בשבוע הקרוב תציין מדינת ישראל את יום השנה ה-12 על פי התאריך העברי, לרצח ראש הממשלה יצחק רבין. הטקסים הרשמיים כמו גם העצרת בכיכר רבין מוסמסו לתוך הקונסנסוס. משפחת רבין עשתה הכל כדי להחזיר את ''יצחק היקר'' לתחומי ההסכמה הלאומית. מה שהיה ברור אז לאנשי השמאל הרדיקלי מוסכם היום על רבים, כי היריבות שהייתה טרם מעשה הרצח בינו לבין המתנחלים בגין הסכמי אוסלו, הייתה במידה רבה מדומה.
המתנחלים ייחסו לרבין כוונות שכלל לא היו לו. הוא לא הוריד התנחלות אחת, לא מימש ולו שלב חשוב אחד בהסכמים, שממילא היו מעוקרים מכל נושאי הליבה (פליטים, גבולות, ירושלים), ולמיטב זיכרוני הוא מעולם לא הזכיר את צמד המלים מדינה פלסטינית כיעד פוליטי, בוודאי לא נסיגה לגבולות שביתת הנשק, הוא הקו הירוק המפורסם.
הימין הצליח להפוך את הטקסים לפלטפורמה שמעליה נשמעות הקריאות ''לאחדות לאומית'' ושאסור ''לקרוע את העם''. נציגי מפלגת העבודה מרבים לדבר באותו יום על דמוקרטיה (כמובן ליהודים בלבד, שהרי האפרטהייד והכיבוש נמשכים בברכתם), ומשדרגים את רבין לאיש שלום הרבה מעבר למגיע לו.
אין ספק שהחתימה על הסכמי אוסלו הייתה מבחינת רבין, איש הצבא ושר הביטחון שובר העצמות באינתיפאדה הראשונה, מפנה לעבר מבט שונה על הסכסוך, אבל עדיין רחוק מאיש שלום שצועד בנחרצות לקו הסיום של הסכסוך, כפי שהרטוריקה הרשמית בנתה סביבו.
העצרת בכיכר רבין, שנערכת בתאריך הרצח לפי ספירת אומות העולם (ה-4 בנובמבר) שהייתה אמורה להיות בעלת צבע פוליטי יותר ברור, לא אדום לוהט אבל לפחות ורדרד, עוקרה אף היא עם השנים ונבלעה לתוך הקונסנסוס הקדוש, עד שגם נציגי ימין הוזמנו לשאת בה דברים. רק ארגוני השמאל החוץ ממשלתי שמחלקים בעצרת את פרסומיהם, מזכירים את עיקרי המחלוקת ועל מה אנו נאבקים.
לצערי אין מנוס מהמסקנה לפיה רצח רבין הוא עד כה הצלחה מהממת. הוא הצליח לעצור כל תהליך שלום של ממש, גם אם היה במצב עוברי ראשוני.
מוקיריו של רבין מרבים לדבר על ''מורשת רבין'', אבל צריך לומר את האמת, שזו יומרה ללא כיסוי. הוא לא היה מדינאי ואינטלקטואל שהשאיר מורשת. די לראות את ממשיכי רבין, פרס וברק, שגם משפחתו מכירה בהם ככאלה, שעמלו קשה כדי לעצור, לחבל, להרוס, כל דבר שהיה בו רמז ''לסכנת שלום''.
אהוד ברק היה האיש שתרם לריסוק השמאל ולחיזוק הימין באמצעות סיסמתו ''אין פרטנר'' לאחר שחזר מהכישלון של המו''מ בקמפ דייויד. ימי כהונתו כראש ממשלה התאפיינו בהשקעות עתק בהתנחלויות וברצח אזרחים פלסטינים בתחילת האינתיפאדה השנייה. וגם רצח 12 אזרחים ישראלים במאורעות אוקטובר אלפיים.
פרס השתתף בכל הממשלות שהעמיקו והחריפו את הכיבוש, והיה בין יוזמי ותומכי מלחמת לבנון השנייה על פשעיה ושיגונותיה.
מורשת של חרחור מלחמה.
