מזה שבע שנים כנופית טרוריסטים פרימיטיבית מכה את ישראל שוק על ירך עם נשק פרימיטיבי, שמזכיר לנו את ה''דווידקה'' שלנו ב-1948, וישראל בורחת מן הפתרון להשתיק את הירי. כל שאנו יודעים לעשות לשחק בצעצועי-מלחמה מדוייקים, שדופקים כאן מכונית ושם חוליה כזו או אחרת. במקום לחזור לימים של
אלכסנדר זייד, אנו עושים מאמצים אדירים לחזור לימי ''חומה ומגדל''. אלא שאז היינו דלפונים, וידינו קשורות על ידי הבריטים, ואילו היום אנחנו מעצמה.
אבל היום אין מנהיגות שתיזום דו-קרב כזה. שני האהודים שלנו ברחו. הראשון, הבכיר מבין השניים, יצא בעור שיניו מחקירת מלחמה שהוא יזם ולא ידע לבצע. השני, הבכיר פחות, חושש להסתבך בבצה שראש ממשלתו שקע בה עד צוואר, וזה עלול להרחיק אותו מן הכתר אליו הוא שואף. מאחורי ההצהרה המפוצצת ''הזעם אינו תכנית פעולה טובה'' או הצהרה דומה שיש ל''טפל בעזה בזהירות ובסבלנות'' מסתתר הפחד של ממשלת ישראל להתמודד עם האמת. דהיינו, להתמודד עם הבעיה כמו ש
חוסיין מלך ירדן התמודד אתה - בספטמבר 1970, הוא ''ספטמבר השחור'' כפי שכינו אותו הפלסטינים הבכיינים.
בערבית הפתגם אומר: ''מי שידו במים אינו דומה לזה שידו באש'' (الايده في الماية مش زي الايده في النار). המלך חוסיין היה במצב הרבה יותר גרוע מזה שידו באש, הוא חש את החרב על צווארו, בטרם נתן את הפקודה לטהר את ירדן מאש''ף. הוא ידע באותו חודש (1970) שאם לא יפעל, הוא יאבד את הממלכה שטרח בעמל כה רב לבנותה. ראש ממשלתנו ושר בטחונו, הדגש הוא על בטחונו של
אולמרט, הם שוחים בברכה כל בוקר, בטרם צאתם ליום עמלם. אין שום סכנה שמי מהם יאבד את מנהיגותו או את כורסתו המרופדת. לכן אין הם ממהרים לשום מקום.
הפלסטינים הציגו את המלך חוסיין כרוצח המונים, והעניקו לאותו חודש תואר ''שחור''. אבל הדבר לא עשה רושם על המלך ולא על העולם הערבי, והעולם בכלל. האמת היא שחוסיין לא היה איש צמא דם, ולא שש להרוג אזרחים, נשים וילדים. ראינו את הדברים כאשר חייל ירדני רצח את שש התלמידות בגשר חוסיין בעמק הירדן. אין אף ראש מדינה ערבי, או אחר, שהיה בא לכרוע ברך לפני אשה אבלה היושבת על הרצפה. מלחמה, זה ענין אחר. מה לעשות שאויביו הפלסטינים משתדלים למצוא מחסה בין נשים וילדים, ואחר כך לבכות כי ילדיהם ''נרצחו''. .
צריך להודות על האמת, כי אם רוצים לטהר את הרצועה מנשק כמו שהמלך חוסיין עשה, חייבים לפעול כמו ב''ספטמבר השחור''. זו הסיבה ש
אבו-מאזן אינו רוצה לעשות זאת כמתחייב ממפת הדרכים. ומאותה סיבה גם ממשלת ישראל אינה ששה לכך. אבל אין כל צורך להגיע לזה.
על ראש הממשלה להתייצב מול הכנסת, כפי שעשה ביוני 2006, ולהודיע ברבים: ''לא עוד. החל ממחר, ירי של קסאמים יזכה אותם באותה תגובה. להפציץ מן האוויר, כל לילה, מטרות תשתית כמו צמתים, ככרות בנייני ממשלה משרדים. כדי להפוך את החיים בעזה לבלתי אפשריים. הפסקת מים לעזה באמצעות השיבר, או הפסקת חשמל באמצעות הורדת השלטר, זה לא הומאני. אבל אם מים וחשמל לא יגיעו לרצועה כתוצאה מפגיעה בתשתיות – זו מלחמה. ובמלחמה תרגיל הנרות לא יצליח. צריך להמשיך לפגוע ללא הרף, עד שאבו-ג'ילדה המודרני יזעק לאלהיו: אתך הסליחה (التوبة لالله).
בשביל זה צריך מנהיגים שיש בלבם דאגה לעם ולמדינה – ולא דאגה לעתידם הפוליטי. אבל לצערנו כבר אמר לנו הסופר
דוד גרוסמן משהו על המנהיגות שלנו. הספור הבא ימחיש לאיזה סוג של מנהיגות אנו זקוקים. בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת, היתה עמדה ירדנית על חומת
ירושלים, בפנה הדרום-מערבית של החומה, הצופה לעבר
משכנות שאננים. והנה מדי כמה חדשים היה חייל ירדני יורה צרור לעבר משכנות שאננים. לפעמים הורג, לפעמים פוצע אנשים מתושבי השכונה. כל הנסיונות לבוא בדברים עם המלך חוסיין שישם קץ לתופעה נכשלו. באחד הימים החליט
בן-גוריון לתפוש את הגג של כנסיית
דורמציון, הנמצאת בסמיכות לחומה, ולהפוך את הגג לעמדה צבאית צה''לית. העמדה הזו היתה יותר גבוהה מן העמדה הירדנית שעל החומה - וחלשה עליה. ומאז פסק הירי לעבר השכונה שלנו.
נציג הדיפלומטי של הוותיקן בירושלים, נפגש עם בן-גוריון ודרש לסלק את העמדה מגג הכנסיה, אחרת הוא ידווח על כך לאפיפיור, וישראל תעמוד במצב דיפלומטי פרובלמטי. למען האמת צריך להודות ששום מנהיג פוליטי לא שש להתעמת עם האפיפיור. אבל דוד בן-גוריון השיב: תמסור לאפיפיור, שאני מוכן להתדיין אתו בפני אלהים על ההחלטה שלי להציב חיילים על ראש הכנסיה. מעשה זה נועד להציל חיי אדם. ואינני חושב שהצלת חיים נוגדת את עקרונות הכנסיה. אינני יודע מה עלה בגורלו של נציג הוותיקן הזה. אבל אני יודע שזה שבא אחריו היה האב מרסל דיבואה, שהיה גם מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית.
כאמור, בשביל צריך מנהיגות. האם מישהו מן הדחלילים שלנו היה מעז להתעמת עם האפיפיור היום?
הבריחה מן האמת אינה הפתרון
