נציגי המדינות שהצביעו בעד החלטת החלוקה של האו''ם ב-1947 לפיה השטח שבשליטת האימפריה הבריטית, פלשתינה – א''י, יחולק לשתי מדינות, יהודית וערבית, לא העלו על דעתם כי המדינה היהודית תיהפך למפלצת כוחנית, חמושה מכף רגל עד ראש, שיוזמת מלחמות בשיטת ''בעל הבית השתגע''.
כאשר מדינה מקבלת התקפי שיגעון, בעודה חמושה במאות פצצות אטום כמו גם בנשק כימי וביולוגי, היא מהווה סכנה לא רק לעצמה ולסביבתה, אלא מאיימת על שלום העולם ושרידותו. ייתכן כי במסדרונות השלטון של מדינות המערב, מתנהלות שיחות סגורות ברמת המנהיגים ששואלים את עצמם, האם לא הגיע הזמן לרסן את מדינת ישראל בטרם התקף שיגעון אטומי, שיגרור גם אותם אל עברי פי פחת? לא אתפלא אם בשקט בשקט, לפי שעה, אומרים לעצמם אי אלו מנהיגים במדינות שתמכו בהקמת מדינת ישראל, אולי חטאנו בטעות היסטורית שעלולה להחשיך את עתידנו?
רחם למלחמות
הצפי של הפיקוד הצבאי וממשלת ישראל לתקשורת מגויסת ותומכת במלחמת עזה, התממש עד כה מעל ומעבר לכל התחזיות. העיתונות הממוסדת הולכת בתלם שסלל הצבא כעדר פועה. עיתונאים כ
בן כספית מ''מעריב'',
ארי שביט מ''הארץ'' ו
רוני דניאל מערוץ 2 הם ממובילי העדר.
מתברר שהליכה בתלם ההתפעלות מהצבא והמלחמה לופתת גם את מי שיש להם מוניטין של יותר שיקול דעת, כמו
אילנה דיין, ששמה קשור בעבותות בתכנית ''עובדה'' של הערוץ השני.
בתכניתה מיום ראשון 4 בינואר 2009 שהייתה תשדיר שירות למלחמה, התארחו בין השאר שרת החוץ
ציפי לבני והמתנחלת
חגית ריין מהתנחלות קרני שומרון. חגית ריין הובאה לתכנית על תקן של אם שכולה שבנה רס''ן בנייה ריין נהרג במלחמת לבנון השנייה, ובנה השני נמנה עתה עם כוחות הפלישה לעזה.
חגית ריין העניקה לשרת החוץ ''מי שבירך'' על המלחמה ואמרה לה להמשיך מבלי לספור ארונות. שרת החוץ החזיקה את ידה של חגית ריין ואמרה בהתרגשות שהיא התגלמות האם הציונית. אילנה דיין, אמא לילדים, העלתה על נס את חגית ריין כמי שמוכנה להקריב את בנה השני, במלחמה מיותרת נוספת (את זה אני אומר) לאחר שכבר איבדה בן אחד במלחמה לבנון השנייה המיותרת.
בישראל נוהגים לבקר את האמהות הפלסטיניות שמוכנות להקריב את בניהן כנושאי חגורות נפץ למען מלחמת קודש, אבל מה כי נלין עליהן אם הטלוויזיה הישראלית, לכאורה חילונית, עושה בדיוק אותו דבר בתכנית שנצפית על ידי מאות אלפים.
עצוב לראות את ד''ר אילנה דיין נבלעת לתוך הטרוף של העלאת ילדים לעולה למולך הכיבוש והמלחמה.
האם החילונית, ד''ר למשפטים שמפגינה בדרך כלל יכולת ניתוח ובקרה, נמסה כשעווה מחום המלחמה, ומשתלבת יחד עם האם הדתית המתנחלת בהערצת המוכנות להקריב ילדים במלחמות. תעשיית הרחם הישראלית עובדת במלוא הקיטור.
בשם האלוהים
ידיעה ב''מעריב'' (4.1.2009) דיווחה כי הרב הצבאי הראשי, המתנחל תא''ל
אביחי רונסקי, הגיע אל החיילים בטרם יציאה לפעולה הקרקעית בעזה ובירך אותם על תקן של שליח אלוהים. הוא צייד אותם בכרטיס ובו תפילה שחיבר להצלחתם. התפילה מובאת אף היא במלואה בידיעה ולפיה מתבקש האלוהים ''היה נא עם חיילי ישראל... ריבה את ריבנו לחם את לוחמינו...'' וכך הלאה.
