רק בדיעבד אני יכול להעריך את הזכות הגדולה שנפלה בחלקי להשתתף כחייל במלחמת ששת הימים. אומנם מיד לאחר תום הקרבות השתררה תחושה של התרוממות נפש שהפעימה את העם כולו, וברחבי העולם פשט גל של התרגשות עמוקה מהולה בהערצה לישראל, אך בעצם לא ירדנו אז למלוא חקרו של הנס שהתרחש ממש לנגד עינינו, ומבלי דעת הפכנו להיות שחקנים מונחים בזירה היסטורית אפופת קסם נסתר.
את מלוא משמעותה של מלחמת ששת הימים התחלתי לעכל רק לאחר שמדינת ישראל החלה למסמס את פירותיו המופלאים של הניצחון הקסום, ולהבאישם בסטיה הפסיכוטית של ''שטחים תמורת שלום''.
אם ניצחון כל כך מכונן, מפואר ומופלא, שכל כולו צומח מקרקע הניסים ההיסטוריים בסדר גודל מקראי, אם את הנס הגדול הזה ''השכלנו'' להחריב, לבזות ולפורר לאבק דק, אזי מה טעם במלחמות ישראל...
גם את מלחמת יום הכיפורים, שבה הקריבו את נפשם חיילי השדה במעשי גבורה מופתיים, על מנת להציל את ישראל השאננה מתאוות ההשחתה העצמית, גם את המלחמה הנוראה ההיא שהרחיבה את מדינת ישראל עד אל גבולות ההבטחה, גם אותה ביזינו, והמטנו קלון על עצמנו וחרפה על הנופלים, הוכרענו על ידי החידלון, הטמטום והרקב. גם את מתת הנס הגדול ההוא שהושג בדמים קדושים, השלכנו ככלי אין חפץ בו, וברשעות נבובה זינקנו שוב כאחוזי בולמוס אל מדמנת ''שטחים תמורת שלום''.
כך, כל מלחמה ומלחמה, שעלתה במחיר דמים ובתעצומות אין קץ, הסתכמה בהכרעה של ניצחון שהניב את הכישלון הבא. מנטליות הכשל הלאומי מפעפעת מאליה לתוך נפש העם ופוצעת אותה. שכן, בעמקי נשמתו יודע העם שכל ניצחון בשדה קרב נידון לכישלון בזירה המדינית, ויודע גם האויב כי מניצחון לניצחון מתדרדרת המדינה היהודית מדחי אל דחי, עד שהיא כבר מתקשה להכריע בשדה הקרב כנופיות גרילה נלהבות שיכולות ללמד אותה מהי סגולתה של נחישות רוח ודבקות נועזת במטרה.
מלחמות החיזבאללה והחמאס כבר נופלות בתוך קטגוריה של מלחמות מיותרות לחלוטין, שרק מספקות זירה לאויב להפגין מופעי לחימה נועזת, שבאמת ראויה לפאר את כבודו של הלוחם הערבי, כל זאת לצורך התהדייה הבאה, שפירושה המעשי הוא הפוגה לצורך התחמשות.
אשר על כן, אילו הייתי איש כוחות הביטחון כיום, הייתי יוצא למלחמה אך ורק תמורת התחייבות משפטית רשמית ומפורשת של מדינת ישראל, שמטרת המלחמה היא שחרור האדמה היהודית מהכיבוש הערבי ושיבת ההתיישבות העברית לחבלי הארץ המשוחררים.
עוד מלחמה מיותרת