מרכז יצחק רבין למורשת ישראל שהוקם על פי חוק הכנסת וממומן מתקציב המדינה, הוא ערובה שלא יעכיר מדיי את מצב הרוח הלאומי. חברי הוועד המנהל והמועצה הציבורית הם מלאכת מחשבת של הרכב פוליטי ''מאוזן''. ראש הממשלה שולח את נציגיו, כך גם שר החינוך. תמצאו שם אנשי ימין כמו שר האוצר לשעבר בממשלת נתניהו וידיד המתנחלים פרופ' יעקב נאמן; האלוף במילואים עמוס ירון, מפושעי מלחמת לבנון הראשונה ועד לאחרונה מנכ''ל משרד הביטחון; ראש השב''כ לשעבר, המומחה לעינויים והמיליונר כיום יעקב פרי; ומצד שני א.ב. יהושע וכאלה. תפנית של ממש לא תצמח משם.
מול יצחק רבין המנוח ניצב הרוצח יגאל עמיר. במידה רבה הפכו השניים שלא ברצונם למעין תאומי סיאם. כמעט בלתי אפשרי לדבר על האחד בלי להזכיר את השני.
יגאל עמיר רשאי לחוש סיפוק. הוא הצליח לבצע את זממו ונשאר בחיים. מספר תומכיו הולך וגדל. יש כבר מזמן אתר אינטרנט על שמו. בציבור הדתי הוא זוכה לעדנה הולכת וגוברת, כך מורים המשאלים האחרונים.
הוא הצליח במשימתו הפוליטית. תהליך שלום, אם היה כזה, נקטע וחוסל לשנים רבות. אין לו סיבה להביע חרטה.
גם בחייו האישיים הוא יכול לזקוף לזכותו הצלחה. הוא נישא, אשתו נמצאת בשלבי הריון אחרונים לקראת לידת בנו בכורו.
בעיתונות מרבים לעסוק בפיקנטריה כמו מועד לידת בנו, שאולי יחול ביום השנה לרצח רבין. הדיבורים כאילו תכנן זאת, הם לטעמי הבל ורעות רוח, ואני מקבל את דברי אשתו כי מי שקבע את התאריכים הם שירות בתי הסוהר שעיכב במשך שלוש שנים את מועד ההתייחדות של השניים.
אותם מוקירי רבין שרואים עצמם אנשי שלום, מהאזור של מרץ, שלום עכשיו ושולי מפלגת העבודה, מוציאים הרבה קיטור בהתעסקות עם יגאל עמיר. הכנסת חוקקה ביוזמתם חוק האוסר על שחרורו, ודינו להיות נמק בכלא עד יום מותו.
ההתמקדות ברוצח, עד כדי חקיקת חוק פרסונלי, הוא משגה. אינני חושב שדמו של רבין יותר סמוק מדמם של נרצחים אחרים, מאלף הילדים הפלסטינים שנרצחו על ידי צבא הכיבוש הישראלי (ואיש לא יושב על כך במאסר), משבעת הפועלים הפלסטינים שנרצחו על ידי עמי פופר (שזכה כבר לחופשות רבות), מהפלסטינים אזרחי ישראל שנרצחו על ידי שוטרים במאורעות אוקטובר אלפיים (ואיש לא ישב במאסר), מהנשים שנרצחו על ידי בעליהן, מהקשישים שנרצחו על ידי שודדים, מהילד אורון ירדן שנרצח על ידי צבי גור, מהתיירת מלה מלבסקי שנרצחה לצרכי שוד על ידי חוה יערי (שוחררה אחרי 14 שנות מאסר), מהודיה קדם בת השנתיים שנרצחה על ידי אביה אלי פימשטיין שהטביע אותה באמבטיה, והרשימה ארוכה.
הנוהג במדינות בנות תרבות הוא, כי רוצחים משוחררים לאחר מאסר ממושך, באזור ה-20 שנים. אין שום סיבה לנהוג ביגאל עמיר בקנה מידה שונה.
מה עוד, ויגאל עמיר הוא רק איש הקצה שלחץ על האקדח, אבל לא הרוצח היחידי. הרבנים שהוציאו נגד רבין דין רודף, ואלה שאיתם התייעץ עמיר וקיבל מהם אור ירוק, אשמים לא פחות, לטעמי יותר, אולם אלה חמקו מכל עונש: לא משפט, לא הרשעה ולא מאסר. הם ממשיכים להרעיל את המערכת הפוליטית הישראלי ברעיונות של רצח, טרנספר, כיבוש ואפרטהייד.
