סיפורה של עפרה החל כמו עשרות סיפורי ההתנחלות בשטח שבאו אחריה. גרעין של תנועת גוש אמונים שזה עתה קמה, החליט להתיישב בסביבת שילה, שבין שכם לרמאללה, בלב אזור מיושב בצפיפות, ועבר את המסלול המוכר לרוצים להתיישב בשטחים: פניות חוזרות ונשנות לממשלה ולשר הביטחון, שנענו בשלילה או לא נענו כלל, ושלוש עליות על הקרקע ללא רשות, שהסתיימו בפינוי... התוכנית היתה להשיג עבודה באזור, רצוי במסגרת צה''ל, ובהמשך למצוא דרך להישאר ללון באתר העבודה, וכך ליצור עובדות בשטח... כמתוכנן, קיבלו אנשי הפלוגה עבודה כקבלני משנה של עבודות גידור... ב-20 באפריל 1975, בשעה חמש לפנות ערב, נכנסו אנשי הגרעין לבתים.אלדר, ע. וזרטל ע., אדוני הארץ, המתנחלים ומדינת ישראל 1967 – 2004, עמ' 54 - 56
בעמודים הבאים של הספר המצוטט מוצג תיאור איך המושל הצבאי ונציגיו לא יודעים להחליט אם לאכוף את החוק והכללים או לא. מתואר שם גם איך מצליחה חבורת המתנחלים לדחות את ההחלטה ולשנות את ''יחסי הכוחות''. בהמשך מתקבלת החלטה שתואמת את התכנון האסטרטגי של המתנחלים. חבורת המתנחלים קיבלה היתר משר הביטחון
שמעון פרס להישאר במקום ''רק'' ללילה אחד. אבל כבר למחרת אישר פרס את הקמת ''מחנה העובדים'' וההמשך ידוע.
קבוצת אנשים חדורי חזון ושליחות שהכינו אסטרטגיה ''ניצחו'' את הממסד. לפחות בתחילת הדרך ממשלת ישראל לא בדיוק ידעה עם מה יש לה עסק ומה באמת עליה לעשות. לעומתה עמדו אנשים עם תחושה שהם הולכים לפני המחנה ומובילים בדרך הנכונה, עם תחושה שרק תהליך ההתיישבות חשוב. במהלך השנים התחלפו ממשלות אבל יעדים רבים מהאסטרטגיה של המתנחלים הפכו למציאות. מיעוט חדור החזון והנחישות הוביל מהלכים ''מדיניים'' שהשפיעו ועוד ישפיעו על עתיד מדינת ישראל, למרות שלא נבחר לכך.
למעשה הם קבעו והובילו את תהליך ההתיישבות בשטחים כאשר הם גוררים את הממשלות באף לפעול לביצוע יעדי האסטרטגיה הזאת. בתהליך אבדה להם הרגישות לסבל הזולת. אם בראשית הדרך הם מצאו לעצמם פינות בשטחים שהיו פנויות לכאורה, הרי בהמשך הדרך החזון הוביל אותם לנכס לעצמם - לנו אדמות לא להם. כמי שעוקב אחרי התהליך הזה בשנים האחרונות כתבתי כבר שהעובדות בשטח מעידות שהאסטרטגיה של המתנחלים מקבלת בשטח גיבוי מרשויות אכיפת החוק – זו בעצם האסטרטגיה של המדינה. ברור לי לגמרי שעם הזמן התהליך הזה פוגע בזכויות קניין של יותר ויותר פלשתינאים כאשר עוד ועוד שטחים חקלאיים נלקחים מרשותם. בהדרגה התהליך האסטרטגי הזה לא משאיר לפלשתינאים זכויות קניין וזכויות להתקיים בכבוד (
העקירות והנישול הזוחל נמשכים).
את הדברים הללו כתבתי לפני כ-4 חודשים אבל התהליך נמשך. עדין ממשיך התהליך האסטרטגי של פגיעה בזכויות הקניין של חקלאים פלשתינאים; שוב הרשויות כאילו מנסות למנוע את המעשים ולמרות זאת המעשים חוזרים על עצמם. עדין ''חדורי החזון'' מובילים את מהלכי המדיניות.
