מראות הזוועה שנראים ברצועת עזה בעקבות המבצע הצבאי שישראל עורכת עכשיו מזכירים לי את הכפר דיר יאסין. וייאמר כאן מיד לא מהזווית של גדעון לוי. עם כל ההצדקה שיש למבצע הזה, עדיין ההרס והנפגעים, ילדים נשים וצעירים מעוררים חלחלה בלב כל אדם באשר הוא אדם. אינני מרחם עליהם, כי הם הרוויחו את זה ביושר. אבל אופן המשחק של ה
חמאס נעשה בדיוק באותה צורה כמו בימים ההם. בהבדל יסודי אחד. לפחות אז, הגברים הערבים אחזו בנשק ונלחמו. דבר שהם לא עושים היום.
בכל העולם הערבי המושג ''דיר יאסין'' ידוע ומוכר: שבשנת 1948 היהודים כבשו את הכפר, ושחטו את כל תושביו. זה מה שהפלסטינים הפיצו בכל העולם הערבי, וכך זה מתועד שם. אבל האמת היא אחרת לגמרי. לפלסטינים לא היה מעולם צבא מאורגן. היו להם כנופיות ומסגרות שונות בעלות אופי סמי-פוליטי וסמי-מלחמתי. עד לשנת 1948 היתה להם הצלחה רבה. הם הצליחו לשחוט ולהרוג יהודים ב-1921, ב-1929 וב-1936. הם לא רק עשו, אלא תמיד
הצהירו שישחטו והתפארו לאחר מעשה בשחיטה הגדולה. כאמור עד לשנת 1948.
בשנת 1948 הם היו בטוחים שהצלחותיהם בעבר יחזרו על עצמן. בטחונם היה רב יותר בהשוואה לשנים עברו, במיוחד לאור העובדה, כי באותה שנה הליגה הערבית כבר היתה מעורבת בעניינם, וצבאות ערב היו מוכנים לחוש לעזרתם. וגם הפעם הם
הצהירו שהם ישחטו את כל היהודים בארץ ישראל, ומי שישאר בחיים יושלך לים. מה גם שבראשית אותה מלחמה, הערבים הספיקו לבצע פעולות הרג בכמה מקומות בארץ: ב
ירושלים, ב
תל-אביב באזור שוק הכרמל (שכונת
נווה צדק נקראה בפי הערבים מַנְשִׁיֶה=منشية), ב
צפת - במקומות שיהודים וערבים דרו בשכנות. (במאמר מוסגר אציין, כי בימים ההם, ערביי א''י לא קראו לעצמם פלסטינים, אלא ערבים. כי הם ראו את עצמם כחלק מן האומה הערבית. הוכחה לכך, שעד לפני כמה שנים ערבי ישראל קראו לעצמם ''ערביי 1948'').
ירושלים היתה נתונה במצור, כי הערבים החזיקו בשלושה משלטים לאורך הדרך לירושלים. המחסום הראשון היה ב
לטרון, השני היה ב
שער הגיא - הידוע בכנויו מן הימים ההם בשם ''
באב אל-וואד'', המחסום השלישי היה ב
קסטל והרביעי בכפר
דיר יאסין, שחלש על הכניסה לירושלים במערב העיר. הפקוד הצבאי על ירושלים היה בידי ההגנה בראשות האלוף
דוד שאלתיאל. הלחימה התפלגה באופן כללי בין מזרח העיר ומערבה. במזרח העיר, מול הלגיון הערבי הירדני, פעלו ההגנה והפלמ''ח. ובמערב העיר פעלו יחידות של האצ''ל והלח''י.
הכפר נכבש תוך כדי קרב סוער. בתום הקרב היו שם מראות זוועה של גוויות מרוטשות של ערבים. כמאה ועשר גוויות - ביניהם נשים ילדים וזקנים.
ואז הערבים הקימו זעקה גדולה, והפיצו את ספור ה''טבח'' שלא היה בדיר יאסין. ראוי גם לציין, כי קציני ההגנה סייעו בהפצת הספור, בגלל מראות הזוועה שהם ראו לאחר הקרב. אלא שבמציאות לא היה טבח. היתה שם לחימה עקשת וקשה. את האמת על מה שהיה בכפר דיר יאסין, שמעתי מפי לוחם שהשתתף בקרב.
בראשית שנות הששים של המאה הקודמת היה לי שכן במקום העבודה שקראו לו
עזרא יכין. לאיש היתה גלריה לאמנות ברחוב דוד המלך פנת רחוב הס. הציירת הירושלמית
חנה יכין היא גיסתו. באחד הבקרים ישבנו בגלריה וגלגלנו שיחה על עניינא דיומא. במהלך השיחה הגענו ל''טבח'' בדיר יאסין. ולפתע אומר לי שכני לשיחה, כי הוא השתתף באותו קרב וכי כל נושא הטבח הוא עלילה אחת גדולה. נכון שהיה שם הרבה קטל, ביניהם נשים וילדים. אבל הלחימה היתה קשה. עברנו מבית לבית, וצריך היה לשתק את מקורות הירי. ירינו לתוך חלונות, ואם זה לא עזר השלכנו פנימה רימוני-יד
ושוב כדי לשתק מקלעים או רובים. וכמובן כל מי שהיה בתוך הבית נפגע אנושות.
מאז בכל עת שיש לפלסטינים הרוגים או פצועים, הם מגזימים בתאור המצב עם כל תאורי הזוועה. כל ארוע קטן נקרא בשפתם קטל. ארוע בינוני נקרא בשפתם שחיטה=מג'זרה. במשך חמישים שנה, מלחמת 1948 נקראה בפיהם אסון (קַרְתָ'ה). והנה אחרי חמישים שנה הם גילו כי מה שעבר עליהם ב-1948 לא היה אסון ולא טרגדיה, אלא
שואה. לא פחות ולא יותר. הם משווים את אלף ההרוגים שהיו להם ב-1948 לשואת היהודים באירופה. כאלה הם, והגוזמה היא לחם חוקם. אנחנו אבדנו 6,000 צעירים במלחמה ההיא, אחוז אחד מן האוכלוסיה - ולא פצינו פה.
המעניין הוא שלשון הגוזמה בפרשת דיר יאסין, גרמה לבריחה המונית של הערבים. צריך גם לזכור את הרקע. הם הרי הצהירו שהם ישחטו אותנו, מכאן הם הסיקו שאם אנו מנצחים, אנו נעשה להם אותו הדבר. הפעם תחנת הטלביזיה אל-ג'זירה מסייעת להם לבכות על כתפי אזרחי העולם, על העוול שנעשה להם. אלא שהפעם זה לא עזר להם. איך אמר מזכיר הליגה הערבית,
עמרו מוסא: לכל עיר-בירה שפניתי אנשים הפנו לי את הראש הצדה.
תסמונת דיר יאסין
