ניתן לדמות את המצב לשני אצנים, איטי ומהיר, שהאיטי עבר 10 מ' והמהיר 30 מ'. בנקודה זו הפער ביניהם 20 מ'. והנה – התרחשה ''הרחבת פערים'': המהיר נמצא בנקודת 80 מ' – והאיטי ב-‏20 מ' – והפער הוא 60 מ'. אולם עדיין האצן האיטי התקדם, ולא נסוג.
מיהו עני? כדי להבין בצורה מוחשית אם חל שינוי ברמת החיים – יש לבצע בדיקה פשוטה: לכמה ממשפחות העשירון התחתון יש טלפון בבית? מכונת כביסה? מקרר? אמצעי בישול (תנור/כיריים/מיקרוגל)? טלויזיה? מחשב?
ובכן, במצב העניים בישראל, חל שיפור ניכר בהשוואה בין שנת 2002 – טרם השתלטותו של ה'קפיטליזם האכזרי' – ובין שנת 2006 – לאחר 3-4 שנות 'אכזריות חברתית':

אם בשנת 2002 לרוב העניים לא היה מיקרוגל בבית, בשנת 2006 היה ל-‏64%; הבעלות על קו טלפון כלשהו (נייד או נייח) עלתה מ68% ל-‏78%; מכונת כביסה ומקרר יש ל90% ומעלה, טלויזיה יש ללמעלה מ-‏80%, מחשב – כמעט מחצית (44.8%), וכך חלה עליה בבעלות על כל המוצרים כמעט, כולל מזגן, מייבש כביסה, שואב אבק, ואף מנוי לכבלים או ללוויין (37.7%).¹²⁰

השאלה האם התרחבו הפערים או לא איננה השאלה הנכונה, והיא מחטיאה את המטרה. אם משפחה עניה התקדמה מחוסר בטלפון לקו טלפון, או מכביסה ביד למכונת כביסה – זהו שירות אמיתי לצדק החברתי וניצחון קטן אך חשוב לעניים. לעומת זאת, אם המשפחה העשירה ממול התקדמה מאמבטיה לג'אקוזי ומטלויזיה למערכת קולנוע ביתית – אין כאן שום עוול חברתי ושום הפסד לעניים, למרות שמבחינה סטטיסטית טהורה – הפערים ''התרחבו''.

שיטת משק פתוחה ותחרותית בונה לא רק את עוצמתה הכלכלית של המדינה כולה – אלא טומנת בחובה שני יתרונות לעניים צמיחה וניידות. הצמיחה מגדילה דרך קבע את גודל העוגה, ובכך גם את גודל הפרוסה שבידי כל פלח אוכלוסיה – גם אם חלקה היחסי נשאר זהה. זוהי הסיבה שבמדינות המערב הדמוקרטי – מצב העניים טוב אפילו ביחס למעמד הבינוני במדינות נחשלות. הניידות – פותחת מגוון רחב הרבה יותר של הזדמנויות לקחת את הגורל בידיים ולהיחלץ מקשיים. לכן במשק קפיטליסטי, רוב העניים לא נשארים עניים לכל אורך חייהם.¹²¹

מה לעשות, או: איך הופכים את הגלגל

טיעוניה של מדינה חלשה ושולית, נשמעים אחרת לגמרי כאשר הם באים ממדינה חזקה וחשובה. הצבא הישראלי – עם כל חסרונותיו – נחשב בעולם לאחד הצבאות החזקים והמוערכים ביותר; מיקומה של ישראל בצומת היבשות אסיה-אפריקה-אירופה, בתוספת יציבות משטרה הדמוקרטי – מעניקים למערב בכלל ולארצות-הברית בפרט מאחז אמין לעת צרה. דברים אלו ידועים מזה שנים, ופעלו את פעולתם לטובת מדינת ישראל בעבר ובהווה. כעת צועדת ישראל בבטחה בנתיב ההתעצמות הכלכלית – ובכך הולך ונבנה נדבך נוסף המחזק את מעמדה של ישראל כנכס אסטרטגי לארה''ב ולאירופה.