נראה לי שבימים ובשבועות האחרונים שוב נמתח חוט סמוי בין הארועים למנהיגי המתנחלים – אלו מהדור הראשון. אבל הם כבר לא לבד. בשנים האחרונות מתברר כי ישנם גם ''חדורי חזון'' אחרים שאולי גם הם ראויים לכינוי ''אדוני הארץ'' (בתחומם).
פינת ''חמד'' על מים גנובים
באביב קיבלנו כאן דיווח שיד נעלמה הקימה פינת חמד בין מטעי הזית של פלשתינאים מהכפר דיר אל-חאטב הסמוך לאלון מורה. מה שבלט בדיווח היה שמעשה פינת החמד כלל עקירת עצי זית מניבים, יישור השטח באמצעים מכניים והצבת רכוש עליו היתה מוטבעת הכתובת ''מועצה אזורית שומרון''. כדי למלא את הבריכה שהוצבה במקום, נעשה שימוש במי ניקבה עתיקה שבמשך שנים ארוכות זרמו אל הכפר כחלק ממי השתיה של תושביו. פינת חמד במקום מטע עצי זית שנעקר, ומי שתיה של הכפר (בומה,
הכיבוש הזוחל נמשך).
הפינה המחודשת בתאריך 23.10.2007לגורמי אכיפת החוק בשטח היה ברור מתחילת הדרך שמדובר במעשה בלתי חוקי בשטח פרטי – פגיעה בזכות הקניין. לכן הוצא צו הריסה אבל כמו במקרים אחרים הביצוע התעכב חודשים. בסופו של דבר, בראשית אוקטובר, כחצי שנה לאחר שהוקמה הפינה בוצע הצו. לכאורה אפשר היה לחשוב שבכך נגמר הסיפור. אלא שלא הופתעתי להיווכח שימים ספורים לאחר שבוצע צו ההריסה הוקמה הפינה הבלתי חוקית מחדש. מה שקצת הפתיע אותי הפעם זה סיפור הכיסוי שפורסם על ידי המתנחלים – שנקרא כסיפור תמים על פעילות חברתית שחובלה.
לדברי בני קצובר, בן הדור הראשון של חדורי החזון
לפני חודשים אחדים החליטו כמה בני נוער תושבי הישוב אלון מורה לשפץ ניקבה מהתקופה הרומית המובילה למעיין, ומצויה בשטחו המוניציפאלי של הישוב. עוד הוא סיפר שרק הטו את המים שיעברו בבריכה ושהם מיועדים להשקיית הצאן בלבד ולכן אפשר אולי לחשוב שאין בסיפור כל רע (
פרובוקציה שמאלנית באלון מורה). דבריו של בני קצובר מעידים שלא מדובר ביד נעלמה אלא בנערים מאלון מורה. הם בסך הכל שיפצו והסדירו את זרימת המים ליעדם – ממש גמילות חסדים.
העובדות הנכונות הן שגם הניקבה, שלא שופצה על ידי ''נערים'', וגם פינת החמד לא מצויים בשטח היישוב אלון מורה אלא בתוך מטעי הזיתים של דיר אל חטאב. ממתי אוכפי החוק בשטחים הורסים מתקנים חוקיים בתוך ישובים ביהודה ושומרון? מתי הרסו אוכפי החוק משהו בתוך אלון מורה שבתיו בנויים על אדמות פרטיות של פלשתינאים?
ההודעה של קצובר כי הפינה תוקם מחדש, והעובדה שכבר הוקמה מזכירים לנו את דפוס ההתנהלות המתאים לאסטרטגיה שנקבעה עוד בימי הקמת עפרה. הסיפור הזה גם מעיד שאם אין מי שילחץ, אוכפי החוק נוטים להימנע מאכיפת החוק במקרים כאלו. בסופו של דבר, כך מקווה קצובר (ויש לו על מה להסתמך), אוכפי החוק יתעייפו וימנעו מהגנה על זכויות הקניין של פלשתינאים.
