|
|
|
מוטב מאוחר מאשר לעולם לא
ד''ר ישראל בר-ניר
מחדל אוסלו שאת פירותיו הבאושים אזרחי אוכלים מזה קרוב לשנתים, אינו המורשת היחידה שהותירה אחריה ממשלת השמאל. ''ירושה'' אחרת איתה ישראל צריכה להתמודד בימים אלה היא בית הדין הבין לאומי (International
Criminal Court או ICC בקיצור) שהחל לתפקד באופן רשמי מתחילת החודש. גוף זה שזוכה לגיבוי של האיחוד האירופי והאו''ם, אמור לטפל בפשעי מלחמה ובפשעים נגד האנושות.
בנוסף לכך שהוא אינו כפוף לשום כללים ואינו חייב בדיווח לשום רשות, השופטים שיכהנו בבית דין הזה והתובעים שיפעלו מטעמו ימונו ע''י המדינות החברות. רשימת החברות כוללת מדינות בעלות מסורת מפוארת של שילטון חוק כמו איראן, סוריה, ערב הסעודית, ועוד כל מיני ''מעצמות'' אפריקאיות ואסייתיות.
ההגדרה של ''פשעי מילחמה'' בבית הדין הזה היא סיפור בפני עצמו. לא צריך להתאמץ במיוחד כדי לנחש מה הערבים, בתמיכת ידידיהם באסיה ובאפריקה, הכניסו לשם. בלי לפרט במיוחד, כדאי לדעת (חשוב במיוחד למקהלת הצורחים ''די לכיבוש'') שכל ישראלי המתגורר בשטחים שהוקצו לערבים ע''פ תוכנית החלוקה מ 1947 הוא בחזקת פושע מילחמה בעיני בית דין זה. כדאי לציין לשם השוואה ש''טרור'' למשל, אינו מוגדר כ''פשע מילחמה'', וודאי שאין כל התייחסות למחבל הניכנס לחגיגת בת מיצוה וטובח במשתתפים.
מבחינתה של ישראל בית דין זה יהיה מושב ליצים (אינני יודע איך לתרגם יותר טוב את המונח האמריקאי Kangaroo Court).
ההגדרה של ''הקמת התנחלויות בשטח כבוש'' כפשע מלחמה דווקא מקובלת על רבים בשמאל הישראלי (ספירו ותואמי החשיבה שלו וודאי מזדהים בנושא זה עם הערבים). המהדרים שבהם (גוש שלום למשל), גם תמימי דעים עם ההשקפה שאין דין ה''כיבוש'' שהתרחש ב 1948 שונה מה''כיבוש'' של 1967.
ההודעה מהשבוע שעבר, שברגע האחרון, ערב הפיכתו למוסד רשמי, ממשלת ישראל החליטה לחזור בה מהיצטרפותה לאירגון הזה, היתה צעד בכיוון הנכון. אבל זה לא יפתור את כל הבעיות, כי בסך הכל ביטול החברות באירגון ימנע ממנו לפעול נגד אזרחים ישראליים כאשר הם בתחומי מדינת ישראל. עדיין הוא יוכל להגיש תביעות, להוציא צווי מעצר ולהביא לדין כל ישראלי שיימצא בתחומי אחת המדינות החברות באירגון (כל מי שמתכנן בעתיד טיולים לאירופה, כדאי שיבדוק טוב מה מעמדו לפני שהוא קונה כרטיס). שאלה מעניינת תהיה לגבי מעמדם של ישראלים המכהנים בתפקידים רשמיים ונהנים מחסינות דיפלומטית. ראשית תוקפה של חסינות דיפלומטית היא רק בארץ הכהונה. שנית עמדתו של בית הדין הזה היא שהוא מעל לכל, אין עליו כל מיגבלות וחוקי המדינות החברות בו אינן מגבילות את סמכויותיו.
נושא היצטרפותה של ישראל לאירגון הזה הוא שערוריה בפני עצמה, ואופן הטיפול בו משקף יותר מכל את הזילזול של השמאל במוסדות הדמוקרטיה והליכי שילטון תקין. היועץ המישפטי הזהיר פעמים אין ספור שלישראל לא תיצמח כל טובה מההיצטרפות למושב הליצים הזה, ושאין לה מה לחפש שם. בכל זאת, למרות שברור היה שלא מדובר בגוף רציני שבאמת יתמודד עם תופעות כמו השואה אלא בגוף פוליטי שבמקרה הטוב ישראל תזכה בו לאותו מעמד שיש לה באו''ם ומוסדותיו, ברק הורה לנציג ישראל באו''ם לחתום על היצטרפות ישראל לגוף זה.
החלטתו החפוזה של ברק התקבלה בדצמבר 2000, כאשר ממשלתו היתה ממשלת מעבר שאמורה להצטמצם לפעולות הכרחיות לניהול השוטף של עינייני המדינה, ולהימנע מיוזמות מדיניות שאינן צורך השעה. לא היתה שום סיבה שבעולם שבגללה לא ניתן היה לדחות את ההחלטה האומללה הזאת במספר שבועות עד שתוקם ממשלה חדשה. ברק ידע כבר אז שימיו במשרד ראש הממשלה ספורים, ושאת החשבון ייצטרך לשלם מי שהוא אחר. לכן לא היה לו שום קושי להעתר לדרישתו של מיטיבו הנשיא קלינטון שמטעמים השמורים עימו ראה לנכון לתמוך בבית הדין הזה, בלי לחשוב על המשמעות של צעד זה עבור מדינת ישראל. מה שיותר חמור הוא שהיתה החלטת ממשלה מפורשת לא להיצטרף לבית הדין. החלטה שהיתקבלה בישיבת הממשלה ברוב של 7 נגד 4. ברק החליט על דעת עצמו להפר את ההחלטה הזאת, ואחרי דיון קצר עם ביילין ובן עמי, הורה טלפונית לשגריר באו''ם לחתום על ההיצטרפות.
ההיתפתחות החיובית היחידה בנושא היא שבניגוד למימשל קלינטון, למימשל הנוכחי בארה''ב אין אשליות לגבי טיבו של המוסד הזה. ארה''ב נכנסה לעימות עם האו''ם ועם כל בעלות בריתה בנושא הזה, ויש סיכוי שהבלון יתפוצץ לפני שישראל תצטרך להתמודד איתו.
|
|
|
מוטב מאוחר מאשר לעולם לא