לעתים נדמה שקולה של ישראל בודד בעולם, וידידיה מעטים ודלים. הדבר אינו נכון, אך גם כאן המונח ''ידידים'' או ''תומכים'' נוטה להחטיא את המטרה. הצורך החיוני של ישראל הוא לאו דווקא ידידות – אלא התחשבות באינטרסים החיוניים לקיומה. לצורך כך יש לעתים להתחכך ולהתעמת בנחישות ובהחלטיות עם קובעי המדיניות במערב, ובעבר הוכח שהנחישות משתלמת.

אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא מעמדו של אש''ף בעולם. בדצמבר 1988 – לאחר שאש''ף הסכים כביכול להכיר בישראל – הכירה בו ארצות-הברית ופתחה עמו בדו-שיח. זה היה שפל המדרגה מבחינתה של ישראל (על שני גושיה הפוליטיים), שנראה כי ממנו אין מוצא.

אולם פעילות דיפלומטית נמרצת – הן במסדרונות הבית הלבן והן בדעת הקהל האמריקנית – הביאה לניתוק הקשר ארה''ב-אש''ף ביוני 1990 – לאחר שחוליית טרור של אש''ף נתפסה בחוף ניצנים כשבאמתחתה הוראות למתקפה על שגרירות ארה''ב בישראל.¹²²

כחודשיים לאחר מכן, כאשר תמך יאסר ערפאת בפלישה העיראקית לכוויית, התעורר עליו זעם העולם, וישראל ניצלה היטב את המצב כדי להדק את החרם על אש''ף, שהתקיים אפילו מצד האיחוד האירופי.¹²³ ההצלחה היתה כה שלמה, עד שנשיא ארה''ב עצמו הופתע בימים הראשונים של ספטמבר 1993, כיוון שישראל ''עקפה אותו משמאל'' והגיעה להסכם עם אש''ף – בעוד שהוא עצמו שמר על החרם שהוטל עוד ביוני 1990...

אפיזודה מעניינת נוספת קרתה במרץ 1998, כאשר בריטניה כיהנה כנשיאה התורנית של האיחוד האירופי. שר החוץ הבריטי, רובין קוק, נשלח על-ידי ראש ממשלת בריטניה למזרח התיכון כדי לחזק את תפקידה של בריטניה בתהליך המדיני. במהלך הביקור, הפר מר קוק סיכום עם ראש הממשלה נתניהו, והתעקש לבקר בהר-חומה בדרום ירושלים ולהיפגש עם אנשי אש''ף, כדי למחות על התחלת הבניה שם. נתניהו ראה בביקור פרובוקציה וחתירה תחת מעמדה של ירושלים המאוחדת כבירת ישראל - וביטל בתגובה ארוחת ערב עם השר, צעד חריג בחריפותו. בבריטניה התגלתה דווקא הבנה לישראל. במאמר מערכת של העיתון החשוב ביותר בבריטניה, נמתחה ביקורת נוקבת על שר החוץ, תחת הכותרת ''אסון דיפלומטי'', וכך נאמר בו, בין השאר:

נתניהו היה מחוייב להגיב בחריפות למה שייראה תמיד כפעולה מכוונת של פרובוקציה[...] אילו המצב היה הפוך – במקרה, לדוגמא, של צפון-אירלנד – הציבור כאן היה מצפה מראש ממשלת בריטניה להיות תקיף במידה שווה[...]¹²⁴

ראש ממשלת בריטניה טוני בלייר, מיהר לסגור את הפרשה בשקט, במקום לעורר מהומת-אלוהים על ''השפלת'' שר החוץ שלו.

אפיזודה זו איננה מעידה על ידידות בריטניה כלפי ישראל, או תמיכה בעמדתה לגבי שלמות ירושלים, אולם היא מעידה בהחלט על התחשבות באינטרס הישראלי, לאחר שהובהר בצורה הברורה והחדה ביותר, שהתעלמות מהאינטרס הישראלי תפגע ביכולתה של בריטניה לשמש בתפקיד כלשהו בתהליך המדיני בין ישראל לערבים.

תופעה זו חוזרת על עצמה שוב ושוב, בעניין המשך ההתנחלויות, חיסול אחמד יאסין, פתיחת הר-הבית לביקורי יהודים, מבצע חומת מגן (שהושלם בהצלחה למרות התנגדותו הראשונית של נשיא ארה''ב בוש), וכן הלאה.

•

נחישות זו דרושה שבעתיים בסיכול האיום הטמון ביישות הפלשתינית.