''ולתפארת ערכי צה'ל''
ידיעה שהתפרסמה במעריב וידיעות (
העונש על שירים בארוחה, 15.10.2007)מדווחת כי שבעה חיילים מגדוד הצנחנים 890 נשפטו בסוג של משפט שדה ל- 56 ימי כלא על ידי המג''ד סא''ל יקי דולף משום ששרו שירים גסים בחדר האוכל. החיילים הגיבו במעין מרד, זרקו רימון עשן והניחו את נשקם ברחבת מפקדת הגדוד.
דובר הצבא הודיע כי החיילים נשפטו משום ''שהתנהגותם הייתה מנוגדת לערכי צה'ל''.
בהודעה קצרה זו לעיתונות מתמצית בקליפת אגוז עולם הערכים של צבא הכיבוש.
אם אתה שר שירים גסים, זה מנוגד לערכי הצבא, אבל אם אתה הורג ילדים, מפוצץ בתים, מטרטר ומשפיל מדי יום אלפי בני אדם, פורץ בלילה לבתים והורס כל מה שנקרה על דרכך, עוצר אלפי בני אדם במעצרים שרירותיים, או אז אתה לא רק שלא פועל בניגוד לערכי הצבא, אלא עוד מקבל טפיחה ידידותית על השכם מהרמטכ''ל ושר הביטחון כמגני האומה.
המסר שלי לחיילי הכיבוש הישראלי הוא פשוט: שירים גסים אינם פסגת היצירה האנושית, אולם מוטב שתשירו גסויות ככל העולה על רוחכם ובלבד שתסרבו לבצע את משימות הכיבוש הגסות והמכוערות.
''ולתפארת מדינת ישראל''
אזרח בריטי העוסק במלאכת הקודש של פירוק פצצות המצרר שמדינת ישראל ירתה בכמויות אדירות לעבר מרכזי אוכלוסיה אזרחית בלבנון, נהרג שעה שפירק את אחת מאותן פצצות. האזרח הזה הוא קורבן התוקפנות ופשעי המלחמה של ישראל במלחמת לבנון השנייה.
ממשלת הוד מלכותה טרם שלחה מחאה חריפה לישראל, ודרישה לתשלום פיצויים, כפי שהיה מצופה מממשלה שמכבדת חיי אזרחיה, שהרי שתי הממשלות נוהגות בהפקרות כלפיי חיי אדם, שעה שהן מבוססות במלחמות בחירה, זו בעיראק וזו בפלסטין ולבנון.
''הקאפואים''
בראיון שהעניק השר והמתנחל אביגדור ליברמן לערוץ הממלכתי של הטלביזיה הישראלית, הוא הישווה את אנשי יש גבול
ופעילי שלום מתנועות נוספות לקאפו.
מי הם היו? האינציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה
מגדירה אותם כך:
קאפו הוא כינוי שניתן בזמן השואה לאסיר שהיה ממונה על אסירים אחרים במחנות הריכוז. את הקאפואים מינו אנשי האס אס כדי לדאוג שהאסירים ימלאו את פקודותיהם. הם היו אחראים על ביצוע העבודות ועל המשמעת, הסדר והניקיון בקרב האסירים, לעתים תוך כדי השפלה ופגיעה בהם, כחלק ממשטר האימה שהטילו הנאצים במחנות.
מאחר ואני נמנה עם מייסדי יש גבול, אני רואה עצמי כאחד מאותם קאפואים נוסח ליברמן.
מדוע אנחנו קאפואים? משום שאנחנו סבורים כי מי שביצעו פשעי מלחמה צריכים לתת את הדין. ואם מדינת ישראל ומערכת המשפט שלה אינם מסוגלים לשפוט את מבצעי פשעי המלחמה, ונותנים להם גיבוי, אזי אין מנוס וצריך להיעזר במנגנונים בינלאומיים שהוקמו בדיוק למטרה זו.
ליברמן ודומיו לא מתנגדים שבתי משפט בינלאומיים ישפטו פושעי מלחמה, ובלבד שהפושעים הישראלים יזכו לחסינות. וזה בדיוק המקום שבו אנו חלוקים עם ליברמן וממשלת ישראל – אנו סבורים שלפושעי מלחמה ישראלים לא מגיעה חסינות.