כבר כתבתי על כך לא אחת כיצד מגייסים ספסרי הדת בצבאות שונים, כל אחד את אלוהיו, במטרה לשמן את צאת החיילים למלחמה, שהרי הרבה יותר נעים להיות בשר תותחים כשאתה יודע שנציג הקב''ה עלי אדמות עובד בשבילך.
באותה עת שהרב הראשי גייס את האלוהים שלו, האימאם עשה אותו דבר עם האלוהים שלו בצד השני. בצבאות העולם מתרחשות תופעות דומות: בטרם יציאה למלחמה, בין אם מדובר ב
גרמניה שפולשת ל
בריה''מ,
יפן ל
סין,
ארה''ב ל
עיראק, או
סודן הטובחת ב
דארפור, ועתה ישראל בעזה, תמיד יימצאו אנשי הדת, כמרים, אימאמים, רבנים שיטפטפו את מלמולי הברכות בשם האל, שהרי אין כמו מות קדושים כשהיושב במרומים מלמד עליך זכות.
מתחבאים
בעיתונות הישראלים הבחנתי בחיצי הלעג שהופנו אל מנהיגי החמאס, שנכנסו למחילות תת קרקעיות להציל את נפשם, והשאירו את הציבור כעדר ללא רועה.
אין לי בעיה עם ביקורת על מנהיגים שבעת צרה מפקירים את הציבור אותו הם מנהיגים, ומחפשים כל דרך להציל את עצמם.
בישראל הדברים לא שונים. הרחק מעיני הציבור ובמימון אדיר חופרים בהרי ירושלים בונקר אדיר מימדים שיעמוד גם בהתקפה גרעינית ומיועד לצמרת הפוליטית והצבאית. בשעת משבר קיומי ייכנסו הגנרלים והפוליטיקאים הבכירים למקלט האטומי, ואנחנו נופקר לגורלנו.
ההבדל בין מנהיגי החמאס למנהיגי ישראל, מתמצה באמצעים למימון המילוט. בעוד בישראל יש מימון נדיב לבניית המקלט למיוחסים, שיאפשר להם
שהייה בתנאי מלון חמישה כוכבים, מנהיגות החמאס נאלצת להסתפק בתנאים הרבה יותר בסיסיים, שהרי אין לרשותם המיליארדים שזורמים לעבר ישראל.
המשפט בשירות המלחמה
בהפגנה הגדולה שנערכה ב
תל-אביב נגד
מלחמת עזה במוצאי שבת 3 בינואר 2009, פגשתי את
עודד אפרתי מטבעון שסיפר לי כי בנו דורון יחד עם עוד 18 מחבריו נמצאים בבית המעצר המשטרתי באבו כביר.
כל חטאם שהפגינו סמוך לכניסה לשדה דב נגד המלחמה בעזה.
המשטרה עצרה אותם ביום שישי, 2 בינואר 2009, והביאה אותם לפני שופט להארכת מעצר. בבקשת המשטרה גויסו המנטרות המוכרות כמו ''מסוכנות בשעת מלחמה'' וכיוצא באלה הבלים חסרי שחר, שפועלים כסם משכר המשבש את שיקול הדעת גם אצל שופטים. בדמוקרטיה תקינה אמורים שופטים להיות מחוסנים בפני רוחות פרצים כאלה, אלא שישראל אינה דמוקרטיה תקינה. שופט בית משפט השלום בתל אביב,
אברהם קסירר, שמע את מילות הסם ''ביטחון ומלחמה'' ואלה גרמו ככל הנראה להרס התאים האחראים על זכויות האזרח, ולהחלטה לעצור את ה-19 למשך 48 שעות.
הצעירים שוחרי השלום ''בילו'' את השבת בבית המעצר, מבלי שהייתה לכך כל הצדקה. ביום ראשון הם שוחררו בערבות, על ידי שופט אחר, ואיש אינו יכול להסביר בצורה תבונית מדוע השופט אברהם קסירר לא יכול היה לעשות ביום שישי את מה שעמיתו עשה ביום ראשון. אין מנוס מהמסקנה שהמעצר היה לצרכי ענישה ונקמה על שהעזו להטריד את הציבור בהפגנה שקטה נגד המלחמה.
עוד צעד במהלך של שחיקה בזכויות האזרח.
שנאה עזה למלחמה
תגובה למאמרו של ארי שביט ''
מלחמת מגן'' – ''הארץ'' 1.1.2009.
כאשר
ארי שביט מדבר על ''ישראלים שונאי ישראל'' המתנגדים למלחמת עזה הוא קרוב לוודאי מתכוון גם אלי. תיקון קל: אינני שונא את ישראל באופן כוללני, אלא רק את ישראל הגזענית, המתנחלית והכוחנית. יש ישראל שוחרת שלום וזכויות אדם, שהיא לצערי היום מיעוט, אותה אני מאד אוהב.
