שאלת השליטה על ירושלים הטרידה מדינאים ומצביאים מאז ש
דוד המלך קבע אותה כבירתו של העם היהודי. אלא שבימי קדם אלה שכבשו את ירושלים החריבו אותה, להערכתי הצנועה, בגלל הפחד מהאמונה באל אחד. חדוש שהיהודים הביאו לעולם מול כל עובדי האלילים. בעידן החדש, כאשר הגנרל
אדמונד אלנבי כבש את העיר, הוא ירד מעל סוסו ונכנס בשערי ירושלים כהולך-רגל - מתוך כבוד והערכה לקדושת העיר לשלוש הדתות המונותיאיסטיות. אבל זה לא אומר שהבריטים וותרו על השליטה בירושלים. החל מ''הצהרת בלפור'' שפורסמה ב-1917 וכלה בצעדים מדיניים להקמת מדינה יהודית - הבריטים דאגו שהשליטה על ירושלים תהיה בידיהם או בידים בינלאומיות. בסיום מלחמת השחרור ב-1948, העיר חולקה לשנים. במלחמת ששת הימים העיר חוברה מחדש.
בשיחות
אוסלו הפלסטינים שמו את ירושלים על השולחן. שר החוץ שמעון פרס העדיף להסכים על הנושאים שאין עליהם וויכוח, ואילו את הבעיות הכבדות, כמו ירושלים וזכות השיבה, להשאיר לסוף. אלא שמאז, מדינאים ישראלים מצהירים שירושלים ''שלנו''. ומנגד הפלסטינים טוענים את אותו הדבר. אבל יש שוני אחד בין שתי העמדות. הפלסטינים טוענים ללא הרף:
אין ירושלים אין שלום! ואילו אנחנו חסרי זקיפות קומה לא רק שאיננו מעיזים להשיב באולטימטום נגדי, אלא שכבר מדברים על חלוקת העיר, כשמשיח-השקר הנקרא שלום הוא העקרון המנחה.
המצדדים בחלוקת העיר מעלים שלוש סבות להצדקת עמדתם. הראשונה, אם ירושלים
לא תחולק לא יהיה שלום. השניה, סבה דמוגרפית: מי צריך 300:000 ערבים בירושלים העברית. והשלישית, אם לא יהיה שלום, הטרור בעיר יתחדש. ואילו למתנגדים לחלוקת העיר יש רק נמוק אחד אידיאולוגי-תנ''כי. ונשאלת השאלה האמיתית מה עדיף לעם ישראל.
בשיחות השלום עם מצרים ב-1979
סאדאת התעקש שהגבול בינינו לבין מצרים יהיה זהה לגבול הבינלאומי שקדם למלחמת ששת הימים. וזה יצר בעיה ב
רפיח. כי הגבול הזה חוצה את העיר. לא הועילו כל ההסברים של
בגין: מדוע לחצות עיר? מדוע להפריד בין אם לבתה? מדוע להפריד בין אב לבנו? הצענו למצרים: או שיקחו את כל רפיח או שיוותרו עליה. אבל סאדאת בשלו, קו הגבול יעבור בדיוק בתוואי הקודם שלו. העקרון שהנחה את סאדאת היה
התקדים לגזרות אחרות. ראוי לזכור שסאדאת קרא למדינות האחרות שניגפו במלחמת ששת הימים ללכת בעקבותיו ולחתום על הסכמים דומים לשלו. תקון כלשהו בקו הגבול, יפתח פתח לשנויים בגזרות אחרות. את זה מצרים לא רצתה בשום פנים ואופן. (מצרים כעסה מאד על ירדן שהסכימה להשאיר בשטחה שטחי חקלאות ובארות מים ישראלים, בתמורה להזרמת מים מהכנרת לצפון ירדן.) אלא שבימים ההם איש לא העלה על דעתו מה יכולה לגרום לנו חלוקת רפיח. היום אנחנו כבר יודעים.
אבל עכשו אנו ניצבים בפני השאלה באופן קונקרטי: לחלק או לא לחלק את ירושלים. עם כל הסימפטיה שלי לנושא הדמוגרפי וההכרה בנושא הכאוב,
עלינו סוף סוף להתפכח וללמוד מן הנסיון. הבה נסתכל בעיניים פקוחות על התוצאות של חלוקת רפיח. המענין שכולם רוצים להשאיר את ירושלים מאוחדת, כולל הפלסטינים, כיחידה עירונית אחת. אבל הפלסטינים תובעים לחלק את הרבונות על העיר. כיצד תדורנה שתי רשויות מרכזיות בעיר אחת, במיוחד כאשר הן שונות בתרבותן באופן בסיסי? האם יכולים שני תרנגולים לדור בלול אחד? האם יכולה ספינה להגיע למחוז חפצה כאשר יש על ספונה שני קברניטים?
אישית, אהבתי את ירושלים שלפני 1967 יותר מאשר לאחר שאוחדה. לירושלים ההיא היה יותר אופי יהודי אוטנתי. בירושלים ההיא הסמבטיון געש במשך ששה ימים, וביום השביעי נח מזעפו. אבל היום אסור לחלק את הרבונות בעיר בין שתי ישויות פוליטיות. בעצם הספוח של הכפרים הערביים לירושלים, שנבע מרוב סכלות וחמדנות, הפכנו את ירושלים לעיר דו-לאומית בפועל (אבל את זה עוד ניתן לתקן). לכן חלוקת הרבונות על ירושלים ה-תביא, רחמנא ליצלן, ללבנוניזציה של ארץ ישראל ובהמשך למדינה דו-לאומית. בארץ ישראל המערבית כבר היו שתי מדינות, והיו בה גם שתי בירות. ממלכת יהודה ובירתה ירושלים; וממלכת ישראל ובירתה שכם. על המודל הזה צריך לבנות הקמת המדינה הפלסטינית. צריך להפטר מכל הכפרים הערביים שחמדנו וספחנו לירושלים, אבל
ירושלים אסור שתחולק.
חלוקת ירושלים - טוב או רע ליהודים