האם בית המשפט הבינלאומי בהאג, בתי משפט בריטים ובלגים, או בית המשפט לזכויות האדם בשטרסבורג, הם גופים ששיתוף פעולה עימם דומה לשיתוף פעולה עם הנאצים? בוודאי שלא, ולכן המרגליות שמפיק פיו של ליברמן הם כמובן דברי הבל מוחלטים שכמותם ניתן למצוא אצל לאומנים בכל אומה ולשון.
הריני מתכבד להודיע כי הנני משתף פעולה מרצון ושכנוע עם בתי משפט לזכויות אדם בהאג, בשטרסבורג בלונדון ועוד, ואם הדבר נתפש בעיני ליברמן ודומיו כקאפו, הרי שאני רק יכול להניד ראשי בצער שהאיש הוא בור ועם הארץ בתולדות היהודים בעת החדשה.
יש עוד סוג של תגובות לדברי ליברמן, שבאות בעיקר מכיוון עיתונאים כמו בן דרור ימיני, דן מרגלית ויוסף לפיד ודומיהם במערכת הפוליטית, האומרות בערך כך: ההשוואה של ליברמן מגונה, אבל מה לו לשמאל לבוא בטענות, שהרי גם הוא עוסק בהשוואת עם הנאצים.
עם הטענה הזו צריך להתמודד.
אין השוואה אחת דומה לרעותה. יש השוואות אבסורדיות, מסיתות, ויש השוואות נכונות ורלבנטיות, ואין לבלבל בין השתיים.
כאשר מדינת ישראל מחוקקת חוק האוסר על אזרחיה הערבים בלבד להתאחד עם בני זוגם מהשטחים הכבושים בתחומי ישראל, זהו חוק שיש בו ניחוח נירנברגי, סוג של אפליה גזענית שאנו היינו קורבנותיו, לכן ההשוואה נכונה. כאשר שוטרי מג''ב מתעללים בצעירים פלסטינים שניקרו על דרכם, מכים אותם מכות רצח, שוברים להם עצמות ומכריחים אותם לשתות את השתן שהפרישו, זוהי התעללות נאצית, ועל כן ההשוואה במקומה. כאשר חיילים ישראלים תופשים צעירים פלסטינים, כותבים מספרים על זרועותיהם, מכריחים אותם לחפור את קיברם ולאחר מכן משכיבים אותם ומתחילים לכסות אותם בערימות העפר, זו התעללות שלקוחה מבית המדרש הנאצי שהיינו קורבנותיה, ולכן ההשוואה במקומה.
כאשר ממשלת ישראל סוללת כבישים ליהודים בלבד, זה מזכיר הדרה על בסיס לאומי, אתני או דתי שאנו היינו קורבנותיה בגרמניה הנאצית, ועל כן ההשוואה רלבנטית. כאשר ח''כ לשעבר מאיר כהנא כינה את הערבים כלבים והציע חוקי גזע, אפילו בית המשפט העליון, שמגלה הבנה רבה לגזענות הישראלית בשטחים הכבושים, לא יכול היה להתאפק וערך השוואה בין חוקי כהנא לחוקי הגזע הנאצי. ושוב, ההשוואה רלבנטית.
מכאן מתבקשת מסקנה כוללת: כל השוואה שמגמתה להילחם בגזענות ובאפליה אינה כדין השוואה שמגמתה לקבען ולהנציחן.
נשמעו קריאות מכיוון פעילי שלום להגיש תביעת לשון הרע נגד ליברמן. אני מציע לשקול היטב צעד כזה ומתנגד לו מכמה סיבות.
ראשית, עקרון חופש הביטוי. ליברמן לא העליל על אדם באופן אישי אלא נשאר בתחום ההכללה הפוליטית. שיגיד ליברמן ככל העולה על רוחו, צריך להתמודד איתו במישור הציבורי. כל הגבלה על חופש הביטוי שלו עלולה לחזור כבומרנג אלינו.
שנית, אינני בטוח שבתי המשפט ילכו איתנו. המגמה הימנית השתלטה גם על מערכת המשפט, ומספר הפסיקות המגבות אפליה גזענות ואפרטהייד הולך וגדל באופן מבהיל. אם מגישי התביעה יפלו על שופט מתנחל, ולבושתנו יש כבר כמה כאלה במערכת המשפט הישראלי, בשלום כמו במחוזי, או שופט ימני מהנוסח של רובינשטיין בעליון, אנו עלולים להפסיד את המכנסיים והרבה מזומנים.
מסביב יהום הסער