בעבר ארי שביט ואנוכי היינו פעילים באגודה לזכויות האזרח ואז גם הוא זכה להימנות על שונאי ישראל כאשר ראש הממשלה המנוח רבין כינה אותה ''האגודה לזכויות הפלסטינים'' או משהו דומה. עתה מאמץ שביט את הטרמינולוגיה של מחנה הימין הקיצוני כלפי עמיתיו לשעבר.
שביט חוזר על הבדותה ''שישראל נשכה שפתיה והבליגה''. ישראל מעולם לא הבליגה במדיניותה כלפיי עזה, לא לפני תפישת השלטון בידי ה
חמאס, בוודאי לא אחריו. עשרות פעולות צבאיות של ישראל לאורך השנים בעזה הותירו שם מאות הרוגים, אלפי פצועים ושכונות הרוסות שהפכו אלפים נוספים לחסרי קורת גג.
בניגוד לטענתו של שביט, הנסיגה החד צדדית מעזה נוסח ראש הממשלה לשעבר
שרון, לא הייתה סיום הכיבוש אלא המשך הכיבוש תוך פריסת כוחות מחודשת. לכן לא היה לשלטון בעזה, בין
פת''ח ובין חמאס, שום ''הזדמנות היסטורית'' לפתח את עזה, כי המצור הישראלי מנע זאת מהיום הראשון לאחר הנסיגה.
הייתה בהחלט הזדמנות היסטורית להפוך את עזה לפנינה פלסטינית מזרח תיכונית במשך 38 שנות שלטון ישראלי. במקום לפתח את עזה, שמר הכיבוש הישראלי על עזה ענייה ומרודה שתושביה היו רשאים לכל היותר לעבוד בשכר נחות ותנאים משפילים בהתנחלויות יהודיות ששדדו את אדמתה ומימיה של עזה. בשנים אלה טיפח שלטון הכיבוש הישראלי, במסגרת מדיניות הפרד ומשול, את תנועת החמאס כמשקל נגד ל
אש''ף בתקופת המאניה האנטי אש''פית. החוק אז אסר על מגע עם אש''ף, לא עם החמאס.
שביט נזקק לשפה אורווליאנית כאשר הוא מכנה את אורגיית ההרג וההרס הנוכחית של ישראל בעזה כמעשים של ''תבונה ואיפוק''. איזו תבונה יש בהריסת מבני האוניברסיטה, ביניהם בנין הספרייה? מה טעם בהפצצת משרדים אזרחיים כמו משרד החינוך, שהרי גם שלטון לא חמאסי, יזדקק לו. איזה איפוק יש בהריגת משפחות שלמות על ילדיהן ונשיהן ובהפצצת מסגדים?
הנה אתגר לשביט: ישכנע את מכריו בממשלת ישראל לכבוש מחדש את כל רצועת עזה, במטרה להפיל את שלטון החמאס, ולאחר מכן להתנהג כמו שלטונות הכיבוש בגרמניה עם תום מלחמת העולם השנייה, שבמסגרת תכנית מרשל (ע''ש שר החוץ האמריקאי
ג'ורג' מרשל) שוקמו ההריסות ב
אירופה. תשקיע ישראל בעזה את המיליארדים הדרושים כדי להפוך אותה בהשאלה לצוק גיברלטר שתושביו לא רוצים להיפרד מהכתר הבריטי, אפילו לא למען ספרד הדמוקרטית.
שלטון כיבוש נאור, במובנו הנאור של המושג יבנה בעזה נמל מים עמוקים, נמל תעופה חדיש, יעודד קשר עם העולם, יפתח שם תעשיית הייטק, ידאג למערכת חינוך דמוקרטית בשיתוף פעולה עם
אונסקו, ידאג לחוקה דמוקרטית כמו ששלטונות הכיבוש הכתיבו בשעתו ליפן ולגרמניה.
כל זה כמובן לא יקרה, כי הוא מנוגד לד.נ.א הציוני, שרוצה להטביע כדברי רבין בשעתו את עזה בים, ואם אי אפשר, אז לפחות להשאירה בעונייה וניוונה, כי כך אפשר לשמר מתיחות ואיבה ומבצעי מלחמה חדשות לבקרים. ישראל זקוקה לתנועת החמאס יותר משזו זקוקה לישראל, שהרי אין כמו ליכוד לאומי בישראל על רקע כוננות מתמדת למלחמה הבאה.
(נשלח ל''הארץ'').