כל האנשים אוהבים שלום חלק מהזמן. יש אנשים שאוהבים שלום כל הזמן. אך לא כל האנשים אוהבים שלום כל הזמן.
בויכוח המתנהל בקרבנו מזה זמן סביב קרקעות שלא היו בגבולות מדינת ישראל לפני 1967 וסביב בני אדם המתגוררים שם, אזרחי ישראל ולא אזרחי ישראל, יש שני מחנות. מתווכחים, לא מקשיבים, נאחזים ב''אמיתות'' תפלות ולא תפלות ואפילו יורים.
היה לכל מחנה ניצחון אחד לפחות. מחנה אחד הצליח לעבור לגור על קרקעות שלא היו בגבולות מדינת ישראל לפני 1967. המחנה האחר הצליח להעביר את המסר ''עדיף שלום רע על מלחמה טובה''. אינני יודע אם חלקים מהטרמינולוגיה בויכוחים היא לטובת מי מהמחנות.
הקרקעות המוזכרות הן ''שטח כבוש'' או ''שטח משוחרר'', ''ארץ אבותינו/המובטחת'' או ''מדינת פלסטין-העתידית''. אזרחי ישראל שם הם ''מתנחלים'' או ''כובש זר''. מי שאינם אזרחי ישראל הם ''מקומיים'' או ''פלסטינים בעלי זכויות של 1300 שנה במקום''.
אינני יודע עד מתי הויכוח ברמה הזו ימשך. אך על עובדות אין ויכוח. והעובדות קורא יקר השתנו מחוץ לזירת המאבק. מאז 1967 חלו בעולם שינויים שיש בהם רלוונטיות במאבק הפנים ישראלי ובמאבק החוץ ישראלי. לדעתי שני גורמים חדשים צריכים להיכנס לויכוח. האחד הוא Greenwar, לא Greenpeace, והשני דרוויניזם.
מקומם של שני אלה גבוה יותר מהבחירה בין שלום למלחמה. במישור התיאורטי אין יתרון לזה על זה. כפי שאין יתרון למקדחה גרמנית או יפאנית כאשר מה שנחוץ לך זה חור בקיר. המלחמה או השלום הם אמצעי ולא מטרה. לדעתי המטרה היא שימור מקסימום גנים של הקבוצה שלך באופן יחסי לקבוצות האחרות, אך גם באופן מוחלט. הקבוצה שלך היא הקבוצה שלי.
נכון הוא שהיו לשיקלגרובר אמירות בתחום זה, אבל הוא לא הבין דרוויניזם. בכל אופן אין העובדה הזו כשלעצמה פוסלת העדפה של הגנים שלנו על הגנים של אחרים. יותר מזה. על פי הברירה הטבעית שורדים אלה ששינוי קטן מעניק לגנים שלהם יתרון על בני מינם! הצבי הזריז ינצל מהברדלס. הברדלס המהיר ילכוד צבי. הצבי יחסית לצבי אחר והברדלס יחסית לברדלס אחר.
היות ואני רוצה מקסימום הישרדות של הגנים שלי בפרט ומקסימום הישרדות של הקבוצה שלי בכלל, אני נדרש לשאלה האם מלחמה עדיפה או שלום? לא אמירה שבלונית אלא בחינת אלה באופן רציונאלי בהיותם כלים להשגת המטרה. לשאלה זו אוכל לענות אחרי בחינת המצב העובדתי, זה שהשתנה בארבעים שנה אחרונות וגם קודם. אני הבחנתי בעובדות אלה:
- על רקע שנאת יהודים מספרנו פוחת במהלך דורות רבים. במלחמת העולם השנייה איבדנו שליש מעמנו.
- עד נפוליאון מנתה אוכלוסיית האדם מיליארד נפש. כעת אנו 6.6 מיליארד. המיליארד האחרון נוסף תוך שמונה שנים.
- תוך כדי גידול האוכלוסיה נהרסת סביבת חיי האדם, לא רק בהתחממות, שעל סיבתה מתווכחים, אלא בזיהום כללי ובאבדן מתמשך של יצורים חיים. לזה אני קורא Greenwar.
- כמעט כולנו מקובעים באופיינו, בדעותינו ובהתנהגותנו. גמישות האדם שהתאים עצמו למצב המשתנה היה גורם מרכזי בהישרדותנו. לכן אמר משה דיין ''רק חמור אינו משנה את דעתו''.
לכן אני מציע לבדוק את המצב מתוך ראיית עובדות שלא נראו לי רלוונטיות בעבר וחלקן אף לא היו ידועות לי:
א. אי הפסחא, האי פיטקרן, אירלנד, המאיה, אמריקה אחרי קולומבוס.
ב. האיכר בעל שדה חיטה ועדר פרות.
ג. ניסוי העכברים באסם של בנימין פרנקלין.