ארועי עונת המסיק
כמו כל שנה לא מעט מיהודי ישראל מעורבים בעבודת המסיק במטעי הזיתים ברחבי יהודה ושומרון. אחת הסיבות החשובות היא שבמהלך השנים למדו החקלאים הפלשתינאים על בשרם שלא כדאי להם לנסות ולעבוד בשטחים הסמוכים למאחזים (גם הלא חוקיים שבהם) והישובים היהודיים. לאור המציאות הזאת נמצא הפתרון בנוכחות של מתנדבים יהודים ישראלים בקרבת המטעים שהיוותה חיץ והרחקת האיום ולכן העיזו הפלשתינאים להגיע לחלקותיהם ביתר ביטחון. בשנה וחצי בגלל פסיקות בתי של המשפט השתנתה המציאות ויותר חקלאים מגיעים לחלקות שלהם למרות החששות. במציאות הזאת, של העת האחרונה, יש הרבה פחות בעיות אבל נותרו לא מעט.
כדי למנוע אי-הבנות נקבע שימי המסיק בכל כפר יתואמו מראש עם החטיבה והמת''ק. אבל למרות התיאומים ההתנהלות בפועל בשטח עשויה להיות שונה ולא מסיבות ביטחוניות. להלן תיאור שני מקרים מאותו השבוע וקשורים למסיק בשטחים של תושבי הכפר דיר אל-חטאב.
לפי הסיכומים והתיאומים מראש הגיעה קבוצה של הורים שכולים לסייע במסיק במטעי הכפר. מדובר בשטחים שבשנים קודמות פחדו החקלאים הפלשתינאים להגיע אליהם בגלל קירבתם לאלון מורה. השטח האמור היה קרוב מאד לעמדת הש''ג של אלון מורה. העבודה התנהלה ללא בעיות אבל לאחר שעתים הגיע הסמח''ט וביקש את אנשי הקבוצה להתפנות. תוך כדי משא ומתן איתו הגיעו פרחחים מאלון מורה ורגמו באבנים את המוסקים הפלשתינאים. החיילים ניהלו מרדף, עיכבו את הנוגעים בדבר במשך זמן מה אבל בסופו של דבר הם שוחררו. האלימות ''מנצחת''.
יום לאחר מכן באה קבוצת ישראלים נוספת לעזור במסיק בחלקות סמוכות לאלון מורה, בחלק הקרוב יותר לחוות סקאלי הלא חוקית. החלקה בה אמור היה להתנהל המסיק היתה קרובה מאד לחלקה פרטית של פלשתינאי מדיר אל חטאב, ש''נכבשה'' לאחרונה על ידי יהודים, גודרה וניטעו בה כ-1,000 עצי זית שמושקים על ידי מערכת טיפטוף. (מי הקצה את המים לפרויייקט?) באותו היום היו שם מתנחלים שעסקו בשיקום המטע שלהם, לאחר שמישהו השכיב את החביות המגינות על העצים (ולכן את העצים הצעירים).
גם כאן כעבור שעתיים הגיעו קציני צבא בלוויית שוטרים והציגו צו ''שטח צבאי סגור'' וביקשו להרחיק באופן מידי את היהודים שעבדו עם הפלשתינאים. הטיעון היה שזה נעשה כדי למנוע ''חיכוך'' מיותר עם המתנחלים למרות שלא היה כל חיכוך ולא היה שום רמז שעומד להיות. לא פינו את המתנחלים שעבדו בשטח ''הכבוש'' ושלגביו הוגשו תלונות ולא פינו את הפלשתינאים. לכאורה על לא עוול בכפם פונו רק היהודים שהגיעו באותו בוקר לעזור; לכאורה חוק אחד ל''כובשים'', חוק אחד לפלשתינאים וחוק אחד לישראלים על אותה חלקת אדמה.
כעשרה ימים קודם לאירועים שתיארתי נודע לי גם על שריפת מטע, בן כמה מאות עצים, השייך לפלשתינאים מהכפר אוריף. המטע שוכן בערוץ הואדי מתחת לכפר מצד אחד ויצהר, הגבוהה יותר, מהצד השני. אין ספק שזו תוצאה של אלימות מיותרת.
