ועדת וינוגרד לחקירת ארועי מלחמת לבנון השנייה הגישה את הדו''ח הסופי והמסכם שלה. שבוע לפני היינו במתח, יומיים התרגשנו וזהו, נגמר. עוברים לסדר היום.
יש כמה דברים שהשאירו טעם מר ולא נעים בפי.
הנה למשל, יהודי נחמד בשם
איל בן-ראובן בעצם אלוף בן-ראובן. אלוף בן ראובן מתראיין בשבועיים האחרונים בכל כלי תקשורת מצוי. הוא מספר לנו במה פישלנו במלחמת לבנון השנייה, מי פישל, מי צריך לעוף ומי צריך לשאת באחריות.
אלוף בן ראובן היה סגן אלוף פיקוד צפון בזמן המלחמה. ועדת וינוגרד קבעה שהפיקוד כשל בניהול המלחמה בצפון. זאת אומרת שהאלוף כשל ואם כן גם סגנו כשל. אז הסגן שכשל מלמד אותנו מה היה צריך לעשות ומי היה צריך לעשות משהו במלחמה הזו.
הבנת את זה, ברוך?
בתחילה קראו לזה ''מחאת המילואימניקים'' אחר כך זה הפך ל''מכתב המ''פים''. קבוצה של קצינים, סגני אלופים, רבי סרנים, סרנים וסגנים אשר מתריעים על ניהולה הכושל של המלחמה.
מי ניהל את המלחמה? הרמטכ''ל? כמובן, אלופי המטכ''ל? כמובן, קציני הפיקוד? כמובן. ומה הם (המ''פים) עשו? האם קצינים בדרגות סא''ל ורס''ן אינם חלק מניהול המלחמה? האם אינם מפקדי גדודים ופלוגות?
אם, טוענים, ובצדק לדעתי, שהצבא כשל, האם הם אינם חלק מהצבא? הכול זה רק פקודות מבולבלות? האם הניהול בשטח היה מצוין?
הלוגיסטיקה כשלה ,החיילים רעבו, תחמושת חסרה. האם זו אחריות ישירה של הרמטכ''ל, או של מפקדי היחידות בשטח שלא דאגו מספיק לצרכים אלו?
גדוד השריון במעבר סלוקי תעה בדרך. האם אלוף הפיקוד הוביל את הגדוד, או מפקדו?
נראה לי שאותם קצינים המוחים בהתלהבות יתרה כנגד האחראים לניהול המלחמה והמדינה, פשוט מתגוננים ומדחיקים את אחריותם האישית לתוצאות המלחמה.
וכמובן ישנם החכמים בדיעבד. העיתונאים, הפרשנים, האלופים בדימוס ובראשם השרים.
נשיאנו בהווה ושר בכיר בעת המלחמה, העיד, שהוא חשב שלצאת למלחמה זה לא רעיון מוצלח, אך מתוך לויאליות לידידו ראש הממשלה הוא הצביע בעד וגם לא היה לו נעים להגיד את מה שהוא חשב. ממש אישיות לתפארת.
המשנה לראש הממשלה, והשר
מופז והפופוליסט הידוע
שיטרית וכמובן ידידנו
פואד ואחרים, כולם סברו שלצאת למלחמה זה לא רעיון מוצלח, אך להצביע נגד ראש הממשלה או להימנע או להגיד לו על כך, זה רעיון עוד יותר לא מוצלח. פה נחשף לעינינו, האם לאיש יש עמוד שדרה או חוט שדרה.
ומילה להורים השכולים. אין דנים אדם שאינך במקומו. יש להניח שאם זה היה, חס וחלילה, קורה לי הייתי, כנראה, נוהג כמוכם. אובדנכם נותן לכם את הזכות להשמיע ברמה את דעתכם. מנגד, לא דנים אדם בצערו. ובעיקר צער על אובדן יקיר במלחמה שאינה הרואית ומצטיירת כ''החמצה גדולה''. אך, אמר אתמול בבוקר, הורה שכול מהמושב
נהלל, כי אובדנו לא הוסיף לו אפילו גרם אחד של חוכמה נוספת, בעיקר חוכמה פוליטית, ולכן המחאה לגיטימית, הצעקנות - לא.
השופט
וינוגרד סיכם את הדו''ח שלו במילים ''החמצה גדולה''.
אכן, כך זה נראה על פני הדברים. הנה סוף, סוף יכולנו למגר עד עפר את אויבינו הגדול והשחצן מהצפון. ומה עשינו? החמצנו.
מאז מלחמת ששת הימים, אנו חיים באשליה שתשע וחצי קבין של חוכמה צבאית נפלו בחיקנו והיתר התפזר בין אומות העולם.
מאז 1967 היו כ-7 מלחמות בינינו לבין הסובבים אותנו. בכל מלחמה ומלחמה, שתמיד ,לבסוף ניצחנו, למדנו כי אויבינו ''הפיקו לקחים'', הסיקו מסקנות נכונות ונקטו כלפינו בכלי נשק שקשה היה לנו יותר ויותר להתמודד עימם (האבן, המתאבד, הקאסם).
כך היה, גם, במלחמה האחרונה. מטעני הצד, החפירות, החבאת הטילים, כמות ואימון הלוחמים, הכול תוכנן בכדי לנטרל את כוחנו היבשתי, אויבינו מודעים ליחסנו לקורבנות בנפש, ויעשו הכול בכדי להגביר את אבידותינו כי כל חלל שלנו מהווה עבורם ניצחון ואובדן בל-ישוער לנו. היכן הם שגו? הם לא האמינו שהקהילייה הבינלאומית תאפשר זמן כה רב לישראל להפציץ את עריהם.
אז בכל זאת מה השגנו?
דחקנו את ה
חיזבאללה למרחק לא מבוטל מגבולנו, הוצב כוח מקומי ובינלאומי שאמור להיות אפקטיבי ולמנוע את חזרת החיזבאללה לגבול, נשללה מהחיזבאללה היכולת האוטומטית והבלעדית לפעול נגד מדינת ישראל כרצונו. והעיקר, אויבינו נוכחו לדעת שיש ביכולתנו להחריב את עריהם מבלי שהקהילה הבינלאומית תעצור בעדנו (כפי שהיה לא פעם בעבר). נכשלנו במיגור מלא וסופי של ארגון החיזבאללה ובהחזרת החטופים. משימות קצת יומרניות אך כנראה ברות- ביצוע בתכנון נכון.
חבל שאנו לא מיישמים את לקחי המלחמה בגבולנו בדרום.
היה וינוגרד?
