מנהג קבוע בארצנו, שאותם מפקדים צבאיים, אשר יש להם מה לומר בתחום שבו הם עוסקים, אומרים זאת, ככה אני מניח, למפקדיהם ולא מסתפקים בכך. הם אומרים זאת גם לציבור הרחב. לא בשמם או בתוארם, אלא בהגדרה רחבה של מפקדים בכירים, וגם זאת באמצעות שליחי מצווה-עיתונאים ופרשנים צבאיים. זאת תופעה שיש לבער אותה. מכיוון שיש בה יותר משמץ של הכנסת יד גסה לבית הבליעה המדיני.
עזה נמצאת בחדשות, באופן מתמיד, בין היתר משום שמדי פעם נופלים בה קסמים, ו
גלעד שליט טרם שוחר. במבט ביום א' ה- 17.11.2008 אמר הפרשן הצבאי של ערוץ 1,
יואב לימור, כי מפקדים בכירים בצה''ל אמרו לו כי
הם בשום אופן לא היו רוצים להיות חלק מן המשחק הפוליטי לפני הבחירות. כלומר פעילות צבאית מיוחדת בעזה. למחרת היום הופיעה כותרת ראשית על חמישה טורים בעיתון ''הארץ'':
''בכירים במטכ''ל נגד התלהמות שרים הקוראים לכיבוש הרצועה''. כלומר יש כאן תזמור לא מקרי של המטכ''ל בתחפושת זאת או אחרת, אשר משמיע את התרועה - האזהרה מעל לראשי הנהגת המדינה, כמי שקוראים לציבור ''עצרו את חמומי המוח''. במילים פשוטות, הם נגד איזה מבצע צבאי סמוך לבחירות שמטרתו להעלות את קרנם של פוליטיקאים כמו שר הביטחון
אהוד ברק או
ציפי לבני שרת החוץ שעומדים בראשות מפלגת
העבודה וקדימה. כול זאת כאשר שר הביטחון חוזר ומזכיר השכם והערב כי הרגיעה הקיימת היא חיובית. זה בניגוד לסגנו הדברן, אלוף (מיל.)
מתן ולינאי. זה לא פופולארי ופופוליסטי, אך אהוד ברק, בניגוד למנהיגים אחרים הוא מנהיג אחראי. יש בו חסרונות למכביר, אך אחריות אישית אינו אחד מהם.
שערו בנפשכם, אם מלחמת לבנון הייתה מסתיימת אחרת, ויכלה להסתיים אחרת אילולא התנינו זאת בשחרורו החטופים
רגב ו
גולדוואסר (שלגבי שניהם הייתה סבירות גבוהה שאינם בחיים) ולא הפסקנו אותה כעבור שבוע כאשר חיל האוויר חיסל כמעט לגמרי את מערך הטילים ארוכי הטווח של
החיזבאללה. המפקדים מן הסתם היו לוקחים לעצמם את רוב הקרדיט, הממשלה והעומד בראשה נתח גדול, ואין זה משנה אם פתיחת המלחמה הייתה שגויה. גם הציבור היה מהנהן בסיפוק. עם הצלחה לא מתווכחים.
אם מקובל עלינו שלצבא יש מדינה ולא להיפך, הרי המדינה היא שקובעת מתי פועל הצבא. והמדינה היא הממשלה, והממשלה מורכבת ממפלגות. אז מה כאן ההתבטאות הצבועה בכול הנוגע לצביעות. מדוע בימים רגילים מותר להיכנס לעזה בכוח קטן וסמוך לבחירות אסור להיכנס אליה בכוח גדול יותר. מה החשש של המפקדים הבכירים. החשש האמיתי שלהם הוא שזה לא יצליח, שכן אם זה יצליח הקרדיט הראשוני יינתן להם. אם זה ייכשל, לפחות יהיו להם שותפים- הממשלה. ממשלה,כול ממשלה, חייבת לשלוט כול הזמן ובכול הנסיבות. גם לפני בחירות. ככה מקובל בכול העולם וככה גם אצלנו בגיבוי בג''ץ. אלא אם כן החלטתה טעונה אישור הכנסת. אם לאופוזיציה מותר להשתמש בכישלונות הממשלה, לקראת בחירות כדי לצאת נשכרת במערכת הבחירות, לממשלה מותר להשתמש בהצלחות, אם יש לה, באותה מערכת בחירות.