מצגת: לחץ על התמונה לדפדוף
תמונות מתוצאות השריפהעדין יש הזרמות של מי ביוב לתוך המטעים של דיר אל חטאב, עדין יש מכשולים מיותרים לביצוע המסיק. עדין יש גניבת שטחים פרטיים תוך נסיון לקבוע עובדות לטווח הרחוק. אפשר גם להבחין שיש שינוי בטקטיקה של המתיישבים. מעימותים גלויים והפרעות לעבודת הפלשתינאים, לטקטיקה של צמצום שטחי העבודה של הפלשתינאים באמצעות כיבוש שטחים פרטיים והקמת מטעים ''משלהם''. אבל אין שינוי באסטרטגיה.
שוב חבלה בכרמים של יהודים
בחודשים האחרונים אנחנו שומעים לא מעט טענות על חבלות במטעים שהוקמו על ידי יהודים. סיפור אחד כזה הוא זה של מנחם לבני מקרית ארבע.
בבעלותו חלקת קרקע חקלאית בשם ''שדה כלב'', הנמצאת במרחק-מה מהיישוב בני-נעים באזור חברון (
פסק דין). גם על פי הדו''ח של עו''ד טליה ששון, עמ' 103, ברור שהוא יושב שם ברשות הריבון (
מאחזים בלתי מורשים). למרות כל זאת בשנים האחרונות המטע וגדרותיו סובלים מחבלות חוזרות ונשנות. הפעם האחרונה הגיעה לדיווח בחדשות (מבט) ערוץ 1 לפני מספר ימים (
תלונה במשטרת חברון). בעל פה שמעתי גם על לבנת חבלה שנמצאה באחד הימים על הגדר של החווה.
אבל הסיפור הזה גם חוזר על עצמו גם במקומות אחרים (ולא רק במטעים). באותו דיווח בערוץ 1 עלתה גם פרשת החבלות במטע בכרם של שלומי כהן מדולב. אז נכון שחלק מאדמות הישוב, הן קרקעות פרטיות של פלשתינאים. אבל
במשטרה רואים בחומרה רבה את ההשחתה, בעיקר כאשר מדובר בפעם השלישית. כבר אחרי הפעם הראשונה, בדקנו ומצאנו שהקרקע היא בבעלות המדינה והוחכרה כדין לשלומי כהן (
באו לארץ הקודש לעקור גפנים?). יש חשדות וחשודים אבל זה שמעשי החבלה חוזרים על עצמם מעיד שהמשטרה ושאר גורמי אכיפת החוק לא ממש יודעים למנוע את החבלה.
אדוני פקיעין, חדרי המיון ומגרשי הספורט
מהידיעות על ההתפרעויות שהיו בפקיעין (בסוף אוקטובר) עולה שבכפר מסתובבת חבורת אנשים שמחבלת בנכסים של התושבים (יהודים, נוצרים וגם דרוזים). מעדויות ששמעתי מדובר בחבורה של קיצונים שנוקטים טרור נגד מכוניות, נגד תיירים ונגד נכסים בנויים. הכי מדאיגה העובדה שלמרות שארועים מהסוג הזה מתרחשים כבר מספר שנים עדין לא נמצא לזה פתרון שימנע את הפגיעה בשומרי החוק. הדברים הגיעו לידי כך שתושבים שומרי חוק עזבו ועוזבים את הכפר (
המהומות נגד יהודים בפקיעין). אבל ההיגיון אומר שלא הם צריכים לעזוב והם ראויים להגנת רשויות אכיפת החוק.
אפשר גם לבוא ולטעון שהיהודים מנסים להשתלט על פקיעין עם לא מעט ביטחון. יש לא מעט עובדות שתומכות בטענה כזאת. כמו במקומות אחרים גם כאן הדבר נעשה באמצעות עמותות שונות (
עמותות ימין מנסות לייהד את פקיעין). זה בהחלט לגיטימי שתושבים בכפר, וגם אזרחים אחרים בישראל, יחשבו שזה תהליך לא רצוי ויארגנו ''מאבק'' נגד התהליך. אבל זה בהחלט לא סיבה לגיטימית לאלימות נגד רכוש ונכסים של תושבים בכפר. זו לא יכולה להיות סיבה לגיטימית להתנהלות אלימה נגד תושבים בכפר. אלימות אינה הדרך הראויה להשיג מטרות מהסוג הזה.