ניתן, כמובן, להתנגד באופן מוחלט וגורף לכל הכרה ביישות פלשתינית, להקמת מדינה פלשתינית וגו'. אולם התנגדות ושלילה בלבד אין בהם די. יש לנקוט גישה חיובית. במקום לומר תמיד ''לא'' – מוטב לומר ''כן, אבל...''.

כיצד אפשר לפשר בין שלילה גמורה של יישות פלשתינית וגם להישמע חיובי וקונסטרוקטיבי?

לכך ישנן שיטות וטקטיקות שונות, כגון ''ירדן היא פלשתין'': מאחר שירדן מאוכלסת ברובה המכריע על-ידי ''פלשתינים'' – אין מנוס מהמסקנה שמדובר בממלכה פלשתינית לכל דבר ועניין. אך על-מנת להקהות את החשש מפני 'הפיכה' שתדיח את המלוכה הנוכחית שם, יש לציין שאין בכך שום הכרח: המלך עבדאללה יכול להישאר בארמונו ולהחזיק בסמכויות סמליות וטקסיות, בדומה למעמד המלוכה בשבדיה או בבריטניה – ואילו השלטון בפועל יהיה בידי הרוב בממלכה.

אולם אם רוצים לתפוס יותר ציפורים במכה אחת, רצוי להעמיד את הבעיה הפלשתינית בהקשר מזרח-תיכוני רחב יותר, כפי שמסביר בבהירות ובדייקנות דוד קמה:

את הבעיה הפלסטינית המנסרת בחלל והצורמת את אוזני העולם כולו[...] יכולה ישראל וצריכה להפוך למנוף רב-אונים לשם הקמתן של מדינות לא-ערביות במזרח התיכון. ישראל תכיר ב''פלסטינים'' כב''עם'' בתנאי שמדינות ערב תכרנה בעמי באזור המשועבדים כבנושאי הזכות המלאה להגדרה עצמית[...] כדי לייסד את המדינה הערבית העשרים ואחת, מן הדין ומן הצדק שיאפשרו הערבים לייסד את המדינה הכורדית האחת, הדרוזית האחת, הקופטית האחת ועוד ועוד. [...]את רגשי ההשתתפות בצער, הרחמים והתמיכה, שיש בדעת הקהל העולמית כלפי ה''פלסטינים המסכנים'', צריך להפנות אל הזקוקים לכך באמת, אל העמים משוללי הזכויות במזרח התיכון, המשוועים לעצמאות ולחופש.

על ישראל לדרוש בתוקף, כי ראשונות תיווסדנה המדינות הלא-ערביות במזרח התיכון ורק אחר עבור תקופת מבחן של עשר או עשרים שנה, שבה יוכיחו הערבים את טוהר כוונותיהם כלפי המדינות החדשות, יהיה אפשר לייסד מדינה ''פלסטינית''.

ייסוד מדינות חדשות במזרח התיכון, ערביות ולא-ערביות, מחייב, כמובן, עריכת רויזיה מהפכנית במפה הגיאוגרפית-המדינית של האזור ובחלוקת הטריטוריות והמשאבים. [...]אין כבעיה הפלסטינית הרעשנית מכשיר יעיל לפקוח את עיני העולם לחוסר צדק טריטוריאלי ומדיני משווע המתגלם באזור. תימצא אוזן קשבת לטענה העקרונית, כי ''העשיר – מי שיש לו, ייתן לעני – מי שאין לו'', טענה שתערב במיוחד לאוזני השמאל.

המדינה הפלסטינית לא תקום על חשבון ''כבשת הרש'' הישראלית, האחת[...] אלא על חשבון מדינות ערב הרבות, הגדולות והשמנות. זה הכלל: המדינות הגדולות תיתבענה להפריש חלקים נכבדים משטחיהן הענקיים לטובת המדינות הקטנות. עיראק, סוריה, ערב הסעודית ומצרים יעניקו מנכסיהן ללבנון, לישראל, למדינה הפלסטינית, למדינה הדרוזית, למדינה הכורדית, למדינה הקופטית ועוד – עד שיוגשם הצדק במזרח התיכון!¹²⁵

הדברים נכתבו ב-‏1975 – אך הזמן שעבר רק חיזק את נכונותם.¹²⁶ מאז ועד היום הולידה ההכרה ביישות הפלשתינית שתי מפלצות: מפלצת הטרור ה''חילונית''-לאומנית של הרשות הפלשתינית ביו''ש – ומפלצת הטרור הדתית-איסלאמית בעזה. אף אחת משתי יישויות אלה אינה דומה ולו במשהו למדינת לאום, ואין להתפלא על כך, לא בניה היא מטרת הערבים, אלא החרבה. לא יעד חיובי – כי אם שלילי. הסכסוך איננו על מה שחסר לערבים – אלא על מה שיש ליהודים.