בכלל, לא שמעתי התבטאות של מפקדים צבאיים אמריקניים עלומי שם, שהממשל משתמש בהם בעיראק במערכת הבחירות. מפקדים גמלאים מתבטאים בגלוי ובשמות שלהם. הכתבים והפרשנים הצבאיים שלנו עושים שרות רע לעצמם, וגם לצה''ל כגוף שעומד מעל לפוליטיקה. ההתבטאות של הגנרלים העלומים היא לא פחות פוליטית מאשר של הפוליטיקאים שאותם הם תוקפים. ההבדל הוא שהפוליטיקאים לא מסתתרים והגנרלים-כן. בשעתו ריננו על הכתבת לענייני ביטחון של ''קול ישראל'', כרמלה מנשה, שהיא ''קול צה''ל''. לנוכח התהודה של הכתבים והפרשנים הצבאיים לדעתם של ''בכירים'' בצה''ל, כרמלה מנשה היא לא היחידה החשופה בצריח, מה גם שבמקרים רבים היא בכלל לא ''קול צה''ל''. בכך אינני מתכוון שהכתבים הצבאיים לא יתנו ביטוי למה שהם שומעים ממקורות צבאיים, גלויים או סמויים. אך הייתי מצפה שלפחות הפרשנים יאמרו על כך מילה או שתיים, בהקשר הרחב: הפוליטי ביטחוני.
גם על הצלחתו צריך לשמוע
ובמוסגר, מדוע לא שומעים בפי הכתבים והפרשנים הצבאיים על הירידה הדרסטית בפיגועי התופת. על פי נתונים רשמיים של שרות הביטחון הכללי, בין השנים 2002-2006 מספר פיגועי ההתאבדות ירד מ-60 ל-6. מספר הנפגעים ירד מ-211 ל-11, ומגמה זאת נמשכה גם בשנתיים האחרונות. רוב הכבוד מגיע לזרועות הביטחון לסוגיהן. אבל גם לממשלה המופקדת על כוחות הביטחון מגיעה בהקשר זה מילה טובה. ולא רק זה. מותר לה בהחלט להשתמש בהישג הזה במערכת הבחירות, כנגד מפלגת הגנרלים והמומחים נגד טרור שמעלים את נושא הביטחון לראש דאגותיהם.
ככה שמענו ביקורת מפי איש הליכוד על תגבור הכוחות של הפלשתינאים בבית לחם לקראת חג המולד. ובכך כאילו ''לקבוע עובדות'' בשטח. זאת לא רק זכותו של שר הביטחון לפעול לרגיעה בתקופת חג המולד בבית לחם. זאת חובתו. אקטיביסט אחר מאותה מפלגה הציע, דווקא לפני הבחירות, להסתער על החיזבאללה. זאת משום ששר הביטחון, יו''ר העבודה נמנע בשלב זה מלהכניס ידו לקן צרעות זה.
ובהקשר אחר. מדוע אנו לא שומעים את הגנרלים, בשמם או בעילום שם, על מה שקורה בהתנחלויות. בעצם כן שמענו. ביום ה' שעבר שודרה במהדורת קול ישראל אזהרתו של ''קצין בכיר'' כי פינוי בית המריבה בחברון ''עלול להצית אש''. מיהו אותו קצין בכיר, טפסר כבאות? אם הוא מתבטא בנושא הוא חייב לומר כי צה''ל יפעל ביד קשה נגד מפירי החוק, דבר שצה''ל בדרך כלל לא עושה. הוא מנהל מו''מ עם המתנחלים. צריך לנהל מו''מ איתם ולהסביר להם, אבל זאת צריכים לעשות אזרחים שמופקדים בנושא. הצבא חייב לפעול כדי לבער את הנגע של העלאת החוק באש הפירומנים של הגבעות.
המערכה התעמולתית לקראת פינוי עזה חוזרת על עצמה. גם אז שמענו התרעות צבאיות, שהוכחו כאזעקות שווא, ולא באו אלא לכיסוי ישבנים. היה והפינוי יצליח, כפי שאכן הצליח, כוחות הביטחון קבלו את מלוא חופן המחמאות. צבא ממלא פקודות. הוא יכול והוא חייב לייעץ. אבל לא לפרשן ולא להתריע ולא להכניס את ראשו לעניינים פוליטיים. כאשר גנרלים בעילום שם מודיעים באמצעות פרשנים צבאיים שהם לא רוצים שיערבבו אותם בפוליטיקה, הם עושים זאת בעצם. only in Israel.
פתחתי בגנרלים אלמונים ואסיים בחיילים אלמונים. חיילים אמיצים, בעידן אחר כאשר המדינה הייתה עדיין בדרך. המילים הן של יאיר (הלא הוא יאיר שטרן הידוע) הביצוע, נכון יותר - אחד מהם - הוא של ה''בניימינים''. אני מביא את שני הבתים הראשונים.
חיילים אלמונים |
---|
חיילים אלמונים, הננו בלי מדים וסביבנו אימה וצלמוות. כולנו גויסנו לכל החיים, משורה משחרר רק המוות.
בימים אדומים של פרעות ודמים בלילות השחורים של ייאוש בערים, בכפרים את דגלנו נרים ועליו הגנה וכיבוש.
|
וזהו מסר לאלה שמשום מה עדיין חיים בתקופה של טרם מדינה, שבינתיים קמה, בגרה, יפתה, משגשגת, וגם יוצאת מדעתה. כמאמר