רשויות רבות סובלות ממשבר כלכלי בדרגה זו או אחרת. שורשי המשבר נעוצים בהתאם לתכונותיו של המסביר. יהיו כאלו שיזקפו את המשבר לאי-העברת כספי סיוע ממלכתי במועד. אחרים יטענו כי שורשי המשבר נעוצים בניהול לקוי של הרשות. ואילו יהיו גם כאלו שיטענו כי שיקולים אחרים גרמו למשבר.
מכל מקום, ולא משנה מה הסבר ה''נכון'' של המשבר נמצאות לפנינו לפחות שתי עובדות:
- רשויות רבות נמצאות במשבר פיננסי וסמוכות בעיקר על שולחן הממשלה ומשרד הפנים;
- רשויות רבות מתקשות בגביית כספי הארנונה ה''מגיע'' להן מהתושבים.
למעשה, הטענה המרכזית שלי היא שהשיטה בה גובים את הארנונה מהווה את הבעיה העיקרית של שתי העובדות שהוצעו לעיל.
כלומר, הפרט בישראל מתקשה להבין את אותו היטל המכונה ארנונה. הוא מתקשה להבין כי ארנונה איננה אגרת שרות בגין שירותיה ה''טובים'' של הרשות המקומית. אלא, רואה בארנונה מעין קנס שמוטל עליו בגין התיישבותו ומגוריו בישוב נתון. מכאן, ככל שהרשות תמעיט במתן שירותים, כך יחוש אותו אזרח ''מקופח'' ומשלם ''חינם'' עבור עובדי הרשות ש''אינם עובדים''.
התחושה הזו, מלווה אזרחים בישובים שונים. בגין אותה התחושה, יש לשער, יחפשו האזרחים אמתלות מאמתלות שונות על מנת ל''הימנע'' מתשלום הארנונה.
המצב הופך להיות קריטי כאשר ל''חגיגת אי התשלומים'' הזו, מצטרפים גם בעלי עסקים, הרואים עצמם כמקופחים הרבה יותר משאר האזרחים. לאור תפיסתם, של בעלי העסקים, ''הרשות עושה על הגב שלהם קופה''. כלומר, הם חשים כאילו והם ''מחזיקים'' על חשבונם את הרשות.
כך, ככל שהרשות תמעיט לגבות את כספי הארנונה המגיעים לה ''כחוק'', כך תוכל לספק פחות ופחות שירותים לתושב. בנוסף על כך, ככל הידוע, יותר ממחצית מתקציב הרשות מוצא על תשלומי שכר לעובדים. עובדי הרשויות, מאורגנים בדרך כלל בוועדי עובדים חזקים ומגובים ע''י סינדיקט העובדים הארצי, ''דורשים'' את שכרם בכל מקרה. לפיכך, ראינו כי מרבית הרשויות להם מונתה ועדה ממונה, העילה הרשמית של מינוי הוועדה הממונה היא אי גביה ואי תשלום שכר עובדים.
מכל האמור לעיל עולה, כי ראש רשות נמצא בדרך קבע בבעיה מהותית הקשורה ליכולתו לבצע מדיניות כלכלית מסוימת. הוא חייב לעמוד מצד אחד בלחץ התושבים ל''קבל'' שירותים שונים. מאידך, ''מסרבים'' תושבים מסוימים לשלם בגין הפעלתם של השירותים הללו. יתרה מזו, ראש רשות ''נשפט'' באמות מידה שונות. מצד משרד הפנים, הוא יחשב לראש רשות הפועל באורח ''תקין'', אילו עמד ביעדי הגביה שלו. מאידך, ע''פ אמות מידה של התושבים, הוא יחשב לראש רשות ''טוב'' אילו יספק להם מקסימום שירותים עם עדיפות שיהיו ב''חינם''. מכאן, אילו ראש הרשות היה גובה מבלי לספק שירות כל שהוא לתושב, היה עדין נחשב לפועל בהתאם לאמות המידה של משרד הפנים.
נכון להיום, השליטה הבלעדית על הרשות נתונה לא לתושבי הרשות אלא למשרד הפנים. הראיה לכך, היא שבידי שר הפנים הסמכות החוקית לפטר או לפזר ראש רשות וחברי מועצת ישוב שנבחרו כדין בבחירות דמוקרטיות. אומנם, המחוקק קבע את העילות הרלוונטיות לכך. אך, סמכותו של שר הפנים עולה על רצונותיהם של התושבים כפי שמתבטא בבחירות לרשויות.
מכל מקום, המכלול הזה מורכב עד מאוד וגורם לא אחת לבעיות מבניות וארגוניות בתוך הרשות ומנהלת הרשות. כתוצאה מכך, ראשי רשויות שונים נוקטים בצעדים שונים על מנת להתגבר על הקונפליקט שהוצג לעיל. אך, בכל תסריט שינקוט ראש רשות נתונה שהיא, הוא חייב להתפשר על הגביה ועל תשלומי הארנונה. זאת מאחר והוא סומך על מנגנוני השוואה שונים הקיימים במדינה אשר מפצים על העדר גביה מושלמת. בין יתר המנגנונים הללו נמצא, את מענק האיזון, מענקי פיתוח , תקציבי משרדי ממשלה שונים ותקציבים בלתי רגילים אחרים (תב''ר) אשר מוענקים לרשות המשמשת כמתווך של הנ''ל, בגין פיתוח ושירותים שונים.
דרך נוספת בה מתמודד ראש רשות כדי להגביר את הגביה, הוא השימוש שעושים ברשויות שונות בחברות גביה חיצוניות. חברת גביה כזו, שלא כמו ראש רשות, העומד לבחירת הציבור, ''נטולה'' כל ''משוא פנים'' ואיננה חייבת דין וחשבון לתושב. לפיכך, חברת גביה, מסוגלת לנקוט באמצעים ''קשים'' כגון עיקולים, תפיסות וכו' על מנת להעמיק את הגביה. אולם, ''אליה וקוץ בה'', חברת הגביה איננה פילנתרופית העובדת בהתנדבות. היא פועלת כחברה עסקית לכל דבר ומונעת מתוצאות של רווח והפסד. לכן, כל הכנסתה של חברת הגביה באה על חשבונו של הציבור אשר ממן את הגביה ואת כל הצעדים הננקטים ע''י חברת הגביה כדי ''לעמוד ביעדי'' המשימה שלה שעליהן היא מקבלת בונוסים מוגדלים.
כך, ככל שחברת הגביה תגבה יותר כסף, כך יכנס פחות כסף לקופת הרשות. כי מכלול עלויות הגביה הינם על חשבון זה ואינם באים מכיס אחר מלבד התושבים. התושבים מצידם, עשויים ל''סבול'' כפל סבל, גם לשלם עבור ''אי קבלת שירות'' וגם לשלם עבור זה שהם משלמים. אומנם, זה נשמע כמו עידוד שלא בצדק להימנע מתשלומי חובות ו/או כמו קריאה שפטור את אלו שלא שילמו חובותיהם בזמן מכל תשלומי קנסות וכו', אך, זוהי אינה המטרה. מטרת הצגת הדברים הנ''ל היא להציע דווקא שיטה אחרת לחישוב הארנונה אשר עשויה לסייע לתפוס אותה כמס הכרחי שעל התושב לשלם. להימנע מצבירת חובות וגירעונות ע''י התושב וכך להימנע מתשלומי קנסות ודמים מיותרים.
כעת, מספר מילים על שיטת גביית הארנונה ושאר מיסי הרשות המעוגנים בחוק. יש להפריד בין הארנונה לשאר האגרות והמיסים הנזקפים לחובתם של תושבי רשות מסוימת. חוק הארנונה הכללית קובע כי הרשות רשאית לגבות בגין נכסים שונים הנמצאים בתחום השיפוט שלה. כמו כן, מגדיר החוק הנ''ל, מה רשאית הרשות לחייב בגין אי תשלום בזמן של הארנונה הנ''ל.