ברמה התעמולתית, כריכת נושא שחרורו של העם הפלשתיני המדוכא עם שאר העמים המדוכאים במזרח התיכון, יש בה כדי לתפוס כמה ציפורים בבת אחת: ראשית – שחרור עמים מדוכאים מצטייר באופן חיובי בדעת הקהל במערב; שנית – אין צל של סיכוי שהערבים יסכימו אי-פעם לרעיון זה – ולו רק לצרכי טקטיקה; ושלישית – עצם איזכורם של המיעוטים בעולם הערבי¹²⁷ – לא כל שכן תביעה לשחרורם – מעוררת בקרב הערבים אימה כה עזה – שיש בה כדי לאזן את אימת המוות היהודית מפני השמדה כתוצאה מהפסד חלילה במלחמה.

• • •

דברי סיכום

כאשר החל מימושו של הסכם אוסלו, כלומר נסיגות מחלקי ארץ-ישראל, ביקשו כמה פעילים להכריז על הקמת ''מדינת יהודה'' לתושבי יהודה ושומרון היהודים, כדי למנוע את מסירתם לפלשתינים בטענה שישנו ''עם חדש'' בעל 'זכות להגדרה עצמית':

תושבי יהודה ושומרון מתגוררים באיזור שהוא עכשיו חסר מדינה[...] המצב הזה פותח חלון חוקי של הזדמנות – ליהודים החיים ביהודה ושומרון להתגרש מישראל, לוותר על אזרחותם, לעזוב את ישראל ולהקים את מדינת יהודה. [...]את הצעד השני [הקמת מדינת יהודה] אפשר למנוע רק אם הממשלה שתקום אחרי הבחירות תהפוך את צעד הפתיחה[...] לקרוע את לב הארץ של ישראל מהעם היהודי.
הרי (חנוך) מ. ובר, נתניה.¹²⁸

הצעה זו, כמובן, איננה יותר מקוריוז קיקיוני, וכך יש להתייחס אליה, מאחר שברור – גם על פי הכותב עצמו – שיהודי יהודה ושומרון אינם ''עם נפרד'' מיהודי שאר הארץ והעולם (''העם היהודי''); ברור – גם על פי הכותב עצמו – שיהודה ושומרון הם חלק בלתי-נפרד מארץ-ישראל (''לב הארץ של ישראל''); ברור – שעם חלוף סכנת הנסיגה – תתמזג שוב 'מדינת יהודה' עם מדינת ישראל; והחלק ההזוי ביותר הוא שהנביא שלנו מתגורר בנתניה – ולא ביהודה ושומרון, ולכן גם לא יכול להיות שייך ל''עם'' שהוא עצמו מבקש לייסד...
אך אם המתואר לעיל נראה כאתנחתא קומית – הקוריוז ה''פלשתיני'' דומה יותר לטרגדיה, מפני שמדינת היהודים מתנדבת לשחק בתיאטרון האבסורד הזה כבר למעלה משלושה עשורים.

את המאבק ביציר הרפאים ה''פלשתיני'' יש לנהל בשתי חזיתות: דעת הקהל ומקבלי ההחלטות. בדעת הקהל כדאי ורצוי להשתמש בנימוקים היסטוריים, משפטיים, ורגשיים ולנהל תעמולה לכל דבר – מדינה ומדינה והנסיבות המיוחדות לה; ואילו עם קובעי המדיניות יש לדבר בשפת האינטרסים – בהדגשת האינטרס הייחודי לכל מנהיגות שבאים איתה במגע.

''במזרח התיכון – מי שלא מאמין בניסים – הוא פשוט לא ריאלי'' – כך אמר דוד בן-גוריון.

על כן יש להאמין, ולשאוף – והעיקר: לעשות.

כל הזכויות שמורות לאריה פרלמן © ינואר 2009