גם האלימות וההתפרעות של ''אוהדים'' במגרשי הספורט היא תופעה שמתפתחת במשך שנים ארוכות בלי שמשהו הצליח למנעה. בשנים האחרונות היו לא מעט מקרים בהם, בלשון המעטה, האלימים פגעו קשה בבריאותם של אוהדי ספורט אחרים. אחד המקרים הללו היה החזיז שנזרק לעבר המגרש במהלך משחק כדורסל בירושלים (
חזיז פוצץ את המשחק במלחה) על ידי ''אוהד'' שכנראה כבר עשה תעלול דומה בעבר הלא רחוק. רבים ודאי זוכרים את המקרה של חילול קברים בתל-אביב בעקבות החלטה להרוס אולם כדורסל בתל-אביב. במגרשי הספורט קיימים גם אין ספור מקרים של אלימות ''רכה'': קריאות של ביטויי שנאה וגזענות וסתם ביטויים מגונים שאין להם כל קשר למשחקים המתנהלים באותו זמן במגרש.
האלימות, גם המילולית, חדרה גם לחדרי המיון של בתי החולים. לא מעט פעמים ''חולים'' וקרוביהם תוקפים את הרופאים בחדרי המיון ובבתי החולים. בימים האחרונים שמענו על שני מקרים. אחד באסף הרופא כאשר
רופא בכיר הותקף בחדר מיון והשני כאשר בתוך פחות משבוע קראנו כי
רופא ברמב''ם הותקף ע''י בעלה של מטופלת. לתקוף רופא בחדר המיון בעת שהוא עוסק בהצלת חיים זה מאד מוגזם ולא ראוי.
סיכום
לפעמים נדמה שגורמי אכיפת החוק, בעיקר המשטרה אך לא רק, פועלים על פי שיקולים ''לאומיים'' או בעברית פשוטה שיקולים זרים. אבל העובדה הכי בולטת היא שגורמי אכיפת החוק נמנעים או שאינם ''מצליחים'' למצות את הדין עם פורעים מכל הסוגים. גם כאשר יש חשודים בידי המשטרה הרי ברוב המקרים גם הם משוחררים לביתם. זה בעצם מה שקרה בקירבת אלון מורה ובפקיעין. אבל נדמה לי שלא אטעה אם אומר שמקרים רבים של התפרעות ואלימות מהסוגים שהזכרנו כאן לא מגיעים לכדי כתב אישום שלא לדבר על ענישה כלשהי. אם זה לא קורה זה רק הגיוני לצפות שהאלימות תמשיך ותגאה – כי יש שכר לאלימות.
בעצם מתקבלת תחושה שגורמי אכיפת החוק ''מצליחים'' רק כאשר החשוד הוא אזרח שומר חוק ש''טעה'' ושאין לו הרשעות קודמות. בעצם ידם של פורעי החוק על העליונה. אפשר וצריך לטעון שאצלנו בארץ זו תופעה מערכתית ש''חדורי חזון'' מכל מיני סוגים יודעים מראש שידם תהיה על העליונה. אז מה?
הגיע הזמן שנבין שחופש הביטוי הוא לא בלתי מוגבל כי צריך להשאיר מקום לחופש הביטוי ולזכויות של אחרים, גם אם הם לא יהודים. כדי לשמור על שלום הציבור (האחרים) צריך להחליף דיסקט, כפי שטוען בן דרור ימיני (
רחובות מופקרים) וגם לקצץ זכויות עודפות מכל מיני סוגים וסיבות. במילים של ניצב (בדימוס) אליק רון:
לא יכול להיות עיר, כפר, מאהל בדואי, התנחלות או יישוב דרוזי, שאליו המשטרה לא תוכל להיכנס (''למשטרה אסור לפחד'',
מעריב, חלק א', 31.10.2007, עמ' 3') כדי לעשות את עבודתה – אכיפת החוק. צריך ליצור מציאות בה אין איש חסין מפני טיפולן של רשויות אכיפת החוק.
אדוני הארץ – ממשיכי הדרך