מכורח חוק זה, נגזרת בכל רשות ורשות ''פקודת ארנונה'' המגדירה בפועל על איזה נכסים ניתן לגבות וכמה ניתן לגבות וכן שיטות החישוב לגביית אותם דמים לטובת הרשות. בנוסף, בהתאם לחוק ההסדרים, רשאית הרשות, להקציב הנחות ולקבוע שיטות להנחה עבור אוכלוסיות מיוחדות. פקודת הארנונה מקבלת תוקף באישורה ע''י מועצה הרשות והופכת לחוק עזר עירוני. במסגרת חוקי עזר עירוניים, רשאית הרשות לקבוע הכנסות נוספות כגון, דמי חניה, דמי שלטים, מס עסקים וכו'. אולם, המסה הקריטית של הכנסות הרשות הם מגביית ארנונה כאשר כמעט 80% מתוכה היא בגין דירות מגורים.
מתוך בחינה של הישובים העירוניים בישראל עולה התמונה הבאה:
ישנם 80 ישובים בהם נמצאים בין 1000 עד 5000 משקי בית;
ישנם 43 ישובים בהם נמצאים בין 5000 עד 10000 משקי בית;
ישנם 21 ישובים בהם נמצאים בין 10000 עד 15000 משקי בית;
ישנם 13 ישובים בהם חיים בין 15000 עד ל-25000 משקי בית;
ישנם 15 ישובים עם מעל ל-26000 משקי בית.
ממוצע 100% ארנונה של הישובים מסוג הראשון עומד על 11.5 מיליון ₪ לשנה;
ממוצע 100% ארנונה של הישובים מסוג השני עומד על 31 מיליון ₪ לשנה;
ממוצע 100% ארנונה של הישובים מסוג השלישי עומד על 55 מיליון ₪ לשנה;
ממוצע 100% ארנונה של הישובים מסוג הרביעי עומד על 92 מיליון ₪ לשנה;
ממוצע 100% ארנונה של הישובים מסוג החמישי עומד על 313 מיליון ₪ לשנה.
משרד הפנים דורש גביה בהתאם לאשכול הסוציו-אקונומי של הישוב, כאשר ממוצע הגביה נע בין 30% אחוז מצפי ההכנסה ועד ל-50% מצפי ההכנסה מארנונה. במאמר מוסגר יש להטעים ולומר כי ישנם ישובים בודדים מאוד אשר משרד הפנים אינו מגביל את אחוז הגביה הרצוי. עכשיו, בהנחה כי כל הישובים הנ''ל נמצאים במדרגי משרד הפנים נראה כי:
ממוצע 50% ארנונה של הישובים מסוג הראשון עומד על 5.7 מיליון ואילו 30% עומד על 3.4 מיליון ₪;
ממוצע 50% ארנונה של הישובים מסוג השני עומד על 15.5 מיליון ואילו 30% עומד על 9.3 מיליון ₪;
ממוצע 50% ארנונה של הישובים מסוג השלישי עומד על 27.6 מיליון ואילו 30% עומד על 16.5 מיליון ₪;
ממוצע 50% ארנונה של הישובים מסוג הרביעי עומד על 46.1 מיליון ואילו 30% עומד על 27.7 מיליון ₪;
ממוצע 50% ארנונה של הישובים מסוג החמישי עומד על 156.7 מיליון ואילו 30% עומד על 94 מיליון ₪.
למעשה ממוצע הגביה המקסימאלי של הישובים הללו, הוא בפועל הרבה יותר קטן מיכולות הגביה שלהם. כאשר מאידך, עלויות הגביה ומימון עולות לאין שיעור מהתרומה היחסית שלהם לגבי התוצאה. במילים אחרות, אחוז הגביה המקסימאלי של הישובים הללו, מתקרב יותר ל-30% מאשר לכל מספר אחר. כך נמצא כי באשכול הראשון שלעיל, היקף הגביה מתקרב ל-4 מיליון ₪ לשנה, באשכול השני, ל-10 מיליון ₪, כ-17 מיליון ₪ עבור האשכול השלישי ואילו האשכול הרביעי מתקרב לכדי 30 מיליון ₪ ורק באשכול החמישי, הגביה עומדת על כ-100 מילון ₪.