לאי פיטקרן הגיעו כמה ממורדי האוניה באונטי עם כמה נשים וגברים פולינזים. היו באי סכסוכים רצחניים אך גם ילודה רבה. אחרי כמאה שנה התפנו חלק מעודף התושבים בשני מחזורים. כעט האוכלוסיה מיוצבת והילודה מינימלית.
לאי הפסחא הגיעו שני גלים של פולינזים. קצרי אזניים וארוכי אזניים. כולם התרבו ללא מעצור עד לשיא איכלוס של 20.000 נפש. נוצר משבר תזונה שהוביל למלחמה ולהשחתת הסביבה. כיום חיים שם 4.000 תושבים שעיקר פרנסתם תיירות תוך יבוא מזון.
לאחר שהחלו לגדל תפו''א באירלנד גדלה אוכלוסייתם במהירות, הכפלה תוך 50 שנה. במשבר של 1846/7 עזבו את אירלנד כמיליון נפש מתו ברעב כשלושה מיליון בני אדם ונותרו כשלושה מיליון. 3/4 מיליון שהגיעו לחברת השפע הארה''בית התרבו ל40 מיליון, כולל נישואי תערובת. 3 מיליון שנשארו באי האירי נותרו שלושה מיליון במשך מאה שנה. כעת עם השיפור הכלכלי הם מונים ארבע מיליון.
המאייה קיימו תרבות ושלטון עד שנת 900 בערך ונראה היה שהם נעלמו מסיבות נסתרות לארכיאולוגים. פענוח הכתב שלהם, ומחקר מקיף במיוחד תוך וסביב ''פאלנקה'' העיר הראשית, נתן תשובה למסתורין. מלחמות רבות חיסלו את נושאי התרבות, כלומר הכוהנים והאצילים. ניצול יתר של הקרקע הפחית מאד את צאצאי המאייה. מספרם הנוכחי לא ידוע לי.
100 שנה לאחר קולומבוס נותרו באמריקה רק מיליון תושבים מקוריים. ספרדים, פורטוגזים ואנגלים בעיקר, אך גם בני עמים אחרים התיישבו בשתי היבשות הכמעט ריקות. רובם משלושת העמים המוזכרים. אנגליה מונה היום 55 מיליון, ספרד 40 מיליון ופורטוגל 11 מיליון. תוך 500 שנה הגיעה אוכלוסיית אמריקה למיליארד בני אדם, צאצאי האנגלים, הספרדים ובמיוחד הפורטוגזים התרבו שם פי עשר ואף יותר.
לאיכר אחד היה שדה שהניב 10 טון חיטה בשנה. חשב האיכר כיצד יכפיל את יבולו. כשהכפיל את שטח שדהו הוכפל יבולו. לאיכר היו 10 פרות ברפת כשרצה 20 פרות הגדיל את הרפת כפליים.
המסקנה מכל זה ועוד עובדות דומות פשוטה – גידול האוכלוסייה מצריך שטח מחייה יותר גדול.
ללא מלחמה זה יכול להיעשות בפלישה זוחלת או הגירה. זה מה שקורה כעת במדינות המתועשות במיוחד בגרמניה, צרפת וארה''ב. את זה מנסים די בהצלחה למנוע הערבים מהיהודים. זה שורש הסיכסוך האמיתי שלנו עם הפלסטינים.
הגירת יהודים לארץ ישראל כדי לשרוד. הטענה של מחנה השמאל שאנחנו ''רעים'' לפלסטינים נכונה אולי פוליטית אך שגויה דרווינית. שיפור הפרנסה והבריאות הפלסטינית הגדיל את מספרם מ-1.3 מיליון בשנת 1948 ל-7 מיליון כיום. ברצועת עזה לבדה התרבו מ-350.000 ל-1.4 מיליון כיום. תופעה זו הנראית כעומדת בסתירה להיגד שלי שלמעלה מתאימה לניסוי העכברים של פרנקלין.
בנימין פרנקלין סגר על ידי פחים אסם אחד. לתוכו הכניס כמה עכברים. אלה לא יכלו לעזוב. דרך פתח מתאים סיפק פרנקלין מזון לעכברים כל צרכם. העכברים התרבו בהתמדה בהעדר טורפי עכברים. כאשר האסם היה מלא בעכברים ללא שטח מחייה פנוי, העכברות סירבו לקיים משגל והעכברים לחמו עבור טריטוריה עד מוות. לבסוף מתו כל העכברים למרות שעדיין היה מזון בתוך האסם.
ברצועת עזה מתפתח מצב דומה. בכל העולם מתפתח מצב דומה. בארץ ישראל אנחנו עדין בשלב של מאבק למען טריטוריה וזכות להגירה.
שאיפה לשלום או למלחמה הם רק כלים. הרצון להישרדות הקבוצתית עומד מעליהם.
מה קיים מעל שלום או מלחמה?