יש לציין, כי הנתונים הללו מתייחסים אך ורק לגבית ארנונה מבתי מגורים ולא ארנונה עסקית, אגרות ודמים שונים שהרשות גובה בנוסף על כך. הואיל ומרבית הרשויות מבוססות על הכנסה שמקורה מגביית ארנונה למגורים ורק מקצתם מבוססות גם על אגרות עסקיות וחניה. במידה וננסה לבסס שיטה שונה של גביית ארנונה למגורים, נציב תחילה נתונים בסיס ראשוניים.
ממוצע הכנסה חודשית של התושבים מהאשכול הראשון שלעיל, עומד על 13 מיליון ₪. כאמור, אילו גבינו 3.5% מההכנסה הממוצעת של הישובים הללו, יכולנו להגיע לגביה שנתית של 5.3 מיליון ₪ שהם כ-2.1 מיליון ₪ יותר מאשר הגביה הממוצעת הנוכחית בישובים אלו. עבור האשכול השני שלעיל, ממוצע ההכנסה החודשית שלהם עומדת על 33.6 מיליון ₪. אילו הינו גובים גם כאן 3.5% מהכנסה הזו, הינו מקבלים בסוף שנה 14.2 מיליון ₪ שהם יותר בכ-5 מיליון ₪ מהגבייה הממוצעת הנוכחית.
גם עבור אשכול שלישי התמונה חוזרת על עצמה. ממוצע ההכנסה החודשית של תושבי אשכול זה, עומדת על 53.7 מיליון ₪ לחודש. כך, 3.5% לשנה היו נותנים לנו 22.5 מיליון ₪ במקום כ-17 מיליון נכון להיום. באשכול הרביעי ההכנסה החודשית הממוצעת עומדת על 102 מיליון ₪. 3.5% גביה שנתית היו מניבים לנו 43 מיליון ₪ שהם יותר ב-15 מיליון ₪ מהמצב הנוכחי. גם עבור אשכול חמישי המכניס ממוצע חודשי של 323 מיליון ₪ נגבה 3.5% שנתיים שהם 136 מיליון ₪, 42 מיליון ₪ יותר מהיום.
היתרון של גביה לפי אחוז ההכנסה על פני גביה לפי גודל נכס, ברור לחלוטין. ראשית, אין צורך באף הנחה מובנית אשר מסבכת הן את נותן ההנחה והן את מקבל ההנחה. אדם המשתכר פחות ישלם בהכרח פחות. כמו כן, אדם המתגורר בבית גדול בשכונה יקרה, בהכרח מחויב להכניס הכנסה גבוהה יותר ולכן ישלם יותר.
למעשה, ברוב המקרים, שיטה של גביה לפי אחוז מתוך הכנסה, הרבה יותר הוגנת והרבה יותר שוויונית.
מה שטוב בשיטה הוא העלות המצומצמת שלה. כפי שעובדים שכירים, המהווים כ-80% מכלל משקי הבית במשק, משלמים באופן שוטף את דמי ביטוח הלאומי ומס הבריאות המהווים יחד כאחוז מההכנסה שלהם, והתשלומים מועברים באופן פחות או יותר שוטף, על ידי המעביד אל המוסד המוטב. ניתן להשתמש באותו המנגנון כדי לשלם עבור מס העירוני שלא יקרא מהיום ארנונה אלא ''מס תושב''. את המס הזה, ניתן לגבות הן דרך המוסד לביטוח לאומי, ואו מס ההכנסה ואפילו ניתן להגיע להסדר עם האזרח אשר יכול למלא בתחילת כל שנה תצהיר תושב, לצרף אליו את טופס ה-106 השנתי שלו ולקבל 12 תשלומים שווים דרך חשבון הבנק שלו ו/או כל אמצעי אחר.
זה עשוי לחסוך כאמור הרבה כוח אדם והרבה בירוקרטיה כאשר התפקיד העיקרי של חברות הגביה, יהיה אך ורק לגבי הסדרי חובות עבר ולא בגין התשלום השוטף. כך, הרשות עשויה לא להפסיד הכנסות ומאידך, לא להפסיד את החובות שעם הזמן הופכים להיות מסופקים הקשים מאוד לגביה.
שינוי שיטת הגביה